"בתוך כל המאי גולן, הטרלול והטילים, יש לנו אחת אלונה סער"

מה יהיה עם הטיזינג שעושים לנו סטטיק ושרית; עוד סיבה לאהוב את אלונה סער; העיתון החרדי שמציג קריקטורה שונאת נשים, בתוך מבול של דה-הומניזציה למחאת השפחות; והישועה למעמד האישה שאמורה להגיע ממאי גולן, האחרונה שהמעמד שלכן מעניין אותה. כלום לא עצוב, הכל כרגיל, עוד שבוע של חדשות הנשות.

מתרופה לצעצוע מין: דרכו של הויברטור ללב הקונצנזוס
5 הדברים שגברים חושבים עליהם כדי לא לגמור - ביניהם גם אחד מזעזע במיוחד
והיא שעפה, והיא שעפה - על עצמה: החירויות של נשות דור ה-Z

הח"כית מאי-"קוקוריקו תרנגולת קרקרנית"-גולן מטעם הליכוד מונתה השבוע לשרה קידום מעמד האישה, עוד מינוי משמח כמו יריקה ליחתית לפנים. הוא כן מקדם אישה, כלומר את גולן עצמה, וכנראה שבזאת יסתיים תפקיד המשרד.

אם נשאר לכן עוד משהו במצברי הזעזוע, מוזמנות להקדיש אותם למינוי הנ"ל, שכן גולן ידועה באמירותיה המיזוגניות והפוגעניות, דוגמת זו שלעיל שהופנתה לח"כית מירב בן ארי. היא ידועה גם בחוסר אכפתיות מוחלט כלפי נשים, מאחר שמעולם לא קידמה חוק למעננו, ואף הצביעה לאחרונה נגד חוק האזיק האלקטרוני שהופל ע"י בן גביר בשיתוף ארגוני הגברים;

ולבסוף, היא ידועה גם בסלידה מהפמיניזם בכללותו. הבנתן? זהו, אין יותר צורך בגלימות אדומות, מחאות הנשים מיותרות, איום בתי הדין הרבניים התפוגג ובכלל הפחד נגוז - זו האישה שממנה תבוא הישועה, חברות. ששש, הכל בסדר, יש משרד מומצא חדש לקידום מעמד האישה - זה רק מרגיש לכן בטעות כמו הממשלה הגברית-הקיצונית-דתית ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

מלבד זה שהיא כמובן שחקנית מעולה, אקטיביסטית, אמיצה ואינטיליגנטית, סער היא גם סלב מן המניין ועל כן התמודדה השבוע עם מה שמכונה בשובבות של מדורי רכילות "תאונת מלתחה". בזמן שחשה לקחת את פרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה ב"מפקדת", נפתחה חולצתה וחשפה יותר ממה שכדאי, רשלנות קלאסית של מכופתרות.

אבל סער, מפרידת מכות בהפגנות, לא תיתן לחולצה בוגדנית לשבור אותה, לפיכך הדבר הראשון שאמרה למיקרופון על הבמה: "נפתחה לי החולצה, המצלמה צילמה את זה, ראו לי את כל החזייה בבית". גם בפוסט-שאחרי, באינסטגרם, לא פספסה הזדמנות לצחוק על עצמה, ואף למנף את הפדיחה להזדמנות עסקית: "אני חושבת שזו פדיחה הוליוודית - ואני מחכה לראות מי ירים את הכפפה ויציע לי קמפיין להלבשה תחתונה". רשמו לכן גירלז, ככה מנהלות משברים.

הם מצטלמים יחד בהופעות שלו, מלייקקים, מגיבים, מרעיפים זה על זו מילות חיבה - והכל לאחר הגירושים. "בהצלחה לאדם הכי מוכשר שאני מכירה", כתבה שרית בסטורי שלה השבוע, לקראת ההופעה של סטטיק בהיכל מנורה. "יש אנשים שזה נראה להם מוזר שאנחנו חברים, אבל למי פאקינג אכפת, תמיד מאחוריך". עזבו גרושים, לא ראיתי זוגות כל כך מתוקים בזמן שהם ביחד. אז מה הסיפור עם שרית וסטטיק, ולמה בעצם הם לא חזרו?

אם נשוב להסבר של שרית לגבי הגירושים, לדבריה, חשה לא בנוח להסתובב ברחוב תחת מבטי רחמים שהופנו אליה, אחרי שהחלו השמועות על הבגידות של סטטיק. אם אין בשמועות אמת, זו נשמעת לי סיבה שטחית מדי להתגרש מאהבת חייך - שיזדיינו המבטים המרחמים, טוב לך איתו וזה מה שחשוב.

אבל נאמר ושרית באמת נפגעה מההד הציבורי עד קרע בלתי הפיך ביחסים, וזו גם הסיבה לכך שהתגרשה מסטטיק. עכשיו, הרי, היא חוזרת לבלות איתו - כידידה אמנם, ובכל זאת - והכל בחזקת ה"פאק איט, תחשבו מה שתחשבו, איים ליבינג דה דרים". אז האם הסיבה לגירושין עדיין תקפה? ואולי הוא פשוט גיי? זאת הדרך היחידה, מבחינתי, להישאר ידידה של גרוש. לוואלה סלבס! הפתרונים.

השבוע התפרסמה קריקטורה על על צעדת השפחות באתר "חדרי חרדים", ובה מוצג זאב מכוער להפליא עטוף בגלימה האיקונית, רפרנס לכיפה-אדומה, שהופך את היוצרות ומציג את הילדה התמימה לכאורה כטורף. "שובו של הדר שטימר", נכתב בכותרת טור התגובה של גילה לבני זמיר באתר "זמן ישראל", שציינה בחכמה גם את חוצפתו של מגזין שמדיר נשים מתמונותיו להסית נגד נשים שנאבקות נגד הדרה. אכן, קשה שלא להתחלחל מהדמיון הויזואלי והרעיוני לדה-הומניזאציה בקריקטורות האנטישמיות המדמות יהודים לעכברושים.

גם קרן בר לב, חברה, פעילה פמיניסטית וממובילות המייצג, הגיבה לתמונה בפוסט בעמוד הפייסבוק שלה, עם כמה הבהרות מדוייקות:
"
1. זו לא כיפה אדומה אלא סיפורה של שפחה. נשים וילדות זה לא אותו דבר, אני יודעת, זה מבלבל.
2. אתם "חדרי חרדים" ולא "דר שטירמר".
3. אנחנו לא הזאב. אנחנו הצייד".

ואני תוהה עד מתי תימשך הדמוזניציה משולחת הרסן לנשים שבסך הכל מציגות מיצג-רחוב, מתוך פחד וכאב עמוקים, על רקע איום ממשי על מעמד האישה בישראל. ובחלומי, כל עוד ברשותנו מערכת חוק מתפקדת, ארגון "בונות אלטרנטיבה" האמון על המיצג תובע דיבה את האמ-אמא של כל מי שאחראי על רצח האופי שלהן בחודשים האחרונים. כן, גם את גלית דיסטל אטבריאן, עם שירה המרגש, "נשים בגלימות אדומות מאוד, משכונות לבנות מאוד (...) צועדות ברחובות ונלחמות בדיכוי דמיוני, מתענגות על תחושת רדיפה שלא קיימת (...) ודורכות על ראשן של נשים רבות מהן וחלשות מהן". מי צריכה לפחד מנציגי ציבור גברים, כשנציגות הציבור שלנו שונאות כל כך נשים בעצמן.