ליל הסדר בפתח וחירות זה בערך הדבר האחרון שרלוונטי לחיינו כרגע, אבל אתם יודעים מה אומרים במצבי כאוס - תתרכזו בדברים שעליהם יש לכם שליטה. חוץ מזה, אנחנו כאן בשביל אסקפיזם ואין מעשה אסקפיסטי יותר מאשר להתעסק בצרות של אחרים, או לפחות להתנחם בעובדה שלא רק אנחנו סובלים. אז בואו נדבר על אחד התחומים שכמעט כולנו משועבדים לו בצורה כזו או אחרת - דימוי הגוף - והפעם דווקא מהזווית של המאמנים.
כמי שרוב חייה לא חיבבה ספורט (ויש לציין שזה מרגיש הדדי), אף פעם לא הבנתי אנשים שעובדים בזה. מה כיף בדופק מואץ, הזעה מוגברת ותחושה כללית של דום לב בפתח? איך יש אנשים שאוהבים את הסיוט הזה? ועוד לא מסתפקים בו כתחביב אלא הופכים אותו למקצוע?
"רק רוצה להחזיר את הציצים לאיפה שהם היו פעם. ליד הכתפיים"
כשזה "סלב" הרשת גועשת - כשהפוגע אנונימי, התיק נקבר במשטרה
שכחי כל מה ששמעת על סרומים - את הפרט הזה את חייבת לדעת
אז החלטתי לבדוק עם כמה מאמנים ומאמנות מה עומד מאחורי בחירת המקצוע שלהם, האם יש לזה קשר לדילמות שנוגעות לדימוי הגוף שלהם והכי חשוב - האם העיסוק בספורט הצליח לשחרר להם תסביכים בנושא או רק שיעבד אותם עוד יותר?
ירדן אמיר, לפני השינוי
"אני במקור מארצות הברית", מספרת ירדן אמיר, מורה ליוגה ומטפלת הוליסטית בת 35, שהגיעה לתחום הגופני בעקבות הפרעות אכילה ומערכת יחסים מאוד כושלת ומכאיבה עם דימוי הגוף שלה. "עלינו לארץ כשהייתי בכיתה ב', ילדה נורא גבוהה וגדולה עם הרגלי אכילה של ילדה אמריקאית. ביסודי ביקשתי פעם ראשונה ללכת לשומרי משקל, בתור נערה הייתי יכולה לצום יום שלם כדי לא לאכול ליד אנשים, ואז בלילה לתפור את המקרר".
ואיך זה המשיך?
"בגיל 27 חזרתי מהודו עם אשתי, ירדתי שם במשקל בצורה מאוד קיצונית, הייתי ממש עור ועצמות. הסביבה התחילה להעיר לי שזה לא נראה טוב ושזה לא תקין ולא בריא, אני הרגשתי בשיא שלי. אבל אז התחלתי להיכנס לדיכאון ולא יצאתי מהבית שלושה חודשים".
למה?
"קודם כל, כי מרוב שאת רזה, אפילו אם את רק שותה מים זה נראה לך כאילו השמנת, במוח הלא בריא שלך. התחלתי להרגיש שאני מפחדת מהצל של עצמי. אני אוכלת ירקות ומפחדת להשמין, שותה מים ומרגישה שעליתי 10 קילו. שם הגיעה נקודת המפנה. התחלתי לטפל בעצמי, עשיתי כל טיפול הוליסטי אפשרי והרבה עבודה פנימית, ותוך כדי התחלתי לעשות כושר וזה גרם לי להרגיש טוב יותר. אז הלכתי ללמוד את התחום כדי לעזור לעצמי בעצם, וככה נהייתי מאמנת כושר".
עד כאן, סיפור מקסים עם סוף טוב, אבל זאת רק ההתחלה. "זה התחיל ממקום באמת מאוד נקי", ממשיכה ירדן, "אבל אז הפכתי להיות חלק מהלופ. חלק מהמטריקס של חדרי הכושר. התחלתי לעבוד בחדרי כושר ונתקלתי בהמון אגו, השוואות, תחרות. כולם מדברים על חיטוב, וקוביות, ושריפת שומן, עוד פעם הלכתי לאיבוד. התחלתי לקבל התקפי חרדה בעוצמות גבוהות מאוד. לא הבנתי איך דווקא כשאני מנסה להבריא אני מוצאת את עצמי במקום הכי לא בריא שיכול להיות".
