אני נורא גרועה בשידוכים. אף פעם לא הייתי טובה בלראות שני אנשים ולדעת שהם יהיו מתאימים, ולכן לא צפיתי לעצמי יותר מדי הצלחה בצפייה בתוכנית החדשה של קשת, "מי יתחתן איתי", שמציגה ארבעה חתנים וארבע כלות ביום חתונתם, כל אחד בנפרד, ומבקשת מהצופים לנחש מי מהארבעה יתחתן עם מי מהארבע.
חידות, לעומת זאת, אני מאוד אוהבת. בעיקר כשהן ממש קלות. ולכן שמחתי לגלות תוך דקות ספורות לתוך התוכנית שאנחנו לא משחקים ב"נחש מי מתאים למי" - שזה קשה - אלא ב"נחש באיזה סרט בורקס אתה צופה" - שזה גם ממש קל וגם משתלב מצוין עם תקופת החגים!
שרפתם מרווה? כי זה חזר, זה כועס, וזה רוצה להעניש את כולנו
"לבעלי היה רומן ששבר אותנו, וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לנו"
סירבת? שילמת: שילם על הארוחה וביקש החזר כשסירבה לסקס מיידי
אם יש לנו כלה מוסלמית, מי יכול להיות החתן שלה? זה בטח הגבר העדין והרגיש שמזיל דמעה משיר של יוני רכטר על היום הראשון בבית הספר. הוא אפילו מצהיר שלא מעניין אותו אם הכלה שלו ערביה או נוצרייה. עזבו את זה - הוא כל כך סובלני שאפילו לא מעניין אותו אם היא שמנה! כפיים לגבר המכיל!
רגע, אולי זה הבחור הדתי? לא יכול להיות. למרות ש.. הוא דיבר פעם עם מוסלמי. ואמרו שבחיים לא נאמין! אהההה זה ההוא שמגיע מרקע דתי! זה רק רקע, נו. לא צריך להגזים עכשיו ולבוא בין אדם לבוראו, רק טיפונת לאתגר את החשיבה הסטיגמטית של הצופים.
אני מקווה שהיוצרים של התוכנית לא באמת חושבים שמה שקרה כאן היווה איזשהו אתגר לחשיבה או ערעור של סטיגמות מיושנות, קודם כל כי הצופים שלהם לא עד כדי כך מטומטמים, ושנית כי מה שהם עשו זה את ההיפך הגמור. למעשה, מה שיצא להם זאת תוכנית שמקבעת את האמ-אמא של הסטיגמות, ככה לאט לאט, בין השורות, אבל זה בסדר. זה לא נורא. זה כולה סטיגמה על נשים.
נכון, השתעשענו קצת עם דת ואמונה, טיפונת נגענו בשד העדתי (לא בלבלת אותנו עם הריקוד שלך לקצב הדרבוקה, גבר חנון ורגיש. יש לך משקפיים ואתה לא הולך מכות, אנחנו יודעים שאתה אשכנזי), אבל התמה האמיתית של התוכנית הייתה: וואו, איזה גבר אמיץ. תראו איך הוא לוקח אותה, ככה. עם כל הפגמים. זה לא היה "מי יתחתן איתי" ובטח שלא "מי תתחתן איתי" אלא "מי (יעשה טובה ו)ייקח אותי".
כבר בעשר השניות הראשונות של "מי ייקח אותי פליז פליז פליז" אנחנו רואים שתי נשים לחוצות (כי לנשים יש סיבה להיות לחוצות), וגבר אחד שראוי לעיטור העוז. "זה צעד אמיץ", הוא אומר בחיוך שבע רצון, "אבל אני בחור אמיץ". חכו שתגלו מול איזה איום הוא מתמודד.
כמו שבמבחן אמריקאי יש תמיד תשובה שנועדה להסחת דעת (ראה ערך: האשכנזי שדומע משיר על חודש תשרי, לא פחות. ואז עוד מתפלאים שיש קרע בעם), גם הסיפור הראשון שלנו, על היהודי שמתחתן עם מוסלמית, הוא הסחת דעת מהמוטיב העיקרי. אמנם עצם מוסלמיותה של הכלה מאיסטנבול (או מאנטליה) היא פגם עבור הישראלי הממוצע, אבל הפואנטה היא שגם נשים יהודיות כשרות מלאות בפגמים. לפעמים יש להן עבר רומנטי! לפעמים הוא עם נשים! ולפעמים - אולי צריך פה אזהרת טריגר או משהו כי זה באמת לא קל - יש להן שומנים.
שלא תטעו, גם הבחור האשכנזי פגום, אוקיי? הוא חסר ביטחון, הוא לא בטוח שהוא נראה טוב, לא יודע איך לגשת לבנות והכי גרוע - הוא לא טוב בספורט. אבל זה לרגע לא מוצג בתור איזה חיסרון שבגללו מישהי עלולה לא לבחור בו, מה פתאום. האישה לא בוחרת, מצחיקולים. היא זו שנבחרת, למרות פגמיה. אבל בהחלט, גם לו יש פגמים. צריך משהו שיסביר איך הוא מצא את עצמו עם "מישהי כמוה".
אחרי פיענוח החידה הראשונה, "מי יקבל את עיטור העוז על זה שהוא לקח אותי" ממשיכה לסיפור המסגרת השני. פה אנחנו כבר מתחילים סופסוף לראות שגם הגברים לחוצים, אבל זה רק בגלל שהם עושים מעשה אמיץ כל כך, וגם בלתי הפיך, כמו שאומר החתן לבית אשכנז: "כבר אין דרך חזרה".
החתן שעומד במרכז החידה השנייה מתעורר באנחה, כי רק נשים רוצות להתחתן וגברים עושים להן טובה. הקריין מדבר על חתונה מאוד מיוחדת ולא צפויה (באמת נדיר מאוד למצוא בארץ נשים גרושות או עם עודף משקל) והחתן מספר שכל מי ששומע על האישה שהוא בחר אומר לו: "וואו, איזה מדהים אתה. כל הכבוד לך". "זה נחמד", הוא מצטנע. "אבל לא בשביל זה עשיתי את זה".
גיבור ישראל מתאר איך אשתו לעתיד הצהירה על הפגם שלה כבר בהתחלה - איזו התאמה. אמיץ ואמיצה. בשלב זה, עלינו לנחש מהו הפגם הגרוע יותר, שמצדיק את כל הדרמה מסביב. האם זו הבחורה עם הרומן הלסבי בעברה? לא יכול להיות, זאת סתם אפיזודה חולפת שמתגמדת מול פגמים כמו שומן או איבוד בתולין. פעמיים לפחות. ועוד עם ראיות בדמות ילדים.
אם היה נעשה כאן איזשהו ניסיון לדבר על האתגר האמיתי של כניסה למשפחה מורכבת ולקיחת מקום ואחריות בחייהם של שני ילדים, אולי זה היה מעניין. אבל הדבר היחידי שעניין את יוצרי התוכנית, כך נראה, הוא להרים לאומץ הלב האינסופי של הגבר הראשון אי פעם שהתחתן עם אישה פגומה, סליחה - גרושה, ושנראה יותר נרגש ממעשה הגבורה שלו מאשר מעצם החתונה עם האישה שהוא אוהב.
גם היא עצמה, אגב, נפעמת מזה שהוא הסכים לקחת אותה. "אנשים בהלם מזה שאני גרושה פעמיים עם שני ילדים", היא מספרת. באמת הלם שדבר כזה קורה בחברה שמקדישה את כל משאביה כדי להסליל אותנו לנישואים וילודה.
אבל אפילו סיפור הגבורה המרשים הזה הוא לא גולת הכותרת של התוכנית. כי הדו קיום האמיתי, הרגע שבו נכנסה המוזיקה המרגשת באמת, היה הרגע בו גבר צנום ואישה שמנה התאחדו על הספה. מי היה מאמין. כל כך ניסו לגרום לנו להאמין שזה לא אפשרי, שהכניסו בעריכה פעמיים את אותו משפט שלה: "להיות שלם איתי זה לא מובן מאליו בשבילי".
ברור שזה לא מובן מאליו, כי אנחנו עדיין צורכים תכנים שמציגים עודף משקל כמכשול זהה בעוצמתו לפערים תרבותיים ודתיים או להתמודדות עם משפחה שלא מקבלת את החיבור הזוגי. ברצינות? זה בסך הכל גבר שהתחתן עם אישה ששוקלת יותר ממנו. אני לא מנסה להתחסד ולטעון שמשקל או מראה חיצוני הם לא פקטור, אבל איך זה בר השוואה? "סיפורי אהבה מפתיעים", "חתונה בלתי אפשרית", "סיפורים שיצליחו לבלבל אתכם" - כן?! זאת הכותרת שמתאימה לסיפור הזה? מישהו היה עושה כזאת דרמה אם זאת הייתה אישה רזה שמתחתנת עם גבר שמן?
ברור שלא. קודם כל כי אצל גברים, שומן הוא לא פגם, בטח לא באותם ממדים (סליחה) כמו אצל נשים. ושנית, כי גם אם היא רזה, בטוח יש לה פגם אחר. רק בפרק הזה קיבלנו ארבע אופציות - שומן, גירושים, דת והתנסות עם נשים. מעניין מה יגיע בפרקים הבאים. יהיו בכלל עוד פרקים או שזה מאורע חד פעמי? אני מקווה שזה לא יסתיים בזה כי עוד לא דיברנו על זוגיות בלתי אפשרית בין סתם גבר חלש לספורטאית ("למשפחות לא היה קל"), זוגיות שתצליח לבלבל אתכם בין אישה מבולגנת לגבר שאוהב לעשות כלים ("אומרים לי כל הכבוד"), וזוגיות אלטרואיסטית במיוחד בין גבר בשל לאישה שנשארה רווקה אחרי גיל 30 ("זה באמת צעד אמיץ").
תודה לאל על הפטריארכיה שמחנכת גברים להיות גיבורים, עוד היינו נתקעות לנצח ברווקות, ישמור השם, ומי היה לוקח אותנו?