חודש הגאווה בפתח, ואני חוגג שנה תשיעית מחוץ לארון.
מילדות הרגשתי משיכה לגברים, ולא ידעת איזה שם לתת לזה, הומו?! אין סיכוי! הרי גדלתי בסביבה שרק מגדפת אותם, ושונאת אותם, ולעומת זאת, אותי אהבו. נוצר לי פלונטר,
"אני גיי", הודיתי בזה בפני עצמי, ומאותו רגע חייתי בתסביכים - "רגע, אולי אני לא כזה?", "אולי זאת תקופה שתעבור?", אבל איך לעזאזל אני אומר את זה לסביבה? כבר הודיתי בזה בפני עצמי, אבל איך מספרים לסביבה שמגיל צעיר, חינכה אותי שהומו זה עלבון? בשלב מסויים התחלתי לשתף את זה עם המטפלים, ועם הזמן, גם משפחה וחברים.
רוצים לדעת למה הם נפרדו? צפו בחתונמי עם מאי ומשה
המתנה המקורית ליום הולדת 40 של בעלה: סקס בשלישייה עם אישה נוספת
אח גדול שומעת? יומיים רצוף השארת את הבחורה הלא נכונה בבית
זו הייתה תקופה מאוד קשה, כשהמשפחה ניסתה לדחוק בי שזה לא נכון, וזה כל כך הדהד בי שהייתי מבולבל, הרי כל החיים נהגתי להקשיב להם. לאט לאט התחלתי להיחשף לקבוצות, לאנשים מהקהילה, לאירועים ייעודיים, להתנסות, והרגשתי סוף סוף שאני לא לבד עם זה וזה בסדר להרגיש מה שאני מרגיש.
ככל שעברו השנים נפתחתי לדברים חדשים. עכשיו אני מעז ללבוש שמלות, עקבים, ולהתאפר כשבא לי, וגם אם הסביבה באותו זמן קיבלה את זה בבוז, ברגע שהייתי שלם עם עצמי, אנשים התחילו לקבל את זה, ולראות שאפשרי להיות "קוקסינל" גם בלי להיות מפלצת, וחלק, שהצליחו לשנות את זווית הראייה שלהם, בקיצור, אני מרגיש שעשיתי את שלי.
מצד שני, העבודה לעולם לא מסתיימת, בטח שלא כל עוד יש שנאה כלפי השונה, ולא כל עוד לא הוסדרו החוקים וניתנו כל הזכויות לכל אדם באשר הוא, ולכן, כל שנה אני הולך, לא למצעד אחד, אלא לשניים - גם בירושליים וגם בתל אביב, שני מצעדים שפועלים למען אותן מטרות אבל שונים זה מזה מספיק כדי לפנות ל"קהל יעד" לגמרי שונה.
מצעד הגאווה של ירושלים היה השנה גדול מתמיד, עם שיא בכמות האנשים, כ-30,000 צועדים לעומת השנים 2016-2019, בהם הכמות היתה כ25,000, השיא הקודם, וכן, אני חייב להודות שהיה מאוד צפוף.
לעומת מצעד הגאווה התל אביבי, שנחשב לאחד המצעדים הגדולים בעולם כולו, והשתתפו בו השנה כ-150,000 איש, המצעד בירושליים יכול להיחשב האינטימי מביניהם. בניגוד לירושלים, מצעד הגאווה בתל אביב הוא רק הפתיח לכל אירועי הגאווה שיש בתל אביב באותו חודש ,שכולל אירועי תרבות רבים. למשל, בהפנינג של מצעד הגאווה בתל אביב הופיעו כ-30 אמנים, בינהם נטע ברזילי, ג'יין בורדו, נוער שוליים ורבים אחרים.
