איך זה מרגיש להיות אשתו ואם ילדיו של מי שנאשם במעשים מגונים? די נורא, כנראה. אבל אין צורך לדמיין, כי על השאלה הזו ענה לנו השבוע ברגישות ודיוק רב תחקיר המקור, במרכזו יערית שרוני, אשתו של סא"ל דן שרוני הנתון מזה חצי שנה במעצר. שרוני, על פניו איש משפחה מהמם, קצין וג'נטלמן, נתפס כשבידיו כמות בלתי נדלית של חומרי וידאו אינטימיים, בהם חיילות שצילם בלא ידיעתן, באמצעות מצלמות נסתרות שהטמין במרחבים הפרטיים בבסיס.
הנפגעות הישירות הן כמובן החיילות המצולמות, שנפלשו וחוללו על ידי מי שהיווה להן עד אותו הרגע דמות מעוררת השראה, מודל לחיקוי וסמכות מגוננת. שרוני היה בשבילן מי שאפשר לסמוך עליו שידאג לך. מלבדן נפגעה גם קרובת משפחה אחת של יערית, שלמרבה החלחלה צילם אותה בזמן שישנה לצד אשתו, במיטתם. אך מסביב לכל פוגע סדרתי יש מעגלים נוספים של נפגעים ונפגעות, כשבמעגל הקרוב ביותר: בת הזוג, והילדים. התקשורת נוטה לתבוע מהם תשובות, וככל שהפוגע מפורסם יותר כך היא תובענית יותר.
כאן נכנסת המשפחה למלכוד: אם יתמקדו באסון שנפל עליהם, יואשמו כמי שמרוכזים בעצמם. אם יתמכו חלילה בפוגע, או יציגו את המורכבות שבין הזדהות עם הקרבנות לקשר האישי עם הפוגע, עדיין יספגו ביקורת חריפה. נראה שהמוצא היחידי הוא מניפסט תמיכה מוחלט בנפגעות והשתתפות בצערן.
אבל האמת תמיד מורכבת יותר. גם אם אכן יש שם אמון כן וצער בצערן של הנפגעות, וגם אם יש זעם עצום כלפי בן המשפחה שסרח, ישנם גם דברים אחרים. אי אפשר להפסיק לאהוב אדם בין רגע, גם אם את יודעת שאובייקטיבית, הוא מחורבן. לא כל שכן בן משפחה. בינינו, סביר להניח שחלק נכבד מהאבות שלנו מחזיקים בעברם מעשים שנשמח לא לדעת על קיומם.
יש אהבה, ויש דאגה ויש אבל וצער על החיים הטובים שנלקחו ממך, ואמביוולנטיות אותנטית באשר לאדם הזה, שאת מכירה כזה שחגג לך יום הולדת במשך חודש, ויום אחד בהיר נחשף לפנייך כבור של אופל. ומעל כל אלה, ישנה הדאגה לילדייך, שלא רק אביהם האהוב נלקח מהם אלא גם המפרנס העיקרי של הבית. ומותר להיות באבל על כל אלו. מאז נחשפה הפרשה, הפכו חייה של שרוני לגיהנום, והיא נאבקת בשינייה על מנת לשמר בתוכו בועה מתוקה ואוהבת עבור ילדיה. אבל ילדים מרגישים, ואי אפשר שלא לחוש כיווץ אכזרי בלב נוכח הדאגה שלהם לאמם.
בעולם מושלם, אשתו וילדיו של שרוני לא היו צריכים לשלם את המחיר. טוב, בעולם מושלם אולי לא היה סא"ל שרוני, אבל אם כבר יש אותו, לא משפחתו היא זו שצריכה להיענש. לצערנו דבר איננו מושלם בעולם הזה. פושע שמגיע עם משפחה תמיד יגרום לה נזק כבד, ובכל זאת, עליו לשלם את המחיר. אף שהלב יוצא אל יערית ובניה, אסור להסיק מכך כי על הנפגעות למשוך את תביעותיהן. הפיצוי מגיע להן במלואו, והיותך איש משפחה לא פוטר אותך מפני החוק. העניין הזה הוא קריטי, מפני שאנשי משפחה שהתגלו כתוקפים מיניים תמיד יתכסו במשפחתם כמגן אנושי. אבל המחשבה, בעצם, צריכה להיות הפוכה: אם יש לך ילדים להאכיל, אולי כדאי שלא תצלם את החיילות שלך ערומות.
השיעור שעלינו לקחת מהתחקיר צובט הלב הזה עוסק ביחס שלנו - התקשורת והחברה - אל מעגל מקורביו של תוקף. אולי כדאי להניח מהמרדף אחר תגובות הסובבים, שחווים טלטלה עצומה בעצמם, ואינם אשמים במעשיו או באדם שהוא. אותה המסקנה צריכה להיות תקפה גם לגבי "בנות של", כמו עדי ביטי ודאנה איבגי, שמאז חשיפת מעשי אבותיהם לא חדלו לדרוש מהן להגיב על הפרשות השונות בציבור. לבקש מבת להתנכר לאביה, זה לא רק לא-הוגן אלא גם מעביר מסר ציבורי רקוב, שמעביר את אחריות הפוגע אל כתפי האישה והבת.
כמו שאמרה בעצמה, מבלי להפחית מכאבן של החיילות - שרוני היא קרבן נוסף למעשיו של בעלה. לא צריך להסיר למענה את התביעות (היא עצמה הבהירה שאיננה מבקשת זאת), לא צריך להלל אותה או להפוך אותה למרכז הפרשה הזו - אבל מותר וכדאי לגלות אמפתיה כלפי אישה שחייה התהפכו עליה בבת אחת.