"התחלתי להעלות במשקל, גם בגלל נפח השריר שעלה בעקבות האימונים וגם בגלל הסטרס שהייתי בו, וכמובן שזה החמיר את המצב. תקופה ארוכה הייתי בולמית, אחר כך הרעבתי את עצמי, יש לי מחברות מהתקופה הזאת, שאני מתעדת בהן כל מה שאני אוכלת עד רמת המלפפון, כדי לא לעבור את ה-900 קלוריות ביום. לא הייתי מודעת לכמה זה מוגזם".
איך הגעת מהתחתית הזאת ליוגה ולמקום שבו את נמצאת היום?
"תוך שנה יצאתי מהתחום של חדרי הכושר כי הבנתי שזה מזיק לי. התאמנתי קצת בבית, תרגלתי מדיטציה, נשימה, מיינדפולנס, תודות בבוקר, לעמוד מול המראה ולהגיד לעצמי שאני אוהבת את עצמי. המון עבודה עצמית יומיומית".
"ליוגה תמיד נמשכתי אבל הייתה לנו מערכת יחסים לא מגניבה. אחת לשנה הייתי הולכת לשיעור, לא מבינה את השפה, לא מבינה מה קרה פה, לא חוזרת. ואז הגעתי למאליבו לביקור אצל המשפחה, והציעו לי לבוא איתם לשיעור יוגה. זה היה שיעור מלא בחיוך ובצחוק, המורה הייתה מופלאה, כל החוויה הייתה וואו. ליטרלי פתחה לי את הצ'אקרה. סוף סוף הבנתי למה אנשים אוהבים את זה. חזרתי לארץ והחלטתי להירשם לקורס מורים כי אין דרך טובה, חזקה ומהירה יותר ללמוד מאשר ללמד. אני לומדת עד היום דברים ואני נפעמת מהזכות ללמד את המתאמנות שלי בכלל משהו על הגוף שלהן".
מה את רואה היום כשאת מסתכלת במראה?
"אני רואה נשמה. אני כבר לא בגוף. היוגה שינתה לי את כללי המשחק, כי אני - ואני מדברת רק על מה שנכון עבורי - מצאתי בה מהות שהיא מעבר למטרות העל הנראות לעין. היום כמורה אני אומרת כל הזמן למתאמנות שלי שזה לא מעניין איך את נראית לעומת מישהי אחרת. כל אחת היא משהו אחר לחלוטין. דימוי גוף לא קשור לכמה תאכלי או כמה ספורט תעשי, זה לא באמת קשור לגוף אלא לשכבות העמוקות שלנו. זאת עבודה פנימית יומיומית שחייבים להתמיד בה. עד היום, ברגע שאני מפסיקה, העבר מנסה לחזור. אז כשמתחילה הלקאה עצמית צריך מיד לעצור ולבדוק על מה זה יושב. להיכנס הכי עמוק שאפשר ולא לפחד. יבוא המון פחד, אבל זאת לא סיבה להפסיק, זה רק סממן שאת בכיוון הנכון".
בצורה כזאת או אחרת, גם אם העיסוק בתחום הכושר לא נובע ישירות ממניעים הקשורים לדימוי הגוף, תמיד יש קשר כלשהו בין השניים, במיוחד אצל נשים.
מיכל ברדע קנטרוביץ, בת 37, הפכה למאמנת פילאטיס ומאמנת רגשית אחרי שנים בתחום הפרסום והתוכן. הספורט היה תמיד חלק מחייה, וכילדה האהבה לכך הגיעה בעיקר ממקום תחרותי ומשחקי. בגיל ההתבגרות, התווסף לתחביב הזה פן נוסף.
"כילדה מאוד אהבתי לנצח בתחרויות ריצה ולהגיע לתוצאות טובות, היה מאוד את המקום של ההישגיות", היא מספרת. "לצד זה, אני זוכרת שמתישהו בתיכון, משהו קצת השתנה. מאוד אהבתי אז את בריטני ספירס והייתי אומרת: 'יואו, כזאת בטן אני רוצה. שטוחה, חטובה'. הייתי שמה מוזיקה בחדר ועושה המון כפיפות בטן. המון. 300 רצוף, בלי הפסקה. שמתי לעצמי את הבטן השטוחה כמטרה והייתי נחושה לעשות הכל בשביל זה. אבל גם אז, זה לא היה מתוך מקום של הלקאה עצמית, זה הגיע ממקום נורא כיפי, אני ואחותי היינו עושות את זה ביחד, זה גם הפך לסוג של משחק".
והיום? איך את מרגישה כלפי הגוף שלך?
"תמיד היה לי פטיש לבטן שלי. כלומר, המבנה של הבטן שלי הוא ספורטיבי, כשאני מתאמנת ושומרת על עצמי יש לי קוביות ואני מתה על זה. אבל יש לי גם מעי רגיז ולפעמים אני עם בטן נפוחה וזה נורא מבאס אותי כי אני יודעת איך אני נראית, איך הבטן שלי נראית. זה גם לא בהכרח תלוי במה שאני עושה או לא עושה אז זה קצת מייצר תחושה של חוסר אונים".
"בעבר גם היה לי קשה עם האגן שלי. יש לי מותניים מאוד צרות ואגן מאוד רחב, כביכול מבנה שעון חול שזה המבנה הנשי המושלם, אבל ממש מאתגר למצוא מכנסיים למבנה גוף כזה וראיתי את זה כחיסרון. ככל שהתבגרתי הבנתי שזה לא, אבל יש דברים שנשארים איתנו".
לדבריה של מיכל, העבודה בתור מדריכת פילאטיס עזרה לה להשלים עם דברים שהפריעו לה בעצמה, גם בגלל ההבנה של האנטומיה, הפיזיולוגייה והתהליכים הפנימיים שקורים בגוף, אבל בעיקר בזכות העבודה מול המתאמנות.
"ככל שאני עובדת יותר, ואני עובדת בעיקר עם נשים, אני רואה את המפגש שלהן עם דימוי הגוף שלהן", היא אומרת. "אם יש תרגיל בטן, למשל, ומישהי אומרת לי שהיא לא מצליחה כי יש לה בטן גדולה מדי, התשובה שלי תמיד תהיה מלאה בחמלה. אני אשקף בעדינות את המקום של השיפוטיות שלנו כלפי עצמנו ואת החשיבות של לאהוב את עצמנו ואת הגוף שלנו, וזה כשלעצמו גורם לי להסתכל גם על עצמי ביותר חמלה".
"זה כמו לבוא לילד ולהגיד לו כל הזמן שהוא לא בסדר. הוא יגדל עם התחושה הזאת. לרדת על עצמי זה הדבר האחרון שיוביל אותי למטרות שאני רוצה. אם אני אקבל את עצמי, אפרגן לעצמי ואגיד לעצמי כמה שאני טובה, זה ייתן לי את הדרייב".
מיכל מדגישה שהמפגש שלה עם נשים שמתייחסות לעצמן בשיפוטיות בזמן אימון לא קורה הרבה, ואני מוסיפה שהוא כנראה קורה כל הזמן, אבל לא בקול רם. לעומת זאת, כשאני שואלת על האופן שבו גברים פוגשים את דימוי הגוף שלהם, התשובה חד משמעית: "לא שמעתי גברים מדברים לא יפה על הגוף שלהם".
קשה לומר שזה מפתיע. התעסקות בדימוי גוף היא, כאמור, קלאסיקה נשית, ומרבית המאמנים שדיברתי איתם יעידו שאת רוב בעיות דימוי הגוף הם רואים בעיקר אצל נשים. בעיקר, אבל לא רק.
לירן אסרף, בן 31, הוא מאמן אימוני כוח ואימונים פונקציונליים אבל מתרכז בעיקר באימוני קליסטניקס - אימוני משקל גוף ללא ציוד, שכוללים הרבה עמידות על הידיים, ומתבצעים באוויר הפתוח, בפארקים.
הספורט היה מאז ומתמיד חלק מחייו, כילד שמשחק כדורגל וכנער שמתאמן ליחידה מובחרת בצבא. אחרי השחרור עבד במשרות אבטחה בנמלים ואבטחת אישים ושמר על כושר גבוה כחלק מהתפקיד, אבל לא בשביל להיראות בצורה מסוימת. עד שיום אחד הכל השתנה.
"הייתי בן 25", הוא מספר, "המראה התחיל קצת להעסיק אותי אבל מה ששבר אותי זה שיום אחד מישהי פשוט אמרה לי: 'אתה קצת רזה מדי בשבילי'. זה תפס אותי לא מוכן, ממש הציק לי, במשך כמה ימים לא הפסקתי לחשוב על המשפט הזה. שאלתי קצת ידידות, ניסיתי להבין למה היא אמרה את זה, אם הן חושבות כמוה, ואמרו לי: 'שמע, הייתי רוצה קצת יותר בשר, להרגיש גבר, לא שלד במעבדה'. זה היה לא נעים לשמוע את זה, בעיקר בתור ילד שיש לו אפס עיסוק בדימוי גוף ופתאום נותנים לו מראה ואומרים לו: ככה אתה נראה, ואתה צריך לתקן את זה".
"פתאום התחלתי להסתכל על עצמי יותר - הצלעות בולטות, הזרועות רזות, הייתי באמת נורא רזה. זה הניע אותי לעשות שינוי ולקח אותי ישר לחדר כושר. התחלתי לעבוד על מסה ולדחוק משקלים ולאט לאט גם התחלתי לגדול. וככל שגדלתי, גם הרעב שלי התחיל לגדול. פתאום אני הולך לים, מוריד חולצה ורואה שהמבטים מתעכבים עלי ובוחנים אותי, וזה כבר לא רק מבטים חטופים שממשיכים הלאה מיד. התחלתי להתמכר לתוצאות הוויזואליות".
כמו בסיפור של ירדן, ההתחלה של לירן בעולם הכושר לקחה אותו למקומות לא טובים. "התחלתי להיות ממש חרדתי למראה שלי. כל מיני מחשבות שאם אני אוכל משהו לפני הים אז הבטן שלי תתנפח, ואז כשאני הולך לים אני כל כך מתבייש שאולי הקוביות לא במקום שאני מתבייש להוריד חולצה. ממש שריטות שליוו אותי לאורך שנה שלמה שהייתה מאוד קשה מבחינה מנטלית".
מה גרם לזה להיפסק?
"הקורונה. כי כשהקורונה הגיעה התחלתי להכיר את עולם משקל הגוף ואת הקליסטניקס שלא מנפח אותך בכלל, רק נותן לגוף מראה אתלטי. נורא אהבתי את זה. הרגשתי קליל ובריא, הרגשתי שהאגו הגברי הזה של המסה, של לדחוק כמה שיותר, מתחיל להיעלם, וגם החרדות וההתעסקות האינסופית באיך שאני נראה הלכו ונעלמו".
עם מציאת המקום שלו בעולם הכושר, לירן התחיל גם לאמן, והיום הוא מרגיש שכל הדרך הזאת שהוא עבר עוזרת לו להעביר מסרים בריאים יותר למתאמנות ולמתאמנים. "ספורט היום הוא עניין מאוד ויזואלי וחברתי, הוא לא מה שספורט באמת בא להעביר", הוא אומר. "ובתל אביב זה מאוד מאוד מורגש. אני מאמן בשני סטודיואים מאוד גדולים, שמלא מפורסמים מתאמנים בהם, כל המי ומה של תל אביב, ורואים כמה העניין הויזואלי חשוב לאנשים, ההשוואות. זה הולך ונכנס לדקויות, זה לא נגמר".
"ואז אתה מגיע למצב שאתה לכאורה עם הגוף הכי מרשים בחבורה שלך, אבל אתה זה שמפחד להוריד חולצה בסוף, זה אבסורדי. הם רוצים את הקוביות שלי, אני רוצה את הנינוחות שלהם, את זה שהם לא רואים אף אחד ממטר. הדשא של השכן תמיד ירוק יותר".
