עכשיו שנרגענו מההדחה הצפויה של העונה, זכינו לצפות בסתיו עושה את התקציב (פעולה שלדעת עורכי האח הגדול היא בסדר גודל של "החתונה האדומה" במשחקי הכס) ואפילו הצלחנו להתאפק ולא פיהקנו במהלך 50 הריבים המטופשים של הפרק (שי עצובה שלא צעקו לה, אברהם עצוב כי אנשים נכנסים למטבח, סליחה, לאנדרטה לזכרה של ספיר, שניר היסטרי כי שי עצובה, ליאל פגוע כי עכשיו הוא ב'לא מקובלים' ועוד ועוד) אפשר להתפנות לקו העלילה הלא מדובר שהתחלתי לעקוב אחריו לאחרונה ונראה שתופס יותר ויותר תאוצה:
האם סתיו מאוהבת באברהם?
אני יודעת - סתיו אוהבת רק את סתיו ובימים קשים גם את אורי-של-ניקול, אבל אם נתנתק רגע מהסיטואציה ומההיכרות שלנו עם הטרלול המאוד ספציפי של כל אחת מהדמויות האלו כל מה שאפשר לראות הוא אישה אחת שעושה הכל כדי לזכות בתשומת לב של גבר.
די להתייפייף, ליאל: להגיד את האמת זה לפעמים רעיון ממש גרוע
חתונמי עתידני: מטפלים גייסו את צ'אט GPT לזיהוי יחסים רעילים
תכירו את אפליקצית הדייטינג החווייתית שלא מבזבזת לכם את הזמן
אישה שנלחמת עם כולם, רבה, מעליבה, מטרילה ומשגעת - וכשהיא מקבלת בתגובה כעס או עלבונות היא מברישה אותם בהנפה אחת של השיער וסינון המשפט "חי בסטורי"' אבל כשמדובר באברהם אנחנו רואים משהו אחר.
כל הערה מצידו מקפיצה אותה, כל מילה מעצבנת אותה ונראה שהוא היחיד שהיא באמת שומעת - ובעיקר לוקחת ללב את מה שהוא אומר ונפגעת עד לכדי בכי. כל ריב עם אברהם גורר צרחות, כל מילה ממנו שולחת אותה בדמעות לחדר האח ובמקרים מסוימים נראה שהוא היחיד שמצליח לא רק להוציא אותה מאיזון, אלא לטלטל אותה לחלוטין.
ויש גם את העניין עם ספיר. להגיד שסתיו לא אהבה את מערכת היחסים בין השניים זה בערך כמו להגיד שמדי פעם שי מעירה הערה בטון גבוה. לא רק שסתיו לא אהבה את הקשר בין השניים - היא גם עשתה הכל כדי לחבל בו. היא ריכלה ללא הפסקה ודיברה על כך שספיר עושה הכל בשביל המצלמות, היא רבה עם אברהם, אחר כך היא כעסה עליו ובשלב מסוים היא אפילו הסבירה לו ברצינות ובפרטים למה לדעתה אין לשניהם צל של סיכוי בחוץ ושספיר בכלל לא אוהבת אותו.
בין לבין היא עשתה הכל כדי להעיף את ספיר מהבית והיא גם לא מסתירה את האושר שלה על כך שההדחה האחרונה היתה הדבר הטוב ביותר שקרה לה.
אתם יודעים מתי היתה הפעם האחרונה שסתיו זרחה ככה אחרי הדחה? כשניקול עזבה את הבית והשאירה את אורי מאחוריה. אבל בזמן שאורי היה קראש צפוי ומתקבל על הדעת, ולכן סתיו יכלה להודות בו בקלות בפני כולם ובעיקר בפני עצמה - אברהם הוא משהו אחר. הוא היה האדם הקרוב ביותר אליה בבית - זה שהיא באמת נפתחה אליו וסמכה עליו. הוא האדם שהיא נשענה עליו והגן עליה ואני בטוחה שהיא עדיין זוכרת את זה. אבל סתיו, שחיה בעולם אגדות של נסיכות ואבירים בו החיצוניות היא הדבר החשוב ביותר, מבינה שאברהם הוא ממש לא הגבר שהיא אמורה לרצות. הוא "הידיד", זה שאמור לאהוב אותה ולהעריץ אותה ולהגן עליה ולדאוג לה ובסתר ליבו לטפח אליה אובססיה שלא תאפשר לו להכניס לחייו אף אחת אחרת. והיא - הנסיכה, אמורה ליהנות מההערכה של האיש הזה ואולי לזכות אותו בחיוך פה ושם, בזמן שהיא מחפשת לעצמה נסיך. אבל נראה שבדרך התפקידים התהפכו, ולמרות כל הניסיונות שלה, היא פיתחה רגשות.
הבעיה היא שסתיו לא יכולה באמת להודות ברגשות שלה, לא בפני אף אחד ובטח לא בפני עצמה. ומצד שני נראה שהרגשות האלו עולים על גדותיהם ולא מאפשרים לה לעשות שום דבר חוץ מלנסות לזכות בקצת תשומת לב של אברהם, וממש כמו ילדה קטנה שמקשקשת על קירות או גוזרת לעצמה את השיער רק כדי שההורים שלה ישימו לב אליה, מבחינתה גם כעס או עצבים הם תשומת לב.
אז היא רבה איתו על התקציב האישי שלו או על הסיגריות, גונבת לו את שואב האבק או פשוט מזכירה ללא הפסקה את ספיר למרות שהיא יודעת שזה כואב לו, לא במטרה לשבור אותו, אלא במטרה לעורר אצלו רגש, ובעיקר לקבל ממנו תגובה ותשומת לב. כי תשומת לב, כל תשומת לב, היא אהבה. או שלא - אולי אני טועה. אולי הכל באמת רק כמו שהוא נראה והיא סתם אישה רעה ומנותקת רגשית שכל מה שיש מאחורי החזות הוורודה שלה הוא אך ורק רצון להתפרסם.