הבוקר, בדרכי למערכת, על האופניים, חומקת כרגיל ברגע האחרון משליחי וולט שמנסים להתנקש בחיי, הטלפון מצלצל. להפתעתי זו לא הייתה הדר מוכתר.
"שלום, קארין, מדברת זיבי מהבנק. רציתי ליידע אותך שיש לך עיקול על החשבון מטעם עיריית תל אביב בסך של 513 שקלים".
"על מה?" שאלתי בהפתעה, כי הרי אני לא נוהגת, אין לי כלב, ורק הרגע שילמתי ארנונה
"מחלקת שילוט" היא אומרת לי " שמת שלט של העסק שלך במקום לא חוקי?"
העסק שלי, זה כבר מצחיק, כי גם אם הייתי רוצה לפתוח עסק לא הייתי מעיזה לעשות את זה. הספיק לי להיות עוסק מורשה למשך שנה - הבירוקרטיה החודרנית נטולת חומרי הסיכוך לא שווה את זה.
התקשרתי לעירייה.
"זה לא שילוט! מה פתאום שילוט! מי אמר שילוט!" נבחה עלי בעצבים זו שענתה לטלפון " זה קנס על השלכת אשפה"
"איזו אשפה?" הקשיתי
"ארגז של ירק השדה"
אה, אוקיי. ירק השדה, למי שלא יודע, הם חברה ששולחת ירקות מהחקלאי לצרכן. מאחר ולמיטב ידיעתי לא השלכתי כלום לשום מקום חוץ מאשר לפח המיועד, מעולם - ביקשתי ממנה שתפרט נא בבקשה היכן התבצעה העבירה. תוך שניה, בעודי על הקו שלחה לי למייל תמונה. סליחה - תמונות - הרי הן לפניכם.
אני העבריינית, כפי שהוכיחו הראיות המרשיעות. הפקח היה יסודי - עשה בוק לארגז מכמה זויות, שלא יהיו טעויות, ותמונה שלמה הקדיש לקלוז אפ על הפתק שעליו מופיעים הפרטים שלי. רק בעיה אחת קטנה - כפי שעיניכם רואות, לא מדובר ב"אשפה" שהושלכה באיזה מקום על ידי איזה חתיכת חרא ששם זין על סביבתו, אלא בארגז ריק ונקי, שמונח בכוונה תחילה בין שני פחי הזבל, כפי הנראה כי הפחים היו מלאים או שהארגז לא נכנס.
את הדו"ח בכלל לא קיבלתי. מסתבר שעיריית תל אביב יפו שלחו לי את הדוח לפני יותר מתשעים יום (העבירה החמורה התבצעה בינואר), אבל לכתובת הקודמת שלי, ולכן לא ידעתי על כך דבר עד לרגע זה.
"החלפת כתובת במשרד הפנים?" נזפה הפקידה
"לא" התגוננתי "רק עברתי - לא מזמן"
"אז זו בעיה שלך. אנחנו שולחים לכתובת הרשומה במשרד הפנים"
" הבנתי" אמרתי "אבל אם את השם שלי לקחתם מארגז הירקות, לא יכולתם לקרוא בפתקית שצילמתם בסופר זום את הכתובת שמופיעה שורה מתחת? או לשלוח את הדוח במייל כמו, למשל כמו ששלחת לי את התמונות ממש עכשיו? או לשלוח הודעה כמו שאתם עושים כל איחור בתשלום ארנונה?"
"גיברת" התעצבנה זאתי "אני לא יודעת מה את רוצה. יש לך קנס, יש לך עיקול, את צריכה לשלם את זה."
"אוקיי, אז אני רוצה לערער" אמרתי "איך עושים את זה?"
"מאיפה אני יודעת?" שאלה "בבית משפט".
"איזה בית משפט? נכנסת לבית משפט השלום ואומרת שלום באתי להישפט? אני צריכה שתשלחי לי טופס, או תדריכי אותי"
"אני לא יודעת. תבררי"
"סליחה, זו לא העבודה שלך? את לא אמורה להגיד לי?"
"אני אמורה כלום. כתוב הכל בדו"ח" היא רשפה עלי
"אבל הרגע אמרתי לך שהדוח לא הגיע אלי"
וכן הלאה.
בקיצור, הבנתם את הוייב. זו לא בעיה שלה, אני לא מעניינת להם את התחת, כי הרי לא הם, משרתי הציבור, אמורים לסייע לנו, לתושבים, בנבכי השיט הזה - אתם אמורים להסתדר לבד, להבין לבד, ולהניח להם. אז עשיתי את הדבר האחרון שנשאר לי וביקשתי לדבר עם מנהל. נאמר לי שיחזרו אליי. בעוד שני ימי עסקים. בקיצור, זיבי. תמותי. שלמי 500 שקל על ארגז ריק כשתוכנו המזין לא חצה את רף ה-150 שקלים.
כדי לשחרר את החשבון שלי מהעיקול שמתי את הסכום בפיקדון מיוחד ונסעתי לעבודה, וגיליתי שעוד מישהי שעובדת איתי קיבלה דוח על קרטון של שואב אבק שהשאירה ליד הפח כי הוא היה גדול מדי מכדי להכניסו. בניסיון לברר איפה מגישים ערעור, חיפשתי "תקנות השלכת אשפה". מה מסתבר? שלערער אפשר רק 30 יום מקבלת הדוח, לא 90, ושבשום מקום לא רשום באיזה יום אמורים להוציא איזו אשפה החוצה, והתייחסות ספציפית יש רק לערימות גזם, ואשפה חריגה שכוללת רהיטים, מוצרי חשמל, וכולי. זה ידוע - כשמוציאים החוצה דברים גדולים צריך לבקש מהעיריה לבוא ולאסוף אותם, אבל מעבר לזה לא שמעתי מימיי על אף תקנה של השלכת אשפה. כאילו, מה אתם אמיתיים? אני גרה בדרום תל אביב - בתור אחת שעוברת הרבה דירות אני רואה בהשארת ארגז כזה איכותי שיכול להכיל את כל תוכנה של דירת 17 מ"ר בשכונה, דווקא מעשה אלטרואיסטי. אין פה אף אחד שיודע שאסור לשים ארגז ליד הפח - אפילו למחזר פלסטיק ישראל התחילה רק בעונה האחרונה של האח הגדול, זאת עם החתול הכתום המעצבן. אז אל תגידו לי שמישהו יודע מה עושים ספציפית עם ארגזים, איפה, ומתי.
הסיפור הזה ערער אותי.
קודם כל, בגלל חוסר המידתיות המוחלטת של הקנס לעומת ה"פשע" - הקנס העצום מתאים יותר למניאק שלקח לנכה את החנייה היחידה ליד הסופר, לא לארגז ריק ונקי שהונח בין שני פחים, בתום לב כל כך מוחלט שאפילו לא חשבתי להוריד את המדבקה עם הפרטים.
דבר שני, קורא יקר, אני מזכירה שכל זה קורה בעודי מנסה למצוא את דרכי לעבודה, באותם תנאים איומים של העיר שבה אני חיה, העיר שעל ניהולה התקין אמונה העירייה. כל יום הדרך לעבודה משתנה - משום מקום נולדות מחילות חדשות שצריך להשתחל דרכן, נפערים בורות חדשים בכביש שאפשר ליפול לתוכם, מלוכלך, מבולגן, מסוכן, ובכל פינה מושלך קורקינט שחוסם את הדרך, לפעמים עדיין עם כתבמי דם קרוש ו-DNA מהקשישה שדרס אמש. החברה שהקורקינטים שייכים לה קיבלה דו"ח של 500 שקל על כל קורקינט שחוסם לכם את הדרך? לא. אבל אני כן. על פעולה שאפילו לא ידעתי שהיא לא חוקית.
דבר שלישי, בשום מקום לא ראיתי שלט, ובוודאי שלא קמפיין שמסביר מה עושים עם קרטונים - מעולם לא שמעתי על ימים מיוחדים לסוגי אשפה כמו שיש במדינות אירופאיות. אני חיה בעיר הכי יקרה בעולם שכולה חפירות וטירוף, ובשכונה דרום תל אביבית שאפשר להגדירה כפח אשפה אחד גדול בריח שתן - ליד כל פח ערייה תמצאו תדיר עשרים וחמש שקיות אשפה שלא נכנסו כי מחלקת תברואה נזכרת לפנות רק אחרי שהרחוב מתחיל להריח כמו גווייה ומישהו התקשר להתלונן, ועדיין, בחיים לא שמעתי על אף אדם שקיבל דו"ח. יותר מזה - רבות הפעמים שהתקשרתי בעצמי לעירייה כדי שיטפלו באדי הזבל שכולנו נאלצים לנשום בעודנו מפלסים דרך בין החולדות לטפטופי המזגנים.
אז עוד יש להם חוצפה לתת דוח של יותר מ-500 שקלים על ארגז חמוד, מנומס וריחני שמונח לו ליד הפח?
רמות התסכול וחוסר האונים שהרגשתי כשנתקלתי בחומת האטימות הזו, היא כנראה רמת הייאוש שכל תושב מרגיש בכל פעם שהוא נאלץ להתמודד עם קלגסי העולם. היחס המחפיר הזה לא רק מקשה על חיינו והופך אותם לקשים מנשוא, הוא גם מצטבר, ותורם לתחושה הכללית של הייאוש, ולתחושה שהפריצים שמנהלים אותנו תמיד יעדיפו לקחת את הדרך הקלה יותר, להטיל עלינו היטלים ולמחוץ אותנו תחת מגפיהם, במקום לעשות את העבודה הקשה ולתקן את העוולות - ואז עוד מתפלאים שאנשים ממציאים משפחה פורטוגלית רק כדי לברוח מפה ומגיעים למצב נפשי בו הם מוצאים את עצמם מצביעים למפלגות קיצוניות בעלות אג'נדות מעוותות.
אירונית, כל זה מתרחש יום לפני יום הבחירות מספר 823 בארבע השנים האחרונות, כשברקע צקצוקים בלתי פוסקים של חצי מדינה "איך יכול להיות שאנשים מצביעים בן גביר?". יודעים למה אנשים מצביעים בן גביר? כי הם חסרי אונים, עצבניים, זנוחים, דרוסים, ומנוצלים, כי אחרי שנתנו אמון במילים יפות ובהיגיון בריא וחטפו סגרים, התמוטטויות כלכליות, פגיעות בחופש הפרט ועליות מחירים - הם נשברו, ובייאושם הם מוכנים לתת אמון באיש שכל פועלו הוא נהמות רפטטיביות ונפנופי אקדח מול מצלמות.
בוודאי שהכל הולך ומקצין - הרי אחרי כל כך הרבה שנים של התעללות, כל אחד יתפתה לפנות לחסות תחת כנפיה של אלימות כלשהי, שתיתן לו את האשלייה שלפחות משהו דרסטי נעשה - ככה עובדת הגנה עצמית - כשדוחקים מישהו לפינה, הוא יתפוצץ. זו רמת העצבים שאזרחי ישראל נמצאים בה - זו רמת הנטישה שכולנו חווים כל יום מבעלי השררה, מהממשלה והמדינה שאמורה לדאוג לנו.
אז מספיק. אין מצב שאני משלמת 513 שקלים כי הנחתי ארגז ליד פח, אלא אם כן שופט לענייני ארגזים משכנע אותי שאני טועה. מצידי שזה ייקח שנתיים. מצידי שיישארו ה-513 שקל המחורבנים האלה בפיקדון עד שאמות (כנראה מקריסת התקרה של הדירה שאני גרה בה עכשיו), זו שבדיוק העלו לי בה את הארנונה.