"אבא לא ניסה לשדל אותה להישאר. נשארנו אני והוא לבדנו"

ליקוי ירח

"אפשר לחשוב שהיא ברחה מאושוויץ. אל תתפלאי שהבגדים מהקיץ של שנה שעברה לא יעלו עליה, בעד זה שהיא אוכלת כל כך הרבה, זה מה שאני אומרת."

סבתא לוטה מקלפת לתוך קערת פלסטיק לבנה גזרים לדגים של שבת. העור המידלדל מתחת לסנטרה מתנדנד מצד לצד. היא מלכסנת עיניים צרות באמא, שיושבת ליד שולחן הפורמייקה הירוק שבפינת המטבח, ומשקפיה מחליקים במורד אפה. העור של אמא שקוף כמעט. אריחי הקרמיקה הלבנים מאירים אותו באור מט.

"זה לא בסדר ככה. עוד מעט כבר היא תצטרך חזייה, וזה לא בגלל שהיא הגיעה לגיל." היא מושיטה אצבע ומחליקה את המשקפיים במעלה האף, ועיניה המזוגגות בולטות וגדולות מבעד לעדשות העבות. שני קרפיונים על השיש לוטשים בה ארבע עיניים מזוגגות אף הן.
"זה נגד הטבע, זה מה שאני אומרת."

ככה תדעי אם הוא רוצה אותך רק בגלל שאת רזה ובלונדינית
דביל השבוע: נתקע בתוך מנעול פין, ורק לאקסית היה את המפתח
קשה לכם עם ההתאהבות של ספיר ואברהם? תבדקו, אולי אתם גזענים


דגים מתים שמופיעים במערכה הראשונה יופיעו גם באחרונה. זה מה שאני אומרת.

אני צופה בטלוויזיה בסלון הסמוך, על הברכיים חבילת בפלות לימון של "עלית". אין לי משהו אחר לעשות, אחרי שכבר גמרתי לקרוא את הרומן הרומנטי האחרון שיצא בכריכה רכה, "אהבת אלופים". בעוד חצי שעה תתחיל התוכנית שלי, "בית קטן בערבה". בשבוע שעבר לורה גנבה מהחנות של הגברת אולסן מתנת יום הולדת לאבא שלה, צ'רלס אינגלס, כי הם עניים מרודים. היא מאוד אוהבת אותו ורוצה לשמח אותו במקטרת חדשה, אבל היא מתחרטת ומחליטה להתוודות על מה שעשתה. הם מדברים על זה בעליית הגג, שם היא ישנה עם אחותה, מרי, ובסצנה האחרונה הוא אומר לה שני דברים: קודם כול, שמחר בבוקר היא חייבת להחזיר את המתנה ולהתנצל בפני הגברת אולסן. ודבר שני - ופה העיניים שלו מתמלאות דמעות - שהמתנה הגדולה ביותר בשבילו זה שבסוף בחרה בחירה נבונה, כיאה לבתו של צ'רלס אינגלס, בזה שסיפרה את האמת. אחר כך הוא מנשק לה על המצח מתחת למצנפת השינה שלה, שם בעליית הגג שבבית הקטן והחמים שלהם בערבה. יש לה שיער ארוך וחלק ומבריק ופנים חמודות עם נמשים ושמלות יפות כאלה, עם המון שכבות, שלא משמינות אותה בכלל. לאבא שלה, צ'רלס אינגלס, יש תלתלים רכים ופנים שזופות ושרירים בזרועות הידיים. הוא אוהב אותה יותר מכל שאר בני המשפחה, וקורא לה "פשטידונת". רואים שהוא הכי אוהב אותה מכולם, אפילו יותר מאשר את אשתו, קרוליין.

עוד מעט תתחיל מנגינת הפתיחה, ולורה תרוץ במורד האחו, תדלג ותרוץ בלי ליפול, כמו אחותה הקטנה, ובסוף תפרוש ידיים לצדדים, כמו אווירון, ותזנק לשמיים, כאילו היא יכולה לעוף. המצלמה תעצור. לא נדע לעולם אם היא באמת עפה.

