קארין ארד. באדיבות המצולמים
באדיבות המצולמים

הייתי בשוק שאפשר לחיות ככה במחיר של קופסת אשפה בדרום העיר

עודכן לאחרונה: 17.9.2023 / 11:46

קארין ארד לא האמינה מעולם שהיא מסוגלת לגור במקום שהוא לא תל אביב, אז הייתה לה הארה. מה לעזאזל אני עושה פה, היא שאלה את עצמה - ומצאה לעצמה בית ענק בכפר במחיר של דירה קטנה בדרום העיר. הבעיה היחידה שלה עם פרדס חנה, היא זה שבתי הקפה נסגרים בארבע

ספיישל חתומאי ומשה/מערכת וואלה! ,ראובן קסטרו

אם מישהו היה שואל אותי לפני חודשיים אם אני יכולה לראות את עצמי חיה בכפר, הייתי כנראה צוחקת. לא עלה על דעתי לעזוב את תל אביב, למרות כל הסיבות המוצדקות להתרחק מהעיר הזאת ומתנאי המגורים הגרועים שלה.

אבל המציאות, יש לה חוקים משלה, ובמקביל, אח, וגם קולגה (לפודקאסט שלנו), שבדיוק חיפש דירה בדרום העיר בשכנות אלי, הודיע לי שהוא נכנע. "אני לא מסוגל יותר לראות את הדירות המגעילות האלה". והודיע שהוא חוזר לכרכור שם גר כבר בעבר, וחיבב. התעצבתי שלא נהיה שכנים אחרי הכל, אבל האמת? העפתי מבט אחד לעבר ארונות המטבח שלי בדירה בנווה עופר (שאליה הדרמתי מפלורנטין) שלא נסגרים עד הסוף ולאף אחד זה לא נראה מוזר - והבנתי אותו. ואז הוא פתח יד 2 והראה לי את הדירות שהוא מתכונן לראות.

הלם.

ראיתי דברים כל כך דמיוניים שהייתי בטוחה שנקלעתי דרך חור תולעת מוזר ליקום מקביל. היו שם דירות ארבעה חדרים חדשות מהניילונים במחירים מצחיקים, קוטג'ים פרטיים מהממים עם גינות, חניות, וחדרי ארונות, וקירות שלא מתקלפים, ותקרות בלי רטיבות. דברים מדהימים.

והמחירים! המוח התל אביבי שלי כמעט חטף מפרצת נדל"נית למראה הנתונים הדמיוניים האלה. הרגשתי כאילו אני באחד ההמשכים של שר הטבעות, מחפשת דירות בפלך, ליד פרודו.

פתאום התחשק לי גם.

"היה לנו ריב ענק, הרמנו טלפון חירום ליעל": הקשיים של רז ועינב
יצרים, קנאה, ואפילו האגו משחק תפקיד: נשות חתונמי מודות
אפקט החתול במגפיים: מחקר מוכיח שנשים מדברות בקול גבוה יותר אל בעלי החיים האלה

קארין ארד, נוני ופורטונה, פרדס חנה. באדיבות המצולמים
בית קפה יפה, נוני ופורטונה אבל משום מה פתוח רק בשעות שאנשים עובדים בהן/באדיבות המצולמים

אם אפשר לחיות ככה בפחות ממה שאני משלמת על קופסת אשפה בדרום העיר, מה לעזאזל אני עושה פה? זו שאלה שהשתשובה עליה קצת מפחידה - אבל בואו נודה על האמת - אנחנו מוכנים לסבול את זה אך ורק כי אנחנו חיים בסרט שתל אביב עיר יותר מגניבה, ושאיכשהו, זה גם משפיע לטובה על הערך שלנו. פאק איט. באמת.

"אולי ניקח בית גדול ביחד?" שמעתי את עצמי שואלת, ונקס טינג יו קנואו כמה טלפונים והייתה לנו רשימה של בתים פרטיים (!) לבוא לראות. למחרת נסענו למעוז הבלתי מתחסנים, פרדס חנה כרכור. מסתבר שאני אלרגית יותר לעובדה שבעל הדירה שלי מתכנן להעלות את שכר הדירה ב-800 שקל בבת אחת (בלי לתקן את ארונות המטבח) מאשר לרוחנים גנרים שאומרים הרבה את המילה "תדר".

הוא החליט שהדירה שאני שוכרת כבר שנתיים ב-4000, תעלה 4800 החל משנת השכירות הבאה. לא עזר שניסיתי להסביר לאדון שאנשים עוברים לנווה עופר לא כי החלום שלהם תמיד היה לגור כמה שיותר קרוב לכלא ולמכון הפתולוגי, אלא כי פלורנטין נהייתה להם יקרה מדי. לא עזר. הוא דיבר עם שכן שיש לו "בדיוק את אותה הדירה והוא לוקח עליה 5000 שקל לחודש". ונסגר על המהלך הגרידי הזה "שכל אחד יעשה את החישובים שלו" אמר לי בסוף השיחה, וחתם אותה כהרגלו ב"בשורות טובות".

הצעה שאסור לפספס

תתחדשו לחג עם סדרת tami4edge וקבלו סחלב חגיגי מתנה

לכתבה המלאה
קארין ארד. באדיבות המצולמים
גם אורוות האומנים, מקום הבילוי הכי מוכר של האיזור - נסגר בשישי בארבע. לא ברור/באדיבות המצולמים

אז הלכנו לראות בתים בפרדס חנה וכרכור. בתים, לא דירות. כי מסתבר שבמקומות שהם לא תל אביב, אפשר להיות קצת יותר בררנים ולא להסכים לראות בתים ללא גינה, למשל. ציפיתי שיום של חיפוש בית במעוז הפוליאמוריה יהיה טיפה יותר סליזי, אבל מסתבר שלמרות השמועות, הרוב שם אנשים רגילים, עם תבניות חשיבה רגילות, שהניחו ששחר ואני זוג הטרוסקסואלים שמקימים משפחה. למי יש כוח להסביר לשמעון, חובש כיפה שחורה שהאינסטינקט שלו הוא להראות את המטבח רק לאישה, ואת החנייה רק לגבר, את האמת, שאנחנו צריכים שישה חדרים כי הוא הומו כעוס ואני סטרייטית מלאת בוז ושתינו דיוות? חבל עליו.

בלבית שמעון: "אין ילדים?"

אני (בודקת את המטבח, כי זה כל מה שהוא הרשה לי לראות): "לא, רק שנינו".
(שמעון מראה לי את המזווה שהוא למעשה חדר שלם במונחים תל אביביים - "מה, לא רוצים ילדים?"

שחר: (עושה את עצמו בודק לעומק איזה מפסק) "אנחנו לא כזה אוהבים ילדים. אבל אי אפשר לדעת".

(שמעון נאלם דום. מבטו המום ומבוהל, הוא לא יודע אם לשאול שאלת פולו-אפ או לגרש אותנו, כי הרי ילדים זה שמחה ושפע, ולא קקה ורעש. אבל לא רצינו שילקה באירוע מוחי.

פרצנו שנינו בצחוק מזוייף, שנועד לשכנע אותו שזה פשוט ההומור הנהדר שלנו)

שחר: "תראי מאמי, שני כיורים! אין אין, רק מדתיים צריך לשכור בתים, אמרתי לך."

בלבית שמעון: "אז למה אתם רוצים בית כל כך גדול?"

אני "כי אנחנו אוהבים להיות רחוקים אחד מהשני. זה שומר לנו על הזוגיות".

שמעון: "חחחח, בטח בטח. זה מאד חכם מצידכם. הלוואי ואנחנו היינו חושבים על זה לפני 30 שנה. היה חוסך לנו כמה בעיות חחח".

וככה זה המשיך. כולם חשבו שאנחנו זוג מתוך בדיחת אשתי של אדיר מילר, ולא קיבלנו הזמנה לשום מעגל מאוננים או אפילו טקס קקאו מסורתי. הבית של שמעון קיבל הארד פאס, כי לגור בשכונה דתית טיפה גדול עלי, וכי היו עוד אופציות. בפרדס חנה, מסתבר שאפשר להיות בררניים כשמחפשים דירה ואין לכם מושג כמה זמן לא הייתי בררנית בתחום הזה. ולמרות זאת! כבר באותו היום מצאנו את הבית שעכשיו אנחנו גרים בו, ויומיים אחרי חתמנו חוזה.

קארין ארד. באדיבות המצולמים
אין כמו להישען על מכונית חונה, עם שאחטה. אתגעגע לקפה התל אביבי שלי/באדיבות המצולמים

כשחזרנו לתל אביב עצרתי בקפה, לספר לכולם את החדשות ולעשן משהו. אך אבוי, אחרי חצי שעה מצאתי את עצמי בהתקף חרדה שהצליח לפרוץ את חומת ה-SSRI שלי. לקח ארבע שעות להירגע בעזרת נשימות עמוקות וחברה תומכת ולהבין שבסך הכל זה הגיוני.

