נכנסתם לנו ללב: כשמולי נטש, רועי פרש, ניר נשאר למרות החשש

אפילו אסקפיזם כבר אי אפשר לקבל כמו שצריך במדינה שלנו, שכמות המבזקים והחדשות הרעות שאנחנו צורכים בה יותר גדולה אפילו מכמות הפעמים שהביטוי "נכנסת לי ללב" נאמר בפרק הזה. הייתי מוחה על הטיימינג של מבזק החדשות, שקטע את שיא המתח של שלב ההחלטות, אבל האמת היא שמתח - גם מיני אבל לא רק - הוא הדבר האחרון שהיה שם. למעשה, הכתובת הייתה כל כך בולטת על הקיר, שבאמת היית צריך להיות מתמחה טרוט עיניים אחרי משמרת של 26 שעות כדי לפספס אותה.

"בתוך כל המאי גולן, הטרלול והטילים, יש לנו אחת אלונה סער"
מתרופה לצעצוע מין: דרכו של הויברטור ללב הקונצנזוס
5 הדברים שגברים חושבים עליהם כדי לא לגמור - ביניהם גם אחד מזעזע במיוחד

אחרי שבפרק האחרון הסתמנה איזושהי התקרבות, כל מה שהיה צריך בשביל שנבין איפה מולי ודניאל באמת נמצאים הוא לראות אותם מתעוררים לעוד בוקר ביחד. כי כשאתם עם פרטנר רומנטי לא מדויק, אין דבר יותר גרוע מלבלות איתו את הבוקר שלכם.

כמות המטענים שדניאל ומולי צברו אחד על השני ועטפו ב"הוא מהמם", "היא מקסימה", כי על הנייר הם באמת אחלה אנשים, מקשה עליהם לתקשר (דבר שדניאל הייתה שמחה לוותר עליו לחלוטין), והם (או שמא ההפקה) מחליטים לצאת לדייט ספורטיבי.

למרות שכל הדרך למגרש הטניס דניאל צוהלת שסופסוף עושים משהו באזור הנוחות שלה, מולי מופתע שהיא סופסוף זורמת. האמת היא שכל פעילות שלא הייתה דורשת ממנה לדבר איתו הייתה גוררת את אותו האפקט. אבל הסדקים מתגלים גם באימון הטניס התמים למראה, כשמולי, שלא מפסיק להרים לדניאל, לעודד ולפרגן, מרגיש שהיא לא רואה אותו בכלל. הוא צודק, אבל אחרי 6 ימים ביחד, נראה שהיא מתנפלת על כל פיסת אוויר שלא כוללת פחמן דו חמצני שנפלט מגופו, ואני לגמרי מבינה אותה. ספייס זו לא מילה גסה בשום שלב בקשר ובעיקר בהתחלה שלו.

כמו שהיא מתוודה אצל הפסיכולוג, כרגע היא לא מרגישה שמשהו קורה שם. למעשה, היא סובלת מווריאציה ידועה של פומו שנפוצה בהיכרויות חדשות עם גברים "מוצלחים". הם כל כך סבבה, בייחוד בהשוואה לרוב ההיצע שיש שם בחוץ, שלמרות שאת יודעת שזה לא זה, את מפחדת לא לתת מספיק הזדמנות. את כבר מדמיינת איך הבאה שתהיה איתו תהיה המאושרת בנשים ואת לא תביני איך פספסת אוצר שכזה. אבל כשזה לא זה - אוצר ככל ש"זה" יהיה - זה פשוט לא זה.

קצת זמן לבד זה כל מה שנויה הייתה צריכה כדי לחשוף סופסוף את כל מה שעד עכשיו היא כיבסה במילים יפות. אוקי, מילים סבירות. לרועי היא אומרת שהיא שלמה עם ההחלטה שלה לסיים את זה עם דור ולא מתחרטת, אבל מודה שעצוב לה כי הוא גרם לה להרגיש טוב עם מי שהיא או - כמו שסגרסקי קולגתי היטיבה לתאר בטורים הקודמים - מהי עריצה ללא נתינים?

בין מבט אחד במראה למשנהו היא גם חושפת בפני מולי שלא הייתה לה משיכה כלפי דור, אבל על ספת הפסיכולוג היא טוענת שבגלל שהיא מכירה את המקום המרצה, הייתה לה חמלה כלפיו. אם זאת חמלה מבחינתה, תנחומיי למי שיגיע בסבב הבא.

ברוכים הבאים לפינתנו: תאונת הרכבת שמחכה להתרחש. אולי זה המחסור בשעות שינה, אבל יובל לא עימנו, וגם הפרשנויות שלה למצב לא. אם מריחת שוקולד על הפרצוף בסיומה של סדנת שוקולד משותפת היא פלירטוט, אז מימי הגן שלי לא פלירטטתי כראוי וגם אז זה לא הוביל לתוצאות. מה עם להאכיל אחד את השנייה, להכניס קוביית שוקולד לפה תוך כדי מבטים שלא משתמעים לשתי פנים?

במקום זה קיבלנו שוב את ה"השתובבות" האחוקית הזאת, כמו המים שהוא השפריץ עליה בפרק שעבר בסטודיו, ואפילו כשלרגע היה נדמה שהולך להיות פה חיבוק שלא ברור מה אופיו - גם זה לא קרה בסוף.

מצד שני, גם הפרשנויות של ניר (שגם הוא, מסתבר, לא ישן בלילות. משוחח עם המפרקים גם בלילה?) לא מחוברות למציאות בשום צורה. הבחורה אוכלת סרטים על פחד מדחייה, מנסה לברר איתו אם זה שהוא מתגעגע לשגרה שלו אומר שהוא כבר עם רגל אחת בחוץ, אבל הוא מפרש את זה כ"את חושבת נטו עליי. זה יפהפה". לא, נרקיס ביצה שכמותך, היא חושבת על עצמה. זה קונספט קצת מוזר אבל לא כולם עסוקים כל הזמן בך.

הפחד שלה מדחייה נמצא שם כל הזמן וכל דבר שקשור אליו מהווה עבורה סימן. גם כשאבא של ניר אומר "תכבדי את הספייס שלו" היא שוב נלחצת מזה שהיא מונעת ממנו את השגרה הקדושה שלו, ולמעשה לוקחת אחריות על החלטה שהוא עשה - להגיע לתוכנית ולהתנתק מהשגרה שהוא כל כך אוהב. דווקא בהקשר של השגרה ניר עונה לה בצורה מאוד פשוטה וברורה: זה קשה לי אבל זה לא אומר שאת לא מעניינת אותי. אבל אז הוא מצטט לה משפטים רוחניים של פנדה מצוירת. פלא שהאישה בחרדה?

ואם יובל וניר הם תאונת רכבת שמחכה להתרחש, אז רועי ולי-ים הם בולען שנפער מתחת לתחנת סבידור מרכז, על ששת רציפיה, שבכל אחד מהם עומדת רכבת של שתי קומות שנשאבת למעמקי האדמה.

הפרק מתחיל ברועי שמסביר שלצערו הוא מרגיש שהוא ולי-ים רק ידידים אבל הוא עדיין מקווה שהיא מרגישה כמוהו וכמובן לא חושב על אף אחת אחרת חוץ ממנה. בתגובה, לי-ים מנסחת מכתב פרידה. או התאבדות - שנשאר בגדר תעלומה.

הבוקר מגיע, והפערים בין הרגשות של השניים מתעצמים על רקע הפערים בהרגלי האכילה שלהם, ועל רקע הצורך הבלתי מוסבר של רועי לסדר את הפילים שמונחים על השולחן. לי-ים טוענת בטסטה שקשה לה להחליט, שזה כמובן שקר עצום, וכשהם יוצאים לפיקניק היא מתעצבנת על זה שהוא אומר לה שהוא מבסוט עליה. לטענתה, הוא לא מתעכב על המשמעות של המילים שהוא אומר, כשלמעשה היא פשוט רוצה לשמוע יותר מ"מבסוט". למה? אין לי מושג. היא הרי יודעת שהיא לא בעניין שלו מהרגע שהוא התחיל לשיר נונו במטבח.

בהמשך, היא מסבירה את הקושי שלה לקבל רגש מהצד השני כשהיא עוד לא מרגישה את אותו הדבר. מעבר לזה שכיף לראות בתוכנית הזאת נשים שמסרבות להתנצל על המקום שהן לוקחות לעצמן בתהליך, אני באמת מזדהה איתה. לקבל אהבה כשאת לא מרגישה אותה בחזרה זאת אחת התחושות הלא נעימות. אבל אם נהיה באמת כנים, ולא נמכור לעצמנו את הבולשיט הזה של "אני מעדיפה להיפגע מאשר לפגוע", להיות בצד של רועי זה הרבה יותר נורא.

עם זאת, האשם היחידי בחוסר הפרופורציה שבו רועי מתייחס למצב הוא רועי עצמו, שלמרות שהוא מזהה את הריחוק של לי-ים (לא שזה דרש מאמץ) הוא טוען שהוא "יודע שהיא לא תגיד לו שהיא רוצה ללכת כי הוא בטוח בקשר שלהם".

איזה קשר? אתם שישה ימים ביחד ומתוכם היית יומיים בתורנות! על מה אתה מבסס את הביטחון הזה? את המוכנות לעשות "הכל כדי שזה יצליח" בשלב מוקדם כל כך בקשר? ועוד אומר לה את כל הדברים האלה בלי סינון? ביג מיסטייק. היוג'.

דניאל, כמו מורה בסוף שנה, מסכמת את התנהגותו של התלמיד מולי, שמגיב ב"הכל מדהים אבל אני לא מרגיש". היא מסתכלת עליו במבט של "אני לא מאמינה שהקדמת אותי", עוזרת לו לארוז בכזו התלהבות שזה נראה כמו הילוך מהיר, וסוגרת אחריו את הדלת בחיוך של הקלה ושל "אבל איך הוא יצא זה שזרק אותי, איך".

יובל אומרת לניר שהיא לא מפסיקה לחייך וגם הוא אומר דברים דומים ומסיים בזה שהוא ישמח להישאר. עם זאת, לאורך כל הנאום שלו, הוא כמעט ולא מסתכל לה בעיניים, ולכן אני חוזרת שוב לתאונת הרכבת שמחכה לקרות. מניסיוני - פחד מדחייה לא מתעורר סתם. נכון, הוא מבוסס על טראומות עבר, אבל הוא לא נוצר בוואקום. היא מרגישה שיש פער בין איך שהיא מרגישה לבין איך שהוא מרגיש, והפחד הזה יתברר בסופו של דבר כמוצדק.

ולבסוף, הדרמה הגדולה של הערב מגיעה כשלי-ים עושה את הצעד ההגיוני היחיד שהיא יכולה לעשות כדי לשמור על בטחונה ונמלטת על נפשה. בחיי, בחיים לא ראיתי מזוודה נארזת מהר יותר, אפילו לא אצל מולי ודניאל. מצד אחד, רועי באמת נוגע ללב. חוסר היכולת שלו להסתיר את העצב העמוק שהוא חש לא מאפשר לי להישאר צינית לרגשותיו, עד שאני נזכרת שהם היו ביחד 4 ימים. מצד שני, הוא יושב אצל הפסיכולוגית (מישהו שם לב שהיא התאומה האבודה של קורטני קוקס?) בפרצוף של רוצח המונים רגע לפני טבח. והם היו ביחד 4 ימים.

הוא מספר לה ש"החליט לפרוש מהתוכנית" בסצנה מאוד מוזרה, שמשהו בעריכה שלה גורם לי לחשוד שסיום דרכו בתוכנית היה החלטה של קורטני קוקס וההפקה, אולי מתוך חשש לרגשותיו. או שאולי הוא פשוט היה מאוד מאוד נסער. אבל הדבר הראשון שצריך כדי לייצר זוגיות טובה הוא לא לפחד לאבד אותה. לא כי זה לא יכאב, אלא כי זה לא יהרוס אותך. ברגע שיש על קשר משקל כל כך כבד, בעיקר בהתחלה, הוא לא יצליח להתרומם לעולם.

רועי, שהוגדר על ידי חבר שלו כ"זורם, קליל, שתמיד כיף איתו", לא הצליח להביא את הצדדים האלה כמו שצריך לקשר עם לי-ים כי הוא כל כך רגיש וחושש להיפגע וכי היא כל כך מצאה חן בעיניו. זה שיתק אותו, ולכן גם כשהצדדים הקלילים יותר שלו יצאו, זה לא התחבר. כי רוב הזמן הוא לא הצליח להיות הוא עצמו. הוא היה קפוא ומפוחד. לפחות את האקזיט שלו הוא עשה מלא באופטימיות, כשהוא מצהיר בפאתוס: "אני עוד אחזור לעשות את הדברים שאני אוהב, אני גם אדע להתאהב ולהתאהב מהר". 4 ימים, בנאדם. היו לך תורנויות יותר ארוכות מזה.