אצל מי אתה רואה את זה יותר? גברים או נשים?
"חד משמעית נשים. יש גם ספורטאיות שפשוט נהנות מהספורט עצמו אבל הרוב המוחלט מגיע ממקום של 'אני חייבת להוריד X משקל עד תאריך Y'. זה מלווה במבטים בלתי פוסקים למראה, ואם אין מראות בסטודיו אז האימון שלה נראה על הפנים, זה ממש משפיע על הצורה שבה הן מתאמנות. אני באמת משתדל להעביר את התורה של לא להסתכל על הויזואליות כמטרה. זה סייד אפקט. הוא יגיע ברגע שנהיה בריאים יותר, ונישן טוב ונתחיל לאהוב את הספורט שאנחנו עושים".
איך עושים את זה? אוהבים את הספורט?
"אין דבר כזה ספורט לא מתאים לי, פשוט לא מצאתם את סוג הספורט שלכם. כל סוג ספורט יתרום לכם בדרך כזאת או אחרת, והתוצאות יגיעו. זה מתמטיקה פשוטה. אבל צריך לעשות דברים בצורה איטית, מבוקרת, לאט לאט להסתגל לתהליך ולהבין שזה הרגל, והרגל נוצר אחרי לא מעט זמן".
בהמשך לדבריו של לירן, חשוב לציין שגם החוויות השליליות הן אינדיבידואליות. יש מי שחדר כושר יהיה המקום האידיאלי עבורו ויש מי שיפרח בזכות דחיקת משקלים גדולים. העניין, כמו בכל נושא שקשור לדימוי גוף, הוא מציאת המינון הנכון, ויכולת להסתכל פנימה ולא החוצה.
"ספורט הוא תחום תחרותי", אומר עומרי בן פורת, בן 37, מאמן כושר ותיק שהיום מתרכז בעיקר בתחום כדורעף החופים. "אם אתה לא יודע לקדש את עצמך בו, הוא יכול להפוך לסוג של מנגנון להשמדה עצמית. כי אתה כל הזמן משווה את עצמך לאחרים, כל הזמן בודק במה אתה לא בסדר או איך לעשות כמו מישהו אחר, במקום להסתכל רגע איך אתה יודע ויכול לעשות. תמיד יש לנו איזשהו קוד נראות ובעולם הספורט בכלל קל לכמת מה זה חזק, מהיר, יעיל. אז גם קל יותר להשוות לאחרים".
עומרי היה ספורטאי כבר כילד וידע מגיל צעיר שיעסוק בתחום הספורט והכושר. הוא שימש כקצין אימון גופני בצבא, העביר סדנאות וקורסים בתחום הכושר הגופני ועסק לא מעט בהקמה והרכבה של חדרי כושר ב-15 השנים האחרונות. לאורך השנים, נתקל בלא מעט מתאמנים עם תופעות שונות שקשורות לדימוי גוף, כולל ילדים, ומניסיונו זה לא נעלם גם כשמתחילים להתאמן וה"בעיה" החיצונית נפתרת, לכאורה.
"חוסר שביעות הרצון מהיבטים גופניים היא לרוב תופעה בלתי נגמרת", הוא אומר. "אני מכיר מעט מאוד אנשים ששלמים עם הגוף שלהם, ואצל רובם זה מלווה בתהליך כזה או אחר שהם עברו עם עצמם. עמוק בלב, יש לפעמים עוד דברים שרוצים להשתנות, אבל לא תמיד אתה רוצה לשלם את המחיר, וזה המקום שבו אתה שלם עם עצמך, עם הבחירה הזאת".
איך זה אצלך?
"עד לפני 3-4 שנים הייתי לעיתים רחוקות מרוצה מהגוף שלי. מאז ומתמיד היה לי קושי עם השומן הבטני, כלומר עם זה שנגיד רואים את הקוביות העליונות בבטן אבל את התחתונות לא רואים. אצל חברים שלי, ספורטאים ואתלטים, כן ראו, וזה היה מעצבן אותי! מצד שני הייתי יכול לצאת בערב ולעשות שלושה סיבובי פיצות בדרך הביתה, אז מה אפשר לצפות", הוא צוחק.
"בגלל שהייתי ספורטאי הגוף שלי גם עבר תהליך של שינוי מגוף של ספורטאי לגוף של חובבן, וזה גם היה מוזר בתפיסה. עם זאת, ככל שהתבגרתי, אני מרגיש שהרבה יותר נוח לי עם עצמי. הגוף אולי השתנה "לרעה", במרכאות כפולות, אבל התפיסה השתנתה לטובה".
דימוי הגוף לא היה המקום שהניע אותו לעסוק בספורט וגם לא מה שגרם לו להתמיד בכך, אך מול מתאמנים, ובעיקר מתאמנות, הוא פגש את הנושא כל הזמן, בין היתר במסגרות התחרותיות שבהן המדדים הגופניים הם חלק בלתי נפרד מהשיח.
"כשהייתי מנהל מקצועי במועדון כדורעף חופים", הוא מספר, "הייתי עושה שיחות עם שחקנים בסוף עונה ומודיע לשחקן אם הוא ממשיך ברמה הנוכחית, עולה רמה או יורד רמה. עכשיו, אין מה לעשות. את נמדדת לפי היכולות הפיזיות שלך. אם את מסוגלת לקפוץ יותר גבוה או להיות יותר מהירה אז היכולת הטכנית שלך משתנה, ולפעמים זה תלוי גם במשקל, אז השיחה הזאת אף פעם לא קלה. היא תמיד נכנסת למקומות לא פשוטים של דימוי גוף, של חוסר ביטחון, סיפורים על איך כילדה המורה לספורט דיכאה אותה. מפגש עם המון אנשים שיש להם או היה להם חוסר שביעות רצון או דיכוי בתפיסה הגופנית שלהם את עצמם".
לדבריו, אותו דיכוי בתפיסה הגופנית מתחיל בחינוך שאנחנו מקבלים, ופעמים רבות הוא המקור, או לפחות גורם משמעותי לבעיות דימוי הגוף שלנו.
"ילד שעושה משהו לא טוב בשיעור ספורט ונותנים לו עונש לרוץ או לקפוץ, ילדה שמנמנה בחוג בלט ששמים אותה מאחורה - זה מייצר אנטגוניזם ובושה ומרחיק אנשים מהגוף שלהם. גם אני, כשהייתי קצין אימון גופני בקורס טיס, והייתי חייב להקשיח עמדות ולתת משברים גופניים, זה היה פוגע בטייסים האלה אחר כך, בשירות המבצעי שלהם. הם היו מתחמקים מאימונים, מוציאים גימ"לים, ב"תים. הקשיחות הזאת לא בריאה. צריך לקרב אנשים לתנועתיות. גוף שואף להיות בתנועה, זה הטבע שלנו כילדים, ואם יש לנו מערכת תומכת מילדות, שמקרבת אותנו לתנועתיות ולא גורמת לנו לפחד ממנה או להתבייש ביכולות הגופניות שלנו, זה יכול להישאר הטבע שלנו".
על אף שהבטחתי לעומרי שרוב הזמן אני ממש לא שואפת להיות בתנועה, אני מבינה לגמרי על מה הוא מדבר, וכנראה שגם רובכם. בין אם בחרנו להתרחק מספורט או להתמכר אליו באובסיסיביות, יש סיכוי טוב שזה יושב על מקום דומה, ועבור כולנו התשובה היא זהה - למצוא את האמצע. אז בפעם הבאה שאתם רואים את המאמן או המאמנת שלכם, עם הגוף המושלם והיכולות הגופניות המרשימות, ומרגישים רע עם עצמכם, תזכרו שקלישאות הן בסוף תמיד נכונות: לכל אחד יש סיפור משלו וכל אחד צריך למצוא את הדרך והקצב שנכונים עבורו. אם זה ייתן לכם אפילו רגע אחד של חירות, אז כמו שאומרים בפסח - דיינו.