עשיתי עליה לארץ בגיל 18 עם גרעין צבר והייתי חיילת בודדה, לוחמת, וחובשת קרבית בחילוץ והצלה ב 7.10 באותו יום כבר התגייסתי לגדוד מילואים שלי בחילוץ והצלה וב-1500 כבר הייתי במילואים. מצילה אנשים מהריסות בתים, ועובדת עם הצוות שלי בגדוד חילוץ והצלה. הייתי במילואים במלחמה למשך כחודשיים עד תחילת דצמבר. ומכיוון שהייתי חובשת קרבית בסדיר בנוסף ללוחמת, הייתה לי את הזכות לעשות עבודה חשובה למען המלחמה כמו זיהוי גופות, בתי חולים שדה, ועוד.
בתחילת דצמבר החליטו לשחרר את גדודי המילואים של חילוץ והצלה ואמרתי לעצמי שכל עוד שיש לנו חיילים שנפצעים בעזה, שאין מצב שאני הולכת הביתה ועושה כלום. אז חקרתי את כל החברים שלי, ובסופו של דבר אחד מהם הצליח לעזור לי ומשך אותי לגדוד 17. יומיים אחרי ששיחררו את הגדוד שלי כבר גוייסתי מחדש לגדוד 17 כדי להיכנס איתם כחובשת לעזה.
בגוף ראשון: "תוך כדי המילואים נודע לי שבת דודתי נרצחה בנובה"
בגוף ראשון: "תיקתקתי יותר מ-10 לוויות ביום, זה היה נורא"
לא מאור ולא כלום. שירה לוקץ' חושפת: "בחיים לא היתה לי זוגיות"
באל בוריג' היינו כשבועיים. באירוע הראשון באל בוריג' חייל נורה בידי ממחבל וביחד עם הרופאה שהייתה איתי טיפלנו בו ולפני שהוא התעלף לגמרי מאיבוד דם, הצלחנו להציל אותו. היו לנו עוד היתקלויות בהן היתה לי את הזכות לטפל ולהציל את חייהם של חיילים. אחרי זה שחררו את גדוד 17 הביתה, והייתי כ-3 שבועות בבית. בזמן הזה היה לי מאוד קשה להתאפס על שגרה, חוויתי הרבה מאוד ירידות, ולא ידעתי מה לעשות. ואז הקפיצו את גדוד 17 שוב, הפעם לחאן יונס. הפעם הייתי האישה היחידה בכל הגדוד, ויום או יומיים אחרי שנכנסנו הייתה התקלות שבה לצערי הרב איבדנו חייל.
עשינו כל כך הרבה וכל כך היתה לי תקווה שהוא בחיים, שברגע שהבנתי שלא, זה היה רגע שבאמת יישאר איתי לכל החיים. בהמשך בזמן פעילות מבצעית נפצעתי ושברתי את יד ימין שלי. לא ידעתי - חשבתי שסתם נקעתי את היד בקטנה, נשארתי בעזה וטיפלתי בפצועים למשך עוד שבוע וחצי עד שהגדוד יצא מעזה. לאחר מכן פיניתי את עצמי לבית חולים.
היינו סך הכל חודש בחאן יונס. כיום אני ממשיכה להיות סטודנטית לרפואה באוניברסיטה העברית. משהו אחד שלקחתי איתי מ-5 החודשים שלי במילואים זה שלא משנה מה, אני בן אדם חזק. להיכנס לעזה ולהיות אישה יחידה בגדוד מלא בגברים, לטפל בחיילים פצועים, להיות עם יד שבורה שבוע וחצי בתוך עזה. ואני יכולה להגיד שעשיתי את הכל עם חיוך על הפנים ועדייו, הרצון שלי רק לחזור לעזה ולעזור עוד שאני יכולה.
מאיה ברסלר היא בוגרת של קרן הישג