כריסטיאנו רונאלדו. רויטרס
רויטרס

תנחומינו רונאלדו: הפכת מכדורגלן-על לאישה בגיל הבלות

עודכן לאחרונה: 8.12.2022 / 17:21

הקריירה האדירה של כריסטיאנו רונאלדו מתפוררת במונדיאל הזה לנגד עיני הצופים - מהאדם הכי חשוב ונחוץ הוא מושלך אל הספסל, והופך, ממושא תשוקה לבלתי רלוונטי. זה כואב, ואנחנו מבינות בדיוק למה

השנה החלטתי לראות מונדיאל. לא כי זה כזה מרתק אותי, אלא כי נראה לי משונה שלא אדע כלום על הדבר שהכי מעסיק את העולם חודש שלם, חוץ מבן גביר ותרד עם נוצות. ניג'סתי קצת לעורך הספורט שלנו בווטסאפ, גיגלתי כמה מונחים, הצלבתי עם מה שאני שומעת מהפרשנים. והבנתי את הרעיון, מסתבר שהוא לא מסובך מאד. עזרה מאד לנחישות שלי העובדה שהערוצים האחרים ביטלו תוכניות כי לא רצו להתחרות עם המונדיאל, וככל שראיתי יותר משחקים, הבנתי אותם טיפה יותר.

חייבת לומר שאני די נהנית - יש משהו מדיטטיבי בצפייה בדבר הזה, והתחלתי לחבב את יקום הכדורגל הפשוט שבו הטוב והרע ברורים כל כך. במסגרת הניסוי הזה הבנתי עוד כמה דברים - מעבר להתעסקות הבלתי פוסקת של יקום הכדורגל עם דירוגים וסטטיסטיקות (אשכרה לכל דבר יש סטטיסטיקה, וכל שער שני הוא שיא של משהו, זאת אובססיה מדהימה), בעיקר הבנתי מה עובר על כריסטיאנו רונאלדו. מסתבר שכדורגלני-על סובלים מאותו יחס מחפיץ שנשים סובלות ממנו, ומאותה מחיקה בשלב מאוחר יותר בחיים.

כריסטיאנו רונאלדו. רויטרס
לא רלוונטי יותר. רונאלדו/רויטרס

גברים משתמשים בתשוקה לכדורגל באופן דומה לאופן בו הם משתמשים ביחסיהם עם נשים. שם הם מרשים לעצמם לבכות, לצרוח, להשתולל, ולחוות רגשות קיצוניים, דבר שביום יום פחות מתאפשר להם מסיבות תרבותיות ואחרות. כדורגל ונשים מספקים שניהם פורקן - וכדי למקסם את הסיפוק מהאירוע הקטארטי, נדרשת ראייה מחפיצה של הדבר.

אי אפשר להרגיש את כל הרגשות המוחלטים האלה של שנאה ואהבה, שחור ולבן, מבלי להפשיט את האובייקטים ממורכבותם, וכמו שהראייה הגברית הפטריארכלית מרוקנת את דמותה של האישה מתוכן, והופכת אותה לאמצעי מילוי צרכים ספציפיים, גם רונאלדו מרוקן מאנושיותו על מזבח ההערצה השימושית של ההמון. הוא מעולם לא היה בן אדם בעיניהם, אלא מושא תשוקה, וככל שהוא פחות שימושי ככוכב על, היחס כלפיו הופך עוין, מזלזל, מבטל, וממשחק למשחק זה מחמיר, כשהשיא היה במשחק האחרון שבו סופסל עד הדקה ה-73 (נדמה לי), והוכרז רשמית לבלתי רלוונטי. לשקוף.