אני שומעת אותה, את הקול הצרוד של סבתא. גם את השתיקה של אמא.
אני אוכלת עוד באפלה.

זו דרכה להרחיק את המציאות מעל פניה. שומעים מה שאני אומרת?

אבא שלי הוא הגבר הכי חתיך בכל הקריות. ההורים שלו, גרנדפה ג'רמיה וגרנדמה ג'מימה בן אברהם, היו נוצרים אדוקים. אבא שלו היה כומר בארקנסו, וכשהגיע עם אשתו ושניים מהילדים שלהם לביקור בארץ הקודש לפני כמעט חמישים שנה, הם החליטו להישאר בגלל שהתאהבו בנצרת ובכינרת ובירושלים, ובסוף התאהבו גם בברית הישנה ובדת היהודית, והתגיירו וחזרו בתשובה ונהיו ממש דתיים, ולשלושת הבנים שלהם עשו ברית מילה בניתוח, ועברו לגור בבית שמש. בסוף אבא שלי עבר לגור בקריות כי הוא לא היה מספיק מאמין.

הוא לא באמת אבא שלי. הוא התחתן עם אמא כשהייתי בת שנה וחצי, אחרי שהאבא הביולוגי שלי, שהמשפחה שלו עלתה מתוניסיה בשנת 48' וגרה במעברות ליד קריית שמונה, נהרג כשנפלה עליו מלגזה. יש לו נגרייה מול המרכז המסחרי הישן, ושם הוא מנסר ומשייף ומרכיב ומבריג קורות עץ מכל מיני סוגים, ובונה מהן מדפים וארונות ושולחנות ושידות, הכול לפי הזמנה. אחר כך הוא מורח את העץ בלכה במברשת עבה, וריח הלכה נכנס לו מתחת לציפורניים. בערב הוא עומד לידי ועוזר לי לפתוח את המיטה המתקפלת בחדר הקטן עם המחיצה, שהוא הכין לי, אחרי שסבתא, אמא של אמא, באה לגור איתנו ועברה לחדר שלי. אני שמה עליה את הסדין ומריחה את הריח החריף הזה שמתגנב בין האצבעות הכהות והארוכות שלו, וכשאני נכנסת למיטה ומחכה לשינה שתבוא ותיקח אותי, אני מדמיינת שהריח הזה עדיין בחדר, כאילו אבא עדיין שם איתי. לפעמים אני מצליחה, בתנאי שסבתא לא נעצרת פתאום, בדרך לחדר שהיה שלי, נעמדת בפתח ומקשיבה לנשימות שלי כדי לדעת אם אני כבר ישנה. כשהיא נרגעת, אני שומעת את שולי השמלה שלה משפשפים את קירות המסדרון כשהיא מתרחקת. "את תלכי כבר לישון," היא פוקדת על אמא, "בעד זה שאת צריכה כוח. אנחנו נשב ביחד בסלון ונראה קצת טלוויזיה," היא אומרת לאבא.

אני שמה את שתי הידיים על שמיכת הפיקה מעל לחזה, מעבירה בתנועות סיבוביות ואיטיות את כפות הידיים, עד שמרגישה מין דגדוג כזה בקצה של הפטמות. אחר כך הידיים זוחלות מתחת לשמיכה ולסדין ואני צובטת בעדינות בקצה של הפטמות, ובכל הגוף זרמים של חום עולים ויורדים מן הגב עד הרגליים ובחזרה. לפעמים אפשר לשמוע את אבא לוחש לאמא בקול שכמעט לא נשמע, בזמן שהוא מעסה בשמן אקליפטוס את כפות הרגליים שלה, את הברכיים עד לירכיים, בגלל המחלה שלה. אני מתהפכת על הצד, מכסה את הראש והאוזניים בכרית, ומדמיינת בכוח שאני מדלגת על גבעה מלאה בפרחים ובעשבים ירוקים, מדלגת ורצה ולא נופלת או נתקלת בשום דבר, ובסוף קופצת, ועפה־עפה־עפה.

למורה שלי אלינה יש שיער שטני צבוע עם פן פארה פוֹסֶט. יש לה איפור סגול על העיניים, שממצמצות מעל לחזה כזה ענק, שהבנים אומרים שהחזייה שלה בטח עשויה מברזנט של אוהלים. יש לה ישבן שמן ועגול, ודרך מכנסי השבע־שמיניות שכמעט מתפוצצים עליה, אפשר לראות את הגומי של התחתונים שלה חותך את הלחיים של התחת. יש לה רי"ש מתגלגלת, ותמיד כשהיא שואלת שאלה בכיתה, היא מפשקת את הפה המרוח באודם ופותחת עיניים ענקיות חומות, שנראה שאין בהן בכלל אישונים, כאילו היא מנסה לשאוב את התשובה הנכונה מהספסלים של התלמידים.

פעם, אחרי השיעור, כשהיא עמדה ליד הלוח ומחקה אותו בספוג צהוב ושני הלחיים של הישבן שלה רקדו בקצב היד על הלוח, שאלתי אותה מה עושים כשמאוהבים במישהו נורא, אבל זאת אהבה אסורה שיכולה לפגוע באנשים אחרים. היד שלה נעצרה. היא הסתכלה עליי במבט ארוך, ולא חייכה. צריך ללכת עם הלב, כמה שזה כואב, היא אמרה, כי אם באמת אוהבים, צריך ללכת עד הסוף.

"זה נגד הטבע, בעד זה שאני לא ראיתי דבר כזה שילדה משלנו מקבלת וסת עוד לפני הבת מצווה. זה כמו פרענקית במעברות."

סבתא לוטה מצאה בכביסה את התחתונים המוכתמים שלי. המים הקרים שוטפים את האצבעות השמנוניות שלה, שמהן נוטפים מים עם דם. אמא יושבת על קצה האמבטיה ליד הכיור והעיניים שלה שקועות באריחים שברצפה. הפרקים של האצבעות שלה נפוחים וכואבים, ואבא לא מרשה לה לכבס.
"מה היא כל כך ממהרת? אפשר לחשוב שמישהו רץ אחריה... מה, היא כבר רוצה ללכת עם גברים? יש זמן לכל זה, חדווה, זה מה שאני אומרת."

היא משפשפת במרץ את הבד המוכתם וחוזרת וטובלת אותו במים עם אבקת הכביסה. הבשר שתלוי כמו מפרשים ישנים מהזרועות שלה מתנפנף בכעס. אף שערה לא זזה בתספורת הגבוהה שלה.
"זה אי אפשר שיש גבר אחד מול שלוש נשים בדירה אחת קטנה. את חלושס, והיא, עוד מעט תתחיל להתאפר, ככה אני אומרת לך, כמו כל הפושטקיות שעומדות כל היום מחוץ לחנות של הירקות והפירות, עם מסטיק בפה. זה לא נורמלי עם גבר כזה בריא בבית. את מבינה, חדווה? את מבינה את מה שאני אומרת לך?"

העיניים האילמות של אמא בוהות בסדקים שבין האריחים, הרגליים הרזות שלה פשוטות לפנים, השיער החום והדק דבוק למצח.

השעה שש ושלושים בערב ואבא אמור לחזור בקרוב, בסרבל הג'ינס הכחול, נסורת פזורה על התלתלים שלו ולכה ריחנית מתחת לציפורניים שלו, מחכה לשעת כושר.

רק שלא ייכנס ויגלה. שלא יגלה. שלא יגלה שאני כבר לא ילדה. שיוכל עדיין לסדר איתי את המיטה בערב. שלא יחשוד שבמקלחת, בזמן שאני שוטפת את הגוף ושמה את הטוש בין הרגליים כדי לשטוף את הדם, אני משאירה אותו שם הרבה אחרי שהמים זורמים צלולים לגמרי לביוב. שלא יֵדע שבמקלחת אני רואה את הישבן הקטן של צ'רלס אינגלס במכנסיים עם השלייקס ואת הזרועות החסונות שלו כשהוא מרים, בידיים הפתייניות שלו, קורות עץ כדי לתקן את האורווה של הסוסים אחרי הסופה שפקדה את הערבה, ונעים לי וטוב לי וטוב לי כל כך ככה עם המים - - -

מזל שסבתא לוטה ממהרת לחדר שלה כדי להתפדר ולמרוח אודם שבורח לה מקווי השפתיים לפני שאבא מגיע. "זה פעם אחרונה שאני מנקה דם מתחתונים. את שומעת, חדווה?" קולה מתחדד, "זה פעם אחרונה וזהו."

אני מסתלקת מהפרוזדור אל השירותים רגע לפני שסבתא מתארגנת לקראת בואו.

פעם, בשיעור גיאוגרפיה, אלינה עברה ברווח הצר שבין הלוח לשולחן כדי להראות לנו במפה הגדולה את מצר גיברלטר, והמכנסיים שבע־שמיניות שלה נתקעו במסמר שבלט מן השולחן. הבד שנקרע חתך את האוויר. הבנים התחילו לצחוק ראשונים, כשהבחינו בלבבות האדומים על התחתונים הלבנים שלה; אנחנו הבנות היססנו. אלינה חייכה בלי שום מבוכה, שלפה בתנועה ארוכה אחת את המפה הפרחונית משולחן המורה, כרכה אותו מסביב למותניים, ואמרה, "ככה תזכרו תמיד את המורה אלינה, תמיד עם תושייה." ובפה העגול והאדום שלה היא בלעה את כל הצחוקים אחד־אחד וכולם ביחד.

אני עומדת מול המראה בחדר השינה שלהם. הורדתי את חולצת הטריקו שעליה מככבות "המלאכיות של צ'רלי", זרקתי אותה על המיטה הזוגית שממלאה כמעט את כל החדר ומדדתי חזייה של אמא. יש לה מין צבע גוף אפרפר ושני קרסים קטנים שאני לא מצליחה לסגור, כי כל פעם בורחת לי מהיד רצועה אחרת. בסוף אני מצליחה לסגור קרס אחד. הרצועות על הכתפיים מתוחות ואני לא מצליחה לשחרר את האבזם שפותח אותן. הגומי במשולשים חותך לי את הבשר, והשומן בורח לבית השחי, וככה נראה כאילו יש לי ארבעה ציצים. אני לובשת את הטריקו. פארה פוסט - בבגד ים אדום ופטמות עומדות, הראש זרוק לאחור והעיניים שלה חצי עצומות - מה היא חושבת לעצמה? אני מסרקת חזק את השיער, מנסה להחליק את הסלסול בקצוות, אבל הוא רק הולך ומתנפח ועומד לי על הראש כאילו התחשמלתי.

אני שוכבת על המיטה. יש בה ריח של זיעה ושל שמן האיקליפטוס, ועכשיו גם הדמעות שלי מרטיבות את הציפה עם העלים והגבעולים. שייכנס עכשיו. אני אספר לו הכול. שיאהב אותי. עם הציצי הקטן והנמרח, שנשפך לכל הכיוונים, עם השיער המקורזל הזה. שיחבק אותי ויגיד לי מילים בשקט־בשקט, שתחתיהן מתחבאת סערת רגשות שהוא כמעט לא יוכל להסתיר, שיעסה לי את הכתפיים, שקו אדמדם חוצה אותן מלחץ הרצועה של החזייה, שיחליק במורד הגב ויעביר את האצבעות עם ריח הפוליטורה עד לירכיים שלי, ילחש לי בשקט כמה הוא אוהב אותי, שהוא המציל שלי, הנסיך שלי, שבא להושיע אותי מהחיים המשעממים שלי, מכל הדברים שאני נתקלת בהם כל הזמן. שירים אותי למיטה בזרועותיו המגוידות ויגיד "אופסידוּדל" וינשק לי את הדמעות. אני אוהב אותו. אני אפלוט אנקות של כאב ושל אושר. בהתחלה אתנגד לו ואנסה להתחמק ממנו, מהגוף הגברי והמסוקס הזה שמתנפל עליי בתאווה שכזאת, בהתחלה איאבק בו כל עוד רוחי בי, אבל לבסוף אני איעתר לו ואראה לו מה זו אהבה של אישה לגבר. בסוף אתמסר לתאווה הזאת שמשתוללת לא רק בגוף המתנשף שלו, גם בגוף שלי, ואראה לו את כל הדברים שאישה יודעת לעשות לגבר שלה: איך מעבירים יד בתלתלים עם אבק של נסורת, איך מנשקים את הצוואר שבולט בו וריד כחול, את החזה הרחב, איך אוחזים בעוצמה בכתפיים החסונות והמבריקות, בזרועות הידיים השחומות, איך מתפתלים מתחת לגוף הכבד שמתנועע מעלייך
בהשתוקקות ובתאוות בשרים שהוא מעולם לא ידע כמוה, איך פועים ונאנקים מאושר גדול. אני אראה לו אושר גדול, אני אראה לו מה זה אהבה של אלופות.

פני סבתה המחורצים ניבטים אליה בין הדלת למשקוף ומנחיתים אותה במכת מבט אחת. ריח האיקליפטוס שבאפה מפנה מקומו באוושה חפוזה לריח זיעה חמצמץ. זאת דרכה של המציאות לבשר לה שהיא אורבת לפתחה. ואני יודעת מה שאני אומרת.

בערב הוא פותח לי את המיטה המתקפלת, ואני מכניסה את הכרית לתוך הציפית.
"יש לנו מחר טיול שנתי. יומיים. אני לא אישן מחר בבית." היד שלי כמעט נוגעת בירך שלו בטעות.
"טיולים זה טוב. לפני שאמא חלתה היינו מטיילים הרבה בארץ."
הגוף שלו פולט כל כך הרבה חום, כמו גנרטור, מהירך השעירה שלו ישר לבטן שלי.
תגידי לו עכשיו. עכשיו תגידי לו. תיגעי בו. נו, תיגעי. עכשיו. עכשיו.
"אני אכין לך סנדוויץ' עם חביתה מחר בבוקר. צידה לדרך, אוֹקי־דוֹקי?"
ריח הלכה יוצא אחריו, כמו כלב.

בבוקר הוא נפרד מסבתא, שמגישה לו לחי ממקום מושבה על הכיסא המיוחד שבנה לה. היא מחייכת בשביעות רצון ומסתכלת אליי מהצד. הוא מנשק את אמא על הפוני, אחרי שהוא מסדר לה את שמיכת הפיקה מול הטלוויזיה בסלון, ולי הוא נותן שקית עם סנדוויץ'. "תבלי," הוא אומר לי, ורגע לפני שיוצא, ככה משום מקום, הוא פולט, "בעוד שבוע יהיה ליקוי ירח, זה קורה פעם בירח כחול," והוא קורץ לי ויוצא מהדלת.

אני מחזיקה את שקית הניילון שעוטפת נייר פרגמנט, ובתוכו פרוסות לחם לבן מרוחות בחמאה, ביניהן חביתה שכרגע גלשה מן המחבת, ועכשיו עוברת דרך כל השכבות ומחממת לי את כפות הידיים.

בדרך חזרה מהטיול לקחו אותנו למשטח החלקה דמוי קרח. נצמדתי לקירות. כל פעם שהתחלתי לזוז, איבדתי שיווי משקל ונפלתי. לא זזתי מהמקום, החזקתי במעקה וחיכיתי שכל זה ייגמר ונלך הביתה.
היא ניגשה אליי, הלחיים שלה ורודות וקווצות השיער הבהירות שלה גולשות מתחת לכובע הצמר שלה. היא החזיקה בידי האחת ובזרוע שנייה חיבקה אותי מאחור. "בואי, אני אראה לך," הרי"ש שלה התגלגלה, "את כמו כבשה שהלכה לאיבוד ונתקעה בשלג," הפה שלה אמר, עיגול אדום מושלם שצחוק התגלגל מתוכו, והובילה אותי סיבוב שלם מסביב לכל משטח ההחלקה. אני במכנסיים הדוקים לבנים ובסוודר פוטר לבן, התלתלים הכהים המקורזלים שלי נמחצים לחזה הגדול שלה, נופלת וקמה, והיא עם השיער כאילו־פארה־פוסט שלה, במכנסי טייץ ורודים שנכנסו לה בלי בושה לחריץ ובקפוצ'ון קטן, תמכה בי ועזרה לי לקום.

"את רואה," היא אמרה לי, "אם רוצים, אז יכולים. רק צריך לקחת אוויר ולנסות. לא לפחד, אחרת זה לא נקרא חיים בכלל." וצחקה וצחקה וצחקה.

כעבור שבוע היה יום הזיכרון לחללי צה"ל. זו היתה הפעם היחידה במשך כל השנתיים שבהן היא חינכה אותנו, שראיתי אותה עצובה.

אחרי הצפירה נכנסנו לכיתות, וכמה ילדים הקריאו מכתבים של ילדים שכתבו לאחיהם שנפלו במלחמות. כשהם סיימו, אחרי הצלצול להפסקה, היא סיפרה לכמה בנות שנשארו בכיתה, שברומניה היתה לה אחות קטנה, ובחורף הן החליקו על הקרח באגם שליד הבית.

מרינה, ככה קראו לה, היתה מקצוענית ממש, וההורים שקלו לקחת אותה להיבחן לאולימפיאדה. בכל פעם היא הסתכנה עוד ועוד בניסיונותיה לשכלל את מופע ההחלקה שלה. באותו היום היא הרחיקה לקצה האגם, ובזמן שהתאמנה על סיבוב וקפיצה לאחור, פתאום נעלמה, כאילו בלעו אותה המים. כך שקעה ברגע אחד דרך פס קרח דק במיוחד אל תוך האגם הקפוא. ניסיונות החילוץ נכשלו, כיוון שעומק האגם במקום היה כמה עשרות מטרים, ככה הם אמרו, ולכוחות החילוץ לא היה ציוד מתאים לבצע חילוץ כזה מורכב. הם אמרו שבקור ובעומק כזה סביר להניח שהגופה שלה תישמר לנצח.
השפתיים של אלינה רעדו והפה שלה היה קפוץ.

ניגשתי אליה.
לפעמים צריכים לקחת אוויר ולנסות. לא לפחד. נעמדתי מול שולחן המורה. "אני אוהבת אותך," אמרתי לה, אחרי שהשארתי את הבושה והמבוכה מאחוריי, ועטפתי את הלחיים שלה בשתי כפות ידיי. "אני אהיה בשבילך כמו אחותך מרינה, ואת תוכלי להיות הכי גאה בי." באמת ככה הרגשתי, שאני יכולה למלא את החור הזה בלב של אלינה. אם לא למלא את החור אצל אבא, לפחות את החור שבלב שלה. אולי זה יספק אותי בינתיים.

מיכל ויעל, שעמדו לצאת מהכיתה, נעמדו בכניסה והתחילו לצחוק. המורה אלינה הסתכלה עליי ועל כפות הידיים שלי, שהתרחקו באיטיות ממנה, ואז הפנתה את ראשה אליהן ושוב אליי ואמרה, "שכחתן להרים את הכיסאות, בנות. איך אתן מצפות שהמנקה תנקה אחריכן אם אתן לא מכבדות אותה מספיק ולא טורחות להרים את הכיסאות?"

עמדנו אבא ואני, וגם אמא, והסתכלנו בשמיים דרך חלון חדר השינה שלהם שבקומה השלישית. השעה היתה שתיים וחצי בלילה שבין יום ששי לשבת, ואנחנו עמדנו - אבא ואני בפיג'מות משובצות, ואמא בכתונת לילה בצבע פנינה. הסתכלנו בשמיים, וחיכינו.
הירח היה עגול ומלא. אפילו הוא לא חלם שהוא עומד להיות עֵד למה שיקרה בהמשך.

עמדתי על המיטה הגדולה שמילאה כמעט את כל החדר, רמז דק של זיעה ושמן איקליפטוס עלה ממנה, ונשענתי על אדן החלון. אבא עמד לידי, כף יד אחת על המותן ויד שנייה על הכתף שלי.
פניו העגולות והגדולות זרחו בציפייה והטילו צל גדול שכיסה כמעט על כל הפנים שלה.
ואז היא אמרה שהיא כבר עייפה, והלכה לישון על הספה בסלון.

אבא לא ניסה לשדל אותה להישאר. נשארנו אני והוא לבדנו, ובינינו יצרנו משולש מושלם: צלע אחת - היד שלו על הכתף שלי, צלע שנייה - היד שלי על אדן החלון, וצלע שלישית - המבטים שלנו שנפגשו אי שם בשמיים, בנקודה רחוקה על הירח, שהלך ונעלם. בזווית העין ראיתי גם את הכחול שמנצנץ בתלתלים שלו לאור הירח והכוכבים. לא היתה לי ברירה. באמת שלא. כבר לא היה לי מה להפסיד. גם צ'רלס אינגלס בטוח היה אומר לבת שלו שאין לה כבר מה להפסיד, שחייבים ללכת בדרך שבה מובילה האהבה.

נישקתי אותו בפה.
השפתיים שלי היו עגולות ושלמות והלשון שלי היתה המחוגה.
מבין כל הנערות בקריית חיים, בקריות כולן, באזור חיפה, בצפון הארץ ואולי אפילו בכל המדינה, באותו רגע הייתי הילדה הכי מאושרת. הכי מאושרת. באותו הלילה, אור ליום שבת, הירח נעלם לגמרי בצל השמש. התכסיתי בשמיכת הפיקה שלי ושמתי את הידיים על השדיים מתחת לשמיכה. היה שקט גמור בבית, ואני הרגשתי בתוכי משהו שלא הרגשתי מעולם. סוף־סוף הייתי מלאה.

אבל פני סבתה מחורצים. פנים מחורצים ואכולי מרורים. גם עור ידיה וגם צווארה ופניה, כל החלקים הגלויים שבגופה רופפים וקמוטים. באמת איש לא היה רוצה לראות איך נראה כל השאר, ודאי שלא את המחשבות הזוחלות מאחורי עיניה המזוגגות. ריח האיקליפטוס, שמרפד את מערות אפה של הילדה, עומד לפנות את מקומו באופן סופי. ככה אני אומרת, ואני תמיד צודקת.
אופסידודל.

"פנימייה לבנות זה בדיוק לילדות כמוה, בעד זה שהיא תתפתח שם יותר טוב עם ילדות מהסוג שלה. פה זה דירה קטנה. פה זה לא מתאים לילדה כזאת, זה נגד הטבע של העולם, בעד זה שככה אני אומרת כבר הרבה זמן."

בלילות אני שוכבת בחדר עם עוד שלוש נערות, ערה לגמרי, על מיטה בעלת מסגרת מתכת ומזרן דק בצבע חאקי, שיש לו ריח של עץ גויאבה רקוב.

אני לא מדמיינת יותר את לורה אינגלס מדלגת על הגבעה הירוקה, הזרועות שלה מניפות אותה לשמיים, וגם לא את אבא שלה, צ'רלס.
לפעמים עולה לי, כמו ירח מלא, הדמות של מרינה, שהלכה עד הסוף עם החלום שלה להיות מחליקת הקרח הכי טובה ברומניה, והיא צפה עכשיו בחושך גמור, בין דגים מתים במים כהים־כהים־כהים.

הסיפור "ליקוי ירח" לקוח מאסופת הסיפורים הקצרים של תמרה אבנר, "דרוש נס", שראה אור בהוצאת שתיים