"התערטלות בפומבי", זה צירוף המילים שיופיע בכל פירוש למילה "אקסהביציוניזם". צירוף שמעורר באדם הממוצע אסוציאציה מבחילה למדי, איפשהו בין שולחי דיק-פיקס למאונני גינות ציבוריות. אבל נטייה אקסהביציוניסטית איננה בהכרח מובילה להטרדת הציבור, ויש נשים המממשות אותה מבלי לפגוע באיש. כל מה שצריך הוא למצוא אנשים שירצו להציץ במה שאת רוצה להציג, וזה יכול להיות סקסי להדהים.
עדי (שם בדוי), ירושלמית בסוף שנות העשרים שלה, גילתה את הקסם שבפומביות במסיבת ה-BDSM הראשונה שהלכה אליה, לפני שנים ספורות. זו הייתה מסיבת פמדום, דהיינו נשים שולטות, ולפני הכל, עדי התפעלה ממיצג התלבושות שהתגלה סביבה. "הגברים היו לבושים משעמם ברובם, אבל כל אישה - וואו", היא מספרת. ובכן, כמו בחיים עצמם.
עדי התמקמה בין התלבושות המפוארות, ליד שולטת שחייכה אליה. "אחרי כמה זמן התחיל איזה משחק של להרביץ לנשלטים", היא אומרת, "וקמתי כדי לראות מה קורה שם". היא רצתה להצטרף לפעילות החברתית החיננית הזו, אלא ששום כלי הצלפה לא היה ברשותה. לשמחתה, השולטת שלידה הסכימה להלוות לה את הספנקר שלה. "היה נחמד להרביץ עם עוד אנשים", מסכמת עדי. "הבנתי שאני לא המשוגעת היחידה".
זו הייתה החוויה הפומבית הראשונה שלה, אבל בהחלט לא האחרונה. לאחר שגילתה עדי את כוחה של ערבות הדדית, היא הגיעה למסיבה נוספת, הפעם עם נשלט צמוד וצעצועי משחק משל עצמה. "כשהמסיבה התחילה מצאתי שלושה קרבנות, שלושה גברים חתיכים - והנשלט שלי קשר אותם ברתמת חזה עם מקום בשבילי לתפוס במקדימה ומאחורה", היא מספרת. "התחלתי להחטיף, ושמעי - זה היה כיף. מאוחר יותר באותו לילה מישהי ירדה לי באמצע הרחבה וראיתי כוכבים. זה היה לילה מושלם. אחר כך, בסגר השני או השלישי מישהו בא לפארק ליד הבית שלי והביא לי שוקובו לבן. ירקתי לו בפה". ואומרים שהרומנטיקה מתה.
מה מושך אותך במבט הזה מבחוץ?
"זה מדליק אותי כשמסתכלים. אני ממש מרגישה את זה בכוס. זה קצת תחושת אבו עלי, כזה 'אוגה בוגה, תראו מה אני עושה'. אני גם מציצנית אז זה כזה הרמה קולקטיבית. כשאני עושה מרימים לי, כשאחרים עושים אני מרימה להם. ואני מכירה את האנשים. זו תחושה של אחוות שולטות".
לדבריה מעולם לא מימשה את הפנטזיה האקסהביציוניסטית שלה במרחב "ונילי", כלומר, בלוקיישן רגיל שלא מיועד לפעילות מינית או בדס"מית. היא לא קושרת אנשים ברחוב ולא מצליפה בהם בחניה או בכל מקום שבו עלול הציבור להיפגע ו/או להזמין לה משטרה. "אני לא עושה את זה כי במרחב כזה אין לי את ההסכמה של הצופים, ואני לא עושה דברים בלי הסכמה. פעם פעמיים עשיתי את זה בפארק באמצע הלילה אבל ידעתי שאין שום סיכוי שמישהו יעבור שם, כי אני מכירה את האזור טוב".
גם מאיה (שם בדוי), בשנות העשרים לחייה ממרכז הארץ, גילתה את התחביב הקינקי שלה במסיבה ייעודית - אך מהצד הנשלט. זה קרה במועדון הדאנג'ן המיתולוגי, אליו הגיעה מאיה לראשונה בלוויית השולט שלה דאז. גם היא זוכרת היטב את תחושת ההתפעלות של רגע הגילוי הראשוני: "אנשים מאוד השקיעו בלבוש, כלבלבים היו על 4 לצד השולטות שלהם, היו הופעות מרהיבות ואת ראית איך שהאורות על הבמה נדלקו, כולם הלכו לבמה להסתכל".
אבל מה שמשך את תשומת לבה יותר מהכל, היה זוג אזיקים שמחובר לבר. "השולט שהלכתי איתו אמר לי שהרבה פעמים אוזקים לשם נשלטים כדי שלא ילכו לאיבוד", לדבריה. "אפילו לא הגענו למבוך וכבר הבנתי שמה שלא אעשה, זה לא רק מקובל, גם יהיה קהל".
המבוך, למי שאיננו בסוד העניינים, נמצא במרתף של הדאנג'ן. זהו מסלול מפותל שלאורכו חורי הצצה, המאפשרים למציצנים למיניהם ליהנות ממי שנכנס כדי, ובכן, להזדיין. אבל למען האמת, אין הרבה צורך בחורים הללו, כי במבוך הזה תמצאו לעיתים קרובות גם סתם אנשים שבוהים ישירות באחרים. שם זה מקובל, ועל כן מדובר מוקד עלייה לרגל עבור מי שאוהבים לראות ולהיראות.
"שבועיים אחרי זה חזרנו, הפעם עם חברה שלי", מספרת מאיה. "כל הערב היא והשולט עשו לי טיזינג, עד שהם לקחו אותי למבוך. הם שאלו אותי אם לא אכפת לי שנשחק שם, ואפילו שממש התביישתי כבר הייתי על הקצה, ורק רציתי שנשחק. מהר מאוד היה סביבנו קהל, וכל גניחה שלי ראיתי איך אנשים מחייכים או מתחילים לגעת בעצמם. כשהבנתי שזה 'בזכותי', הפסקתי להסתכל על הפרטנרים שלי והתרכזתי רק בקהל. זה היה מדהים".
כל מי שמפעמת בה, ולו במעט, תשוקת האקסהביציוניזם, מבינה בדיוק מה מדליק ומעורר בסיטואציה שמתארת מאיה. ההתעוררות היא לא לגמרי מינית ולא לגמרי מנטלית - היא גם וגם. "ההנאה היא פרפורמרית יותר, אבל לחלוטין יש בזה פן מחרמן", להגדרתה של מאיה. "מבחינתי לפחות, ההבנה שאת יכולה לגרום לאנשים לגירוי מיני בלי להיות כוכבת פורנו, נותנת המון כוח למיניות שלך".
בדומה לעדי, גם מאיה, אזרחית שומרת חוק, מקפידה להשאיר את האקטים הפומביים שלה למרחבים שמתאימים לכך. "אני לא רוצה לעשות דברים מיניים במרחב שלא כולם ישמחו מזה", היא אומרת. "לא כולם רוצים לקחת בזה חלק, ואני לא אגרום למישהו אי נוחות או אפילו טריגר רק כי אני חרמנית".
את חושבת שמי שעושה את זה בציבור בהכרח אנוכי?
"או שמבחינתו האספקטים שהוא מרוויח מזה יותר גדולים מהאפשרות שמישהו לא יהנה, או שיש לו פטיש להשפלות ולא אכפת לו שאנשים יצעקו עליו ויטרידו אותו".
ה-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, מחשיב את האקסהביציוניזם להפרעה נפשית. אלא שהעדויות של עדי ומאיה מעלות שהפרעה כזו לא בהכרח אמורה להפריע למישהו או למשהו, מה שגורם לי לתהות על טיבה של האקסהביציוניזם כהפרעה מלכתחילה.
"בניגוד לאיך שה-DSM נראה, במיניות על פניו אין דבר כזה שהוא לא נורמאלי", טוענת ד"ר טל פלג שגיא, פסיכולוגית קלינית ומטפלת מינית מוסמכת. לדבריה, העיסוק בנורמאליות או א-נורמאליות מיותר. היא עוסקת בשאלה, האם אותה 'הפרעה' פוגעת בזולת או 'במופרע עצמו', במיניותו ובתפקידו היומיומי. "מבחינתי אף אחד הוא לא מופרע נפש", היא מדגישה.
אז מה ההבדל, בעצם, בין אקסהביציוניזם פוגעני לכזה שאיננו?
"הכל שאלה של מה עומד בבסיס ההתנהגות המינית", לדבריה של ד"ר פלג שגיא. "יש אנשים שאצלם בבסיס יש צורך להפתיע את האחר, למשל אנשים שהולכים ברחוב וחושפים את איבר המין. הבן אדם הזה חווה את העונג מלהפעיל אותך, ולא לגרות. לבן אדם אחר יכול להיות צורך אחר לגמרי - שיתפעלו ממנו, שיחמיאו לו. כאן לא בהכרח תהיה פגיעה באחר, לא תהיה כפייה, כי הוא לא מחפש לזעזע או לדחות".
מלבד הצורך ישנו כמובן עניין המימוש, ועד כמה המממש רואה את הזולת כסובייקט או אובייקט. "חשיפה פומבית שהוא מחוץ לחוק, כשהמטרה היא לזעזע - זו התנהגות של פוגע מינית", מבהירה פלג שגיא. "השאיבה של העונג היא מהפגיעה עצמה". והמקור לכך, לדבריה, יכול להיות בביטחון עצמי ירוד שמוביל לחיפוש מתמיד אחר התפעלות ואישור מהזולת.
עם זאת, על אף החרגת המקרים הפוגעניים, מבהירה המטפלת המינית כי מידה כזו או אחרת של אקסהביציוניזם טמונה בכולנו. "יותר מזה, הצורך באקסהבציוניזם או ב'אח שלו', וויוריזם (הצורך להציץ), נמצא אצל כולנו במידות שונות. יש שרוצים יותר לראות, ויש שרוצים יותר להיראות. היצר עצמו מאוד אנושי".
הדברים של ד"ר פלג שגיא גורמים לי להרהר בפירוש השני המצוי לאקסהביציוניזם: "התערטלות רגשית". אם, כדבריה, הצורך במציצנות או בהתערטלות מצוי בכולנו, אין ספק שזה נכון גם במובן הרגשי. בעידן הטיקטוק והריאליטי, שבו וידוי רגשי סוער לפני המצלמות הוא עניין של מה בכך; בעידן שמתגמל ומעודד חשיפה מירבית, עולה השאלה, האם ניתן עוד להגדיר בכלל חשיפת-יתר.
"קשה להגדיר אקסהביציוניזם מיני בעידן האונלי פאנס", מוסיפה הד"ר. "באופן כללי, ההגדרה של הפרעות מיניות, מה שפעם קראו לו 'סטיות', משתנה בהתאם לרוח התקופה ולתרבות". גם הומוסקסואליות, היא מזכירה, נחשבה פעם לסטייה ונכללה באותו ספר פסיכיאטרי. "יותר מזה, מה שנחשב לאקסהביציוניסטי באירופה לא ייחשב כך בארה"ב. יש מקומות שבהם לשאול מישהו על המשכורת שלו נחשב למציצנות. הקביעה האם התנהגות היא מותאמת מאוד תלויה בחברה, בסיטואציה ובקודים ההתנהגותיים, וכאן הבעיה באבחון של 'סטייה'".
יש קשר בין אקסהביציוניזם מיני לרגשי? אנשים שהם כאלה, הם בהכרח גם כאלה? אולי אנשי במה, אמנים, שחקנים, אנשים שמחצינים רגשות ביום-יום?
"מצד אחד כן - אנשים שאוהבים שמסתכלים עליהם הרבה פעמים אוהבים ביום יום שלהם את אור הזרקורים. אלה אנשים שצריכים את המבט מן החוץ. עם זאת, כבכל דבר מיני אנחנו רואים גם את ההיפך - אנשים שביום יום שלהם דווקא יותר נחבאים אל הכלים והמיטה מאפשרת להם פורקן או אלטר אגו".