כל זה מאד מזכיר את התהליך שעוברות נשים. הרי מן הידועות הן שלאישה בעולמנו אסור להיראות לא טוב (בהשוואה למודל היופי העכשווי כמובן), ומסתבר שגם לרונאלדו אסור להתבגר. היותו כדורגלן-על נערץ היא זכות הקיום העיקרית שלו, אם לא היחידה, וכשהוא מגיע לגיל המופלג (בן כמה הוא - 37?) או רץ פחות מ-24 קמ"ש באיזה משחק, הוא מבוטל כמו אחרון הטיקטוקרים.. אם המוות הסמלי עבור נשים (במיוחד הנחשקות מביניהן) הוא להפסיק להיחשב אובייקט מיני, המוות האולטימטיבי עבור כדורגלן הוא להיות כדורגלן-על ולהתבגר.

בת 50 היא לא אישה זקנה: הקאמבק העצוב של איגי וקסמן
לבן מחתונמי יש חברה חדשה. הם מאוהבים, היא לא מידה 44

הייתי מצפה שמעריצי כדורגל לפחות יחלקו כבוד לגיבוריהם, גם אם הם לא מתים או בדרך לשם, אבל רונאלדו נקבר בעודו בחיים, כשכל אמירה לועגת מוסיפה חופן עםר נוסף לארונו. הפרשנים דיברו בלי סוף על כמה רונאלדו הוא "כבר לא רונאלדו", ושפע כותרות כמו "פורטוגל עפה למעלה ללא רונאלדו", "לא זלזלתי ברונאלדו, חונכתי לכבד מבוגרים", "פורטוגל הוכיחה שהיא מפחידה יותר ללא רונאלדו", ו"אין רונאלדו, אין בעיה!", סגרו את הפינה.

במונדיאל הזה כמעט כל שיחה על רונלדו מסכמת את חייו ושולחת אותו למות בקרחונים. לאט לאט העולם שהכתיר אותו והפך אותו למי שהוא, מתנער ממנו כי אינו מועיל עוד בפונקציה שלשמה התקיים, ולכן - שימות. באמת, נעלבתי באופן אישי בשמו למשמע המילים (והטון הנפוח) כשמדברים עליו, מספידים אותו ביסודיות, חוטאים אפילו לכבוד הבסיסי שמגיע לו על תפקודו עד כה. די, הרגתם את הבן אדם.

בדומה לנשים מתבגרות, גם כדורגלני על סובלים מבלות מוקדמת - בגיל 37, מקסימום 45 (אלא אם את ג'ניפר לופז), הם הופכים ממושא התעניינות לבלתי רלוונטיים באופן הכי חד ואכזרי שיש, ונאלצים "להמציא את עצמם מחדש", או להתמכר לסמים ולעבור התמוטטות עצבים, או שניהם במשולב. אולי בגלל זה יש כל כך הרבה זוגות של כדורגלן ודוגמנית - הרי שני המקצועות נגמרים בגיל צעיר יחסית, והזוגות הם חווים את משבר הזהות ששמור לאנשים רגילים לגיל הפנסיה מוקדם אך במקביל. הם מבינים זה את זו ויכולים להיתמך, ואולי אפילו לבנות את עצמם מחדש.

אז רק רציתי להגיד - רונאלדו, אנחנו מבינות אותך. גם לנו אסור לחדול להיות מושא תשוקה, כי ברגע שזה קורה, העולם משליך אותנו לשוליי החברה. שימושינו בעתיד אינו ברור, המסר דווקא כן - עשיתם את שלכם, אתם יכולים ללכת. לגדל ילדים, לאמן ילדים, או לעשות קרמיקה - לאף אחד לא אכפת.

אפשר להילחם בגישה החולנית של העולם להתבגרות, אבל זה כל כך מושרש בתרבות שלנו, שזה ייקח עוד מאה שנה. ובנתיים, לחיות לצד האתגר הזה דורש חוסן נפשי אדיר, שאדם שכל חייו היה נערץ כנראה עוד לא הספיק לרכוש. תנחומינו הכנים, כריסטיאנו רונאלדו. אנחנו מבינות אותך.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully