לפני יומיים פגשתי חברה שלא ראיתי איזה שבועיים. "רזית!", אמרתי לה בצהלה מיד כשפתחה את הדלת, ושתינו צהלנו והתמוגגנו ביחד מההישג שלה. כשחזרתי הביתה ראיתי את הפוסט של גל גברעם, שכנראה רזתה מאוד בזמן האחרון, קיבלה על זה לא מעט הערות, ואמרה, כמו שנהוג לומר בשנים האחרונות: רזית זאת לא מחמאה, צאו לי מהמשקל ומהמידה.
סמיכות האירועים קצת ערערה אותי לרגע. תוך שנייה הפכתי בעיני עצמי לאויבת תנועת הבודי-פוזיטיב, אישה מיושנת שבעצם המרדף שלה אחרי הרזון של עצמה גוררת את המין הנשי עשרות שנים אחורה ומשעבדת אותו מחדש לאידיאל יופי שהוכתב על ידי נקודת המבט הגברית. אמנם זה היה מול חברה קרובה שאני יודעת שגם רואה את זה בעצמה כמחמאה, אבל עדיין, מול קביעת העובדה: "רזית זו לא מחמאה", שתינו הפכנו לרגע לפורעות חוק. זה הרגיש כאילו בת קול יורדת מהשמיים וצועקת לי לתוך האוזן: "בומרית!", דבר שכמובן מיד הכניס אותי ללופ נוסף כי אם לפחד להשמין זה לא בודי פוזיטיב, בכמה ערכים אני בוגדת אם בנוסף לזה אני גם מפחדת להזדקן?!
אתם מבינים? כבר אי אפשר להגיד שום דבר היום. וכן, אני יודעת שזה המשפט הכי בומרי שקיים ושאני כורה לעצמי את הבור שממנו חששתי בעצם האמירה הזאת, אבל אני לא מצליחה שלא להרגיש שהתיוג הבומרי לכל מי שטיפה חורג מהסטטוס-קוו של עידן "פוליטיקלי קורקטנס טוטאל פוזיטיביטי טריגר וורנינגי" שבו אנחנו חיים הוא לא יותר מסתימת פיות במסווה של אג'נדות העצמה ושחרור. וכמו תמיד - אלה לא האג'נדות עצמן שבעייתיות, אלא מה שההמונים עושים איתן.
תנועת הבודי פוזיטיב התחילה מתוך רצון מבורך לתקן את הנזקים של אידיאל היופי הנשי המעוות ולאפשר לכל אישה שחורגת מהאידיאל הזה להרגיש שהיא לא פחות מוצלחת או ראויה ממי שעומדת בתכתיביו. מה שהתחיל לקרות ככל שהאג'נדה הפכה ליותר ויותר פופולרית זה שהמסרים הלכו והושטחו והפכו לחד-ממדיים. אינסטגרמיים. כל מה שנשאר זה שאת צריכה לאהוב את עצמך ולחגוג את עצמך בכל מצב, בכל מידה. אין מקום למורכבויות שלך מול עצמך, לקשיים שיש לך, ויש לך - כי הרי אף אחד לא מאוהב וחוגג את עצמו בכל רגע נתון. גם אין מקום יותר למי שפשוט רוצה לרזות או למי שחלילה מספקים שירותים שנועדו לסייע בירידה במשקל. הכל מכובס לתוך ביטויים כמו "אורח חיים בריא", וכל דבר אחר הוא טריגר.
אתן לכם דוגמה מפוסט שנתקלתי בו במקרה באינסטגרם, שמיועד לאנשים שמתמודדים עם הפרעות אכילה. הפוסט מעוצב בצורה יפה, עליזה וצבעונית, ברוח התקופה, ונפתח במשפט: "הורה יקר, אהוב/ה, חבר/ה וכו: אני צריכ/ה שתדעו את זה". מתחת לכותרת הזאת, מגיעה רשימה של דברים שיאפשרו לקרובים של מי שמתמודד עם הפרעת אכילה, לעזור לו בתהליך ולא להזיק לו. יש שם דברים כמו "אל תעירו הערות על הגוף שלי או על האוכל שלי" שהם, כמובן, הכי לגיטימיים שיש, אבל מה שתפס לי את העין זה המשפט: "הפרעת האכילה שלי "מופעלת" כשנראה שאתם תמיד מתעמלים".
מה? באיזו זכות אפשר לבוא לבנאדם בטענות על זה שאורח החיים הפרטי שלו, בינו לבין עצמו, הוא טריגר עבורך? אמנם למזלי, מעולם לא סבלתי מהפרעות אכילה ואני לרגע לא מתיימרת להבין איך זה מרגיש, ואני גם רוצה להאמין שמי שכתב את זה התכוון למקרים שבהם אולי המתעמל "מנפנף" באורח החיים שלו כדי לנסות לתת דוגמה שרק מזיקה למי שגם ככה מתמודד עם הקושי מול עצמו, אבל זה בדיוק העניין - כשדברים מורכבים כמו הפרעות אכילה, קשיים רגשיים או דימוי גוף הופכים לסטוריז מעוצבים של אושיות אינסטגרם, כל המורכבות נעלמת ונשאר.. פלקט. סיסמה כללית שאין שום קשר בינה לבין החיים האמיתיים.
הנה עוד דוגמה: מכירים את המונח "זה שלך"? הביטוי הזה שהפך לדבר השגור ביותר בפיהם של מטפלים-רגשיים-בעיני-עצמם ושהוא בעצם מהות הגזלייטינג. הדבר הזה שאנשים אומרים לך כשאתה נפגע או נעלב בשביל לא להכיר בזה שהם אחראים לכך. גם כאן מדובר במונח שהגיע מתוך מקום מורכב, מקום שבוחן אם יש פרשנות אישית לסיטואציות, אבל הפך לסיסמה חלולה בידי אנשים שמתנהגים כמו תחת.
ומה הקשר של זה לענייננו? שה"רזית זו לא מחמאה" הוא בעיניי קצת הצד השני של "זה שלך". רק שאם "זה שלך" מסיר כל אחריות ממי שאומר דברים פוגעניים, משפטים כמו "רזית זו לא מחמאה" שמים את כל האחריות אצל אחרים, ומה לעשות, אנחנו לא יכולים לצפות מכל אחד שיחשוב 10 פעמים לפני מה שהוא אומר, גם אם מה שהוא אומר מבוסס על תפיסות מעוותות ומיושנות שצריכות לחלוף מהעולם.
אני לא אומרת את זה כי אני נוהגת להעיר לאנשים זרים על המשקל שלהם. אלוהים יודע שאם יכולתי להוציא מחוץ לחוק את ההערות של אנשים על דברים שהם כל כך לא עניינם הייתי עושה את זה אתמול. הטענה של גל גברעם, שלאף אחד אין זכות להעיר לה על הגוף שלה או לייעץ לה אם "זה הרבה יותר יפה לך ככה/ זה ממש לא יפה לך ככה/ את חייבת להשמין" - היא הכי לגיטימית בעולם.
אבל עובדה שברגע שנתקלתי במשפט "רזית זו לא מחמאה" התכווצתי, כי עבורי זאת כן מחמאה. אני רוצה להוריד כמה קילוגרמים שאספתי, אני חושבת שהזנחתי את עצמי קצת כשנתתי להם להיערם, וזה גרם לי להרגיש לא טוב עם עצמי. ועם זאת - אני לא שונאת את עצמי על זה, מעולם לא שנאתי את הגוף שלי, אני פשוט רוצה להביא אותו למצב טוב יותר, וכן - מצב שבעיניי הוא יפה יותר. כל עוד אני עושה את זה באהבה לעצמי, בלי להעניש את עצמי או להרעיב את עצמי ובלי להתאבסס על זה - זה הכי בודי פוזיטיב וסלף פוזיטיב שיש.
ואם מישהי כמוני מרגישה שהיא "לא עומדת" בתנאים של אג'נדת הבודי פוזיטיב, זה לא בגלל שהאג'נדה לא נכונה. זה בגלל שמה שנשאר ממנה כרגע - מה שאנחנו רואים סביבנו בתקשורת וברשתות - הוא כותרות ולא תוכן. כשגל גברעם אומרת ש"רזית זו לא מחמאה", היא מתכוונת שיש נשים שעבורן זה אישיו ורוצה שנהיה ערים לרגישויות סביב הנושא ושלא נניח, למשל, שהשאיפה לרזון היא משאת ליבה של כל אישה. אבל כשמכל מה שהיא אמרה נשארת רק הכותרת: "רזית זו לא מחמאה", היא הופכת לכלל נוסף בספר החוקים של "איך להיות בודי פוזיטיב", ובמקום לתת מקום לנשים מכל הסוגים, הגדלים והשאיפות, היא מייצרת שוב הבחנה בין מה נכון ומה לא נכון.
כבר לפני כמה שנים כתבה על זה מאמנת כושר בשם אליסה רויסי מאמר למגזין גלאמור. היא דיברה על מסרים שמצוטטים בשם ה"בודי פוזטיביות" ואומרים "תאהבו את עצמכם, לא משנה מה", ועל זה שהם הופכים להיות המסר העיקרי שאנשים מפנימים. ואז, כמו שהיא רואה אצל המון מהמתאמנים שלה, כל מצב של חוסר ביטחון, אי שביעות רצון או תסכול מאיך שהם נראים, גורם להם להרגיש שהם כישלון כפול ומכופל וכל האג'נדה, שנועדה לעשות טוב, הופכת למכבש לחצים של "תאהבי את עצמך כבר, למה את לא מצליחה לאהוב את עצמך בכל מצב".
אותו דבר קרה גם עם האג'נדה הפמיניסטית, שבפי פלגים מסוימים הפכה פתאום למועדון סגור שלא מקבל אליו, למשל, עקרות בית או נשים שאוהבות איפור, רחמנא ליצלן. כמו שבשם הפמיניזם אי אפשר להוקיע נשים רק בגלל העדפות או בחירות "מסורתיות" מבחינה מגדרית, כך גם בשם הבודי פוזיטיב אי אפשר לגרום לנשים להרגיש רע עם עצמן רק כי הן לא מצליחות לחבק את הקילוגרמים שנוספו להן למשקל. החיים יותר מורכבים מזה. כשאנחנו משטיחים נושאים מורכבים, מתאהבים בסיסמאות ונותנים להן להחליף את המורכבות, הסייגים והעומק, במקום לתת יותר מקום אנחנו רק מייצרים הגדרות חדשות ומאבדים חמלה לכל מי שחורג מהן, בין אם אלה עצמנו או אחרים. ואחר כך מתפלאים שהבומרים כועסים.