בנוסף, גאווה תל אביב מאופיין בוייב של מסיבת רחוב המונית שמושכת אליה תיירים מכל רחבי העולם, אזרחים ישראלים, להט"בים ותומכיהם, והוא נמשך באפטרים מטורפים עד השעות הקטנות, בין אם במסיבות סקס או בהופעות מושקעות כמו "עופרה". זו הסיבה שאין כזה דבר מצעד "קצר" בתל אביב, (בניגוד לטענות ששמענו השנה), כי המצעד לא באמת נגמר בסוף הצעדה, אלא ממשיך בכל הכוח.
מצעד הגאווה בירושלים הוא משהו אחר לגמרי, ומאופיין בוייב מחאתי נגד הכפייה הדתית, ולצד זה, נוכחים בו החיבור בין הדת לקהילה הלהטב"ית, ומודגשת בו האלימות כלפי להטב"ים, והרבה ממנו מוקדש למקרה הרצח של שירה בנקי בו נפצעו חמישה אנשים נוספים. יש ציון דרך במצעד בו מחלקים לנו פרחים להניח באיזור הירצחה, והשנה נוספה לסדר היום גם ה"רפורמה".
אם בתחילת המצעד בתל אביב עברנו בידוק, ושוטרים נוכחו במצעד - אחרי מעט מאד זמן נוכחותם לא הורגשה, וודאי שלא באותה מידה כמו במצעד בירושלים - רחוק מכך - למצעד הגאווה בירושלים יש בידוק ביטחוני יסודי מאד באזורי המצעד. כל מי שעובר באיזור המצעד, בין אם זה משתתף או סתם עובר אורח, מקבל צמיד שמאשר שעבר בידוק ביטחוני. בנוסף, מסביב יש מפגינים רבים נגד המצעד וחלוקת פליירים בעלי תוכן אלים כלפי "מצעד המחלה" או "מצעד התועבה".
כל זאת ועוד גורם למצעד הירושלמי להיות זה שיש לו את האמירה הרגשית החזקה יותר, שאנחנו כקהילה ננצח את השנאה, ונקיים את המצעד בכל מחיר למען החופש שלנו להיות מי שאנחנו ולחיות בביטחון ובגאווה, ובכל פעם מעודד אותי מחדש הייצוג הרב של האנשים הדתיים שמאמינים בחופש שלנו להיות מי שאנחנו. אחד הדברים המרגשים השנה היה לשמוע נאומים של אנשים דתיים במצעד כל כך שכל אדם נברא בצלם אלוהים, ואת הדגש על המצווה "ואהבת לרעך כמוך".
הייתי גם במצעד בתל אביב, כמובן, ומאד נהניתי מהשמחה המסיבתית, המשאיות והאנשים המרימים בביגוד המינימלי, אבל יחד עם זאת אני לא יכול לשכוח שזה מייצג משהו הרבה יותר גדול מזה, ושלא כולם יכולים להרגיש בנוח עם אידאל היופי הזה, שלפחות בעולם הגייז הוא אכזרי. הדרישה למראה מושלם וחטוב, עם שרירים ותפריט של ירקות וחלבונים היא אחת שקשה מאד להתעלם ממנה - לי, כגיי שלא תואם את הסטנדרטים האלו מאוד קשה בעולם הזה עקב כך, והביקורת שמופנית כלפי גורמת לי לאי נוחות בהרבה מהמקרים.
אז אמנם המצעד בתל אביב גדול יותר, שמח יותר, ומסיבתי יותר, אבל לי אישית חשוב יותר המצעד הירושלמי, שם אנחנו מוחות כנגד השנאה הרבה שיש כלפינו במיוחד ב"עיר הקודש". כל שנה יש לי תחושה של שליחות כשאני נוסע לתמוך בקורבנות הלהטופוביה ובשירה בנקי שהשתתפה במצעד, ונרצחה באותו מצעד. בעיניי מצעד הגאווה בירושלים מחבק ותומך בכל מי שמרגיש שונה - בנוסף לנטייה המינית או מגדר, יש שם אווירה של אחדות וקהילתיות ושם אני באמת מרגיש שיש מקום לכולם.
חודש גאווה שמח.