פלג-שגיא רואה את הפורקן הזה כמבורך בסך הכל, כל עוד הוא מיטיב עם כל הצדדים באקט, אך גם מזהירה מפני התלות שבמבט החיצוני. "מבחינה פסיכולוגית, אנחנו כן רוצים שאדם ידע גם לספק לעצמו את הצורך הזה", לדבריה. "כלומר, גם כשנכבים האורות או כשאת יוצאת מהמיטה - תוכלי להסתכל במראה ולומר 'אני אישה יפה ומינית', ולא תצטרכי תמיד מבט. אבל זה בסדר לשלב את שניהם".
את יודעת להגיד מה גורם לצורך הזה להיווצר בכלל?
"כמו הרבה התנהגויות אחרות שיש בהן חיפוש מבט, השורש הזה נמצא בדרך כלל בילדות, במשפחה. ואז יש שתי אפשרויות. אחת היא שלא תיקפו אותי, לא ראו אותי, לא הכילו את הרגשות שלי - ואז אני מסתובבת בעולם ורק מחפשת שיראו אותי ואת העוצמות שלי. הרבה פעמים זה אנשים עם דחפים נורא חזקים שלא היה להם מקום בילדות, שעברו ויסות-יתר. האפשרות השניה היא ההפוכה: אנשים שגדלו בסביבה שנורא התפעלה מהם - 'וואו, אתה מדהים, איזה גבר של אמא אתה, אתה הכי בעולם' - ונוצר רעב להשיג עוד ועוד מזה".
באותה הזדמנות, מתייחסת ד"ר פלג שגיא להבדל בין גברים לנשים אל מול נטייתם האקסהביציוניסטית. לדבריה, אצל נשים, זה לעתים מורכב יותר: "הנטייה הזו מסבכת נשים עם עצמן, כי הן תוהות לעצמן, 'למה אני רוצה להיות חשפנית מולו - כי הסלילו אותי, או כי אני צריכה את זה?' במקרים האלה אני אומרת, מה זה משנה? כל עוד את מרגישה שזה טוב ונעים ומעורר אותך, זה בסדר".
בפועל, יש הבדל בין הביטוי האקסהביציוניסטי הגברי לנשי?
"אנשים תקינים הם תקינים. אם הם לא נצלנים ולא ירצו לפגוע בך מינית - הם לא יעברו את גבול ההסכמה. גבר שלימדו אותו לראות אישה, יראה אישה. הוא לא ישלח דיק פיק ולא יחשוף את איבר מינו מולך ללא הסכמה. עם זאת, החברה מתירה לגבר לחצות גבולות יותר מאשר לאישה. אי אפשר למדוד את זה, אבל סביר להניח שגבר ואישה שיהיו באותה מידה של אקסהביציוניזם, סיכוי גדול שהגבר יאפשר לעצמו במסגרת איזשהו טון חברתי התנהגות חוצת גבולות יותר מאשר האישה. לשמחתי הטון הזה הולך ומשתנה. אישה, בגלל ההסללה החברתית, וכיוון שאנחנו חוות יותר בושה סביב מיניות והחצנה שלה, תיטה יותר לממש את הנטייה בגבולות מוסכמים ומוגדרים".
למה בעצם אנחנו זקוקים למתחמים מוגדרים למיניות?
"להיות אדם ליברלי מבחינה מינית, זה לא אומר שאת אמורה לחשוב שאין בעולם הזה גבולות. לא את ולא אתה אמורים להזדיין בכל מקום שאתם רוצים. אנחנו חיים בתוך חברה, זה בסדר שיהיו כללים וגבולות, כי הגבולות נותנים לפרטים שבתוכה ביטחון. ובתוך הגבולות האלה, אפשר לשחק בחופשיות. כשאנחנו לא יודעים מה הגבולות, אנחנו בחרדה, ואנשים בחרדה לא יכולים לנהל קשר משחקי. כדי לאפשר משחקיות במיניות, צריך לדעת מה הגבולות".
במסגרת הגבולות, מדגישה הד"ר כי היא מעודדת את אותה משחקיות: "בתפיסת החיים שלי, כל התנהגות מינית היא לגיטימית - עד שפוגעים באחר. אין התנהגות מינית שהיא לא בסדר כשלעצמה, ותמיד יש פרטנרים לדברים שאתם רוצים לעשות. גם אם את נמשכת לשעועית, כנראה יש מישהו בעולם שגם נמשך לזה". ונאמר אמן.