תמיד הייתי מהבנות שהן בנים, מאז שאני זוכרת את עצמי. אני לא חושבת כל כך כמו בת ולכן לא כפו
עליי את הסטנדרטים שהיו אוכפים על בנות: יכולתי להיות באיזה חוג שביקשתי, למשל. כשהייתי בת 4, למשל, ניסו להלביש אותי בשמלה בניגוד לרצוני לאירוע משפחתי. בואו רק נקצר ונאמר שהוריי התחרטו מאוד שלא אפשרו לי לוותר על השמלה.
במובן מסוים, בסביבה שגדלתי בה וגם במשפחה, חיכו שאצא מהארון כלסבית, זה היה ברור לכולם
הרבה לפני שהבנתי בדיוק מה משמעות הדבר. בהקשר זה יש לי מזל גדול שנתנו לי להיות מי שאני בלי
יותר מדי התנגחויות מגדריות.
ֿ
זוגות שניצחו את השיטה חושפים: איך להיות ביחד ולישון בנפרד
בדירה הזאת גר קשיש ניצול שואה, ואלה הנשים ששינו את חייו
דוגמנית הלבשה תחתונה שהפכה לאמא בגיל 17: "הבנות שלי הובכו מהתמונות הנועזות שלי"
בצבא שירתתי בשטחים כנהגת האמר והתמודדתי עם המון סיטואציות שבהן מצאתי עצמי צריכה ויכולה
לאמץ יותר את זהותי הגברית. בתוך מערבולת הזהות החברתית, המגדרית וה"מה זה אומר עליי?", הבנתי שאני פחות מזדהה עם ממש "להיות גבר", ומצד שני, תכלס? אף פעם לא הרגשתי ממש אישה.
אפילו עכשיו, לכתוב את המילה "אישה" מוזר לי קצת. היא לא מתארת אותי.
קאט לחיים אחרי הצבא - אני לסבית גברית - בוץ', נאמר, ואני מנסה להכניס את עצמי לקופסה הזו של
בגדי גברים, התנהגות של גברים, כמו שהתנהגתי כל הזמן, אבל כמבוגרת, פוגשות אותי יותר מדי
בעיות גוף נשיות, אני פשוט לא נראית כמו שאני רוצה להיראות ולא יכולה להתלבש כמו שאני רוצה
להתלבש, אני לא כאן ולא כאן, אין לי הזדמנות להיות הגבר או האישה שהייתי רוצה להיות.
חדר הכושר מבהיר לי את זה מהר מאוד - אני מתאמנת שנתיים, מקפידה על אכילה, מחויבת להגיע
למראה הרצוי שלי. בראש שלי יש לי את כל האפשרויות והאמצעים להגיע לכל מטרה שלי, במראה אני
רואה שגברים שמתאמנים חודשים ספורים מגיעים לתוצאות שאני רוצה ולאחר בירור קצר מאוד הבנתי
שאני נתקלת בבעיה הנשית הכי גדולה: שומן גוף...
תנו לי רק לצייר לכם תמונה של איך נראה היום-יום שלי. יבקשו ממני להניח תפילין בכל פעם שאחלוף
על פני דוכן, בפעם האחרונה שהיה צריך מניין בהלוויה הרב פשוט ביקש שאצטרף, והייתי צריכה
להבהיר לו שאיני גבר (כבר אמרנו שמוזר לי להגיד "אני אישה"?), ובדרך כלל אני מעדיפה שאישה
שנמצאת איתי תלווה אותי לשירותי נשים ציבוריים כי די נמאס לי שמתייחסים אליי כאל פולש. פעם אפילו יצאתי משירותים בבנק שהדרכתי בו ועובדת שרצתה להיכנס נפלה לאחור - כן, ממש נפלה לאחור על הרצפה כשיצאתי משירותי נשים.
חוזרת רגע לשומן גוף. דיספוריה, משבר, אני לא יודעת איך לגשר בין מה שאני מרגישה בפנים לבין מה שקורה איתי בחוץ. בתזמון מוצלח אני פוגשת, במבט ראשון, אישה שמציגה לי את הקונספט הפשוט של קבלה רדיקלית: "למה או - או כשאפשר גם וגם?" - ג'נדרקוויר.
למה, בעצם, אני חייבת לבחור מגדר ולא לאמץ את מה שמתאים לי מכל העולמות? איך זה משרת אותי
למתן חתיכות מעצמי, כל הזמן, ולערוך החוצה את מה שלא מסתדר לאחרים? לי זה תמיד הסתדר, מאז
שאני מכירה את עצמי.
שנים אני מתעסקת בדרך הנכונה לספר את הסיפור הזה ואיך להעבירו הלאה. הייתה משפחה מקבלת,
ובכלל זה ביטחון עצמי גבוה יחסית. בנוסף, למזלי, הטראומות שאפשרו לי להתקדם ולהתפתח היו כאלה
שלא כילו את חיי לתוך משבר זהות חריף. היום, אני רואה כמה זה חסר בקהילה הגאה ומחוצה לה.
עברתי הכשרה על מנת לספר את הסיפור שלי בחוש"ן, התנדבתי 8 שנים בבתי ספר ומסגרות נוספות
כדי לתת כוח באמצעות הכוח שלי להיות אני באמת, הגעתי עד לדירקטוריון והגעתי לשולחן מקבלי
ההחלטות ושם הרגשתי שיש לי עוד המון מה לעשות ושדרכי לא הסתיימה.
היום אני מלמדת דיבייט בבית ספר יסודי ומלמדת ילדים חשיבה ביקורתית ומשא ומתן, אלו מבחינתי
הכלים החשובים ביותר לעצמאות אישית, חברתית וכלכלית, אני רצה ב"הרשימה השווה" למועצת העיר ת"א כי אני שואפת לחבר בין אנשים מכל הזהויות והסוגים ואני חושבת שהדבר אפשרי באמצעות דיכוח (שהוא דיבייט בעברית), ובמיוחד אני רוצה שכולנו נשתמש ביצירתיות שלנו ונעלה רעיונות אחרים, חדשים ורעננים שיאפשרו חופש, שיוויון ועצמאות אישית, חברתית וכלכלית לכולנו, ללא הבדל בין בני-אדם.