זהו, אנחנו כבר פסע מהמושג "אחרי החגים" ואתם יודעים מה זה אומר נכון? בלילה אני וחברה דיברנו ארוכות על המצב ואיך זה קרה לנו ואיך שום דבר לא מתפקד במדינה ואז לקראת סיום היא אמרה פתאום וללא קשר לשיחתנו הצפופה "ובנוסף לכל הצרות אכלתי כמו חזירה החג הזה." ובכן, מי לא.
בבוקר קיבלתי ממנה ווצאפ עם קישור לכתבה במגזין לאשה ובו ריאיון עם מירי מסיקה. בהמשך ביקשה "עשי טובה תבררי לי אם זה פייק כי זה נשמע מה זה מבטיח".
התמונה שתקבע איזה סוג של פרטנר אתם במערכת היחסים
"כשהיה צריך מניין בהלוויה הייתי צריכה להבהיר לרב שאיני גבר"
יהיה חם? יהיה קר? יהיו יתושים? כל מה שצריך במזג אויר הפכפך
פתחתי את הכתבה שנראתה על פניו אמינה לחלוטין, מה עוד שאני מכירה היטב את העיתונאית המקצוענית ש"כתבה" אותה, ושקעתי בה. ובכתבה מסיקה מספרת על המשקל הגבוה שהגיעה אליו (88 ק"ג, לא פחות) ואיך זה דרדר אותה לדיכאון. ובלונדון (שם הופיעה במחזמר) קולגה - השחקן ליאור רז - גילה לה שיש תוסף תזונה שהוא פלא ובעזרתו השיל המון ובאפס מאמץ. והיא אף פירטה במקום אחד נכתב שירדה 18 ק"ג בחודש במקום אחר ק"ג ביממה, (עזבו אל תהיו קטנוניים).
אחרי כמה דקות היא שאלה שוב "נו ביררת?"
"כן", השבתי בצער "האמ-אמא של הפייקים".
"איזה נבלות" סיכמה + אימוג'י של אכזבה.
מה לעשות שגוף האדם לא מנפק כאלו "הצלחות" אלא אם נקלעת לא עלינו לשואת יהודי אירופה, ואנחנו כבר לא שם ברוך השם.
תמיד אני מעידה על עצמי שאני לא קנאית. לא מקנאה מה תעשו לי. לא על כסף של אחרים, לא על הצלחות מקצועיות, לא על אהבות של אחרים. פשוט לא. פעם קראתי שקנאה זו תכונה גנטית וזה הסתדר לי כי הכרתי מישהי קנאית אובססיבית שהיתה מודל משופר של אמא שלה הגועלית. רק שבשיחה עם חברה שהיא במקרה פסיכולוגית בנושא אמרה לי "אין דבר כזה, כולם מקנאים במשהו, תבדקי את עצמך".
התעסקתי במחשבותי עם האתגר הזה והגעתי למסקנה שהיא צודקת - אני מקנאה באנשים (בפרט נשים) שמצליחים בדיאטה ומרזים. איך עליתי על כך סופית אתם שואלים? כנראה שזו הסיבה שאני עוקבת באובססיביות באינסטגרם אחר אופרה ווינפרי, והחצופה הזו רזתה פלאים ומעזה עוד להתלבש צמוד עם חגורה מהודקת במותניים.
בסתר ליבי אני מחפשת תמונות מעודכנות, כי אולי בכל אופן כבר שמנה שוב - לגברת הרי יש היסטוריה, אני אפילו זוכרת תוכנית ישנה שלה שהיא נכנסה עם עגלה ועליה 30 ק"ג חמאה ובישרה לקהל שזה מה שירדה לאחרונה, בהמשך גם קראתי ראיון איתה על אותה אפיזודה שהיעד היה להיכנס לג'ינס של קלווין קליין מידה 38 ושכבר למחרת התכנית רוכסן המכנסיים סירב להיסגר כי... "נפלה" לעוגת קינמון.
הכל עניין של כוח רצון?
אבל הפעם אופרה מסרבת להשמין חזרה. האישה הזאת, שיש לה הכול בחיים היתה חייבת גם להצליח בזה? קצת "הרגעתי" את עצמי כשקראתי שבעצם הלכו לה הברכיים והיא עברה ניתוח מסובך וכואב והרופאים הזהירו אותה שהיא חייבת להשיל והרבה כי הברכיים החדשות שקיבלה לא יעמדו בעומס.
יש את הדיבור הרווח הזה שהכל עניין של כוח רצון, וחפרתי גם בסוגיה המעיקה הזו. והמסקנה שזה לא הגיוני כי זה לא מסתדר עם הנתונים. כל המחקרים קובעים שאחוז האנשים המצליחים בדיאטות (שזה אומר לשמור על משקל תקין ולאורך זמן) עומד בין 10-15%. נראה לכם הגיוני ש- 90%, שזה אומר מיליונים על פני כדור הארץ, הם נטולי כוח רצון? פסיכי אה?
כל תקופה מביאה עימה איזו שיקוי פלאי שסותם את התשוקה לאכול, עכשיו זה הזריקות. חברה שלי הלכה לרופא המשפחה שלה לבקש מרשם לאוזמפיק (אותן זריקות שיועדו בכלל לחולי סכרת אבל התגלו כמזור למרזים) וזה עשה לה שחור (כאילו שהדף המצורף לחפיסת אקמול אין בו אזהרות מבהילות) ועוד הרופא עצמו שוקל 200 ק"ג. היא שאלה אותו: " תגיד, למה אינך מנסה את הזריקות הללו בעצמך, שתרד ותשמור על בריאותך לפחות?"
תשובתו היתה: "כי אני אוהב לאכול אוכל טעים".
יאללה מתחילה אחרי החגים כבר הדבקתי על המקרר תפריט דיאטה מנצח, כך אמרה לי מישהי שירדה 10 ק"ג ואני לא סובלת אותה.