אחרי כמעט 30 שנה של מגורים בתל אביב, זה שינוי עצום לעבור למקום רחוק ממנה, ואמנם טכנית כבר יצא לי לעבור עיר ואפילו מדינה, אבל את כל ההחלטות הגדולות האלה עשיתי תמיד כשלא הייתה ברירה אחרת. בגלל פרידה מבן זוג, או בעיית לוגיסטית שהחליטה במקומי - לא יצא לי מעולם להרגיש את האפקט של שינוי כזה גדול, כי כל משאביי הנפשיים היו מגוייסים לצורך כיבוי שריפה אחרת, חמורה יותר.

הכל קרה כל כך מהר שלא עצרתי לרגע לשאול את עצמי איך אסתגל לחיים מחוץ לאיזו הנוחות, למגורים במרחק של נסיעת רכבת מהעבודה, איך יהיה לגור ביחד, מה יקרה לזהות התל אביבית שלי והאם השקט וציוצי הציפורים לא יחרפנו אותי, אולי הגעגועים לקפה השכונתי ישברו אותי.

מצד שני, הרי אני כבר לא גרה בתל אביב. מלבד מוניציפלית, נווה עופר היא לא תל אביב. בוייב היא לגמרי חולון, רק עם פחות אקשן, וגם ככה לוקח לי משם 35 דקות להגיע לעבודה כל בוקר. ישראל כל כך קטנה, שההסתגלות העיקרית שאצטרך לעשות היא ללמוד את הנתיב הכי קצר לדיווש מהבית החדש לתחנת הרכבת, ללמוד לקפל את האופניים ולהעלות אותן לרכבת (35 דקות) ולדווש שמונה דקות נוספות למערכת. עדיין תהיה לי את תל אביב כמעט כל יום, כי אני עובדת בה, ובתמורה החיים שלי ישתפרו מכל בחינה אחרת.

קארין ארד, פרדס חנה. באדיבות המצולמים
הכל סגור בשישי שבת, אז תתארגנו על צעצועי מין מראש/באדיבות המצולמים

במחיר של דירת שניים וחצי חדרים בדרום תל אביב, בלי חניה, ללא מרפסת, באיזור לא משהו, ועם ריח של פיפי בכניסה, עכשיו אני גרה בבית מפנק של חמישה וחצי חדרים. שתי קומות, 250 מטרים, מתוכם 100 רק גינה. וחנייה, ברור. ומחסן. וממ"ד. וחדר השינה שלי עם חדר ארונות ומקלחת צמודה, ויש שלושה חדרי שירותים בבית, ומטבח כיפי עם מדיח וקולט אדים ומזווה.

איזה כיף זה להגיד מזווה!
מזווה מזווה מזווה מזווה. תנסו, זה באמת כיף.

יש לי מקום לכל מכשירי נינג'ה שלי ועוד מקום לשני החדשים. ועליית גג שעוד לא החלטנו מה לעשות איתה, אבל תמיד טוב, אם נחליט להחביא שם גופה מגולגלת בשטיח.

זה מוזר, זה שונה, יש הסתגלות לעשות, אבל בכל ערב כשאני מגיעה הביתה ויושבת בגינה המהממת שלי אני מבינה שזה היה שווה את זה ביג טיים. כל אחד צריך לחוות איך זה מרגיש לגור בבית שמאפשר רמת חיים גבוהה במחיר הגון. ואם נסיעה בבוקר ונסיעה בערב זה המחיר שאני צריכה לשלם כדי לקבל לייף-סטייל של בן אדם שנושם באופן קבוע - לו יהי.

אחרי עשורים של דירות מעפנות שהיו פעם מרפדיות, גגות דולפים, רטיבות בקירות, חולדות, בעלי בית נצלנים, ומזגנים שלא עובדים הגיע הזמן שיהיה לי בית אמיתי שאני אוהבת לחזור אליו. שינוי זה מפחיד, אבל גם הרפתקאה ששווה את זה. השלב הבא יהיה לפענח את מקומות הבילוי בכפר-מושב המוזר הזה שבו אנשים זורקים את המילה "תדר" כאילו זה דבר לגיטימי, ובתי קפה נסגרים בארבע אחה"צ. סליחה, "נוני ופורטונה" ו"קפה ויעל" (שני בתי הקפה המופרסמים של האיזור) - מי בדיוק הלקוחות שלכם? אנשים בהוספיס בית? מי סוגר בית קפה בדיוק בשעה שהלקוחות שלו מתפנים להגיע אליו, וגם בשישי שבת? לא הבנתי את התוכנית העסקית. לא הבנתי בכלל, לא אוהבת את זה בכלל, וזה חייב להשתנות. אם לא תהיה ברירה, אפתח אחד בעצמי. אם עברתי לפרדס חנה - אני יכולה לעשות הכל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully