השביעי לאוקטובר תפס אותי רגע אחרי שנחתתי לילה קודם מארה"ב, עם ג'ט לג, כך שהייתי ערה לחלוטין באותו לילה עד שהגיע הבוקר ואיתו האזעקות שהפכו את החיים של כולנו.
כשהסירנות של האזעקות לא שככו ונמשכו, ותוך כדי התחלתי, כמו כולנו, לקבל את הדיווחים מהעוטף והסרטונים, נכנסתי לשוק, שכחתי מהעייפות ובשעה שמונה בבוקר כבר ידעתי שאני צריכה להכין תיק למילואים שידעתי שיגיעו. בשעה תשע בבוקר זה כבר קרה ובעוד שמה פעמיי לכיון הבסיס פתאום אני מקבלת שיחה ומבינה שנוי אביב, בת דודתי האהובה הייתה בנובה והקשר עמה נותק.
בגוף ראשון: "תיקתקתי יותר מ-10 לוויות ביום, זה היה נורא"
בגוף ראשון: "הייתי האישה היחידה בכל הגדוד, ואז לצערי הרב איבדנו חייל"
לא מאור ולא כלום. שירה לוקץ' חושפת: "בחיים לא היתה לי זוגיות"
החרדה האישית לצד חוסר הוודאות ממה שעתיד להיות התחילו ממש להתערבב אצלי בלב והרגשתי שזה מורכב וגדול מדי עבורי, בהחלטה מושכלת החלטתי להתנתק מהדיווחים ולהיות בתפקוד מלא בתוך המילואים אחרת ידעתי שלא אוכל לעמוד בזה. כעבור כמה זמו בעוד שאני והחיילים שלי מקבלים את המשימה לתפוס קו ברמאללה, מצאתי את עצמי מתקשרת לאינסוף אנשים, מנסה לברר מי היה שם ולקבל קצה חוט. הרגשתי שאנחנו באירוע בסדר גודל מיתולוגי שאנחנו לא אפילו לא קרובים להבין את גודלו. ועם כמה שזה יישמע אבסורד, אך לצד כל הכאוס והחוויה האישית שלי בתוך האירוע הזה ידעתי שיש לי פה משימה והרגשתי תחושת אדרנלין מטורפת. שעשעה אותי המחשבה ששעתיים קודם עוד חשבתי שאת הבוקר אבלה בשינה.
המילואים היו אינטסיביים, סיזיפיים וארוכים. הגזרה של רמאללה היא גזרה שאני מכירה היטב ולפתע הכול קיבל צבע אחר. התחושה הייתה שבכל רגע הגזרה הזו, כמו שאר הגזרות האחרות עלולות להתקלח, תוך כדי אני מקבלת עוד ועוד סרטונים ופשוט לא מאמינה שזה מה שקורה לנו.
הימים עברו וגורלה של נוי לא עזב אותי. חוסר הוודאות הזה היה קשה מדי. לא ידענו אודותיה דבר, וכל החרדה הזו התערבבה בתחושת הכאוס ששררה במדינה, וכל זה כשנדרש ממני להיות בתפקוד מלא ועבור החיילים שלי. רק כעבור מספר ימים כשהגיעה הבשורה הקשה שנוי נרצחה כבר באותו יום במיגונית ששהתה בה, הרגשתי שמותר לי לתת לעצמי את הקריסה הזו, שדחיתי, ושהייתה בדיעבד חיונית והכרחית לנפש שלי. הרגשתי שיש לי את האפשרות לאפס ולהתאפס, לאגור כוחות לעוד ימים ארוכים שנמצאים לפני וגם להיות בתוך הרגע הקשה הזה שהולך לשנות את המשפחה שלנו לעד.
הגעתי ללווייה על מדים, לפתע כל המעמד קיבל מבחינתי משמעות אחרת. אי אפשר לומר במילים כמה המעמד היה קשה וכמה הזעקה של נורית, אמא שלה, שברה אותי לרסיסים.
אולי זה עלול להישמע קלישאה אבל אין אחד שהמלחמה הזו לא שינתה אצלו דבר. אני עדיין מנסה להבין את מה שעבר עליי אבל יודעת לומר שהמדים קיבלו משמעות אחרת מבחינתי. החיבור ליום האישי והלאומי מטעין את היום הזה במשמעות אחרות. אני בת 31 , עשוה מילואים כמעט עשור ורגילה להיות הבת היחידה בחדר גם בעבודה שלי, אם בבית ניסו להניע אותי להשתחרר, היום אני מבינה שאני כאן כדי להישאר.
יצאתי לראשונה הביתה אחרי חודש וחצי, סיימתי חמישה חודשי מילואים ויש לי כבר צו נוסף. אני מותשת אך מנגד מחכה לזה וחדורת מטרה. במלחמה הזו נתגלתה גבורתן של הנשים ואני מקוה שהדבר יעורר שינוי ויאיץ תהליכים שהיו אמורים לקרות מזמן - הן בצבא והן בחברה שלנו. אני מקווה שכל יום נבחר לחיות את החיים שלנו בחיוך ולא להפסיק לשיר, זו הייתה דרכה של נוי בעולם ובתקווה גם שלי.