לא נשכח: 9 משואות מוצדקות שלא הושאו, לתפארת מדינת ישראל

טקס הדלקת המשואות היה עד לא מזמן, אחד הסממנים המאחדים בחברה הישראלית, אך נדמה שבימים האחרונים, הטקס השנתי לתפארת מדינת הישראל, זה שעמד בלב הקונצנזוס הישראלי, הפך לאחד הנושאים הנפיצים בסדר היום. המלחמה המורכבת, החטופים שעדיין מוחזקים בשבי, חיילנו בגזרות ועם שלם מוכה טראומה, מעמידים את יום העצמאות שלנו באור מעט אחר, והופכים את טקס הדלקת המשואות לסוגיה שגורמת לנו לזוז באי נוחות.

מצד שני, קשה שלא להבחין ולהוקיר את ההון האנושי סביבנו, נשים וגברים שלא נשארו אדישים למצב אליו נקלענו וקמו כדי לעזור, לתקן, לשקם, לטפל ולהרים את המורל הישראלי החבול. בין כל רבבות האזרחים המצוינים שהפכו את היאוש למעט יותר נוח, דגנו כמה נשים נחושות, אמיצות וערכיות, שלא נתנו לאסון ה-7 לאוקטובר לשבור את רוחן ולמעשה הוציאו מהן את הגיבורות הנסתרות שהיו חבויות והתגלו במלוא עוצמתן. את רובן אתם לא מכירים, רובן נשים מן הישוב שפועלות מידי יום למען החברה הישראלית, ולמען המאמץ הלאומי, חלקן עושות זאת במסגרת עבודתן וחלקן יוצאות מגדרן כדי להעניק מעצמן לעולם. לקראת יום העצמאות שנציין השנה באוירה מעט שונה, החלטנו שדווקא השנה, עלינו להסב את תשומת ליבכן לאנשים והנשים שהיו צריכים וצריכות להשיא משואה השנה.

בגוף ראשון: "תוך כדי המילואים נודע לי שבת דודתי נרצחה בנובה"
בגוף ראשון: "תיקתקתי יותר מ-10 לוויות ביום, זה היה נורא"
בגוף ראשון: "הייתי האישה היחידה בכל הגדוד, ואז איבדנו חייל"

אחת היוזמות הראשונות שצמחו מתוך הכאוס של השבת השחורה אלו החמ"לים האזרחיים, מצפון ועד דרום המדינה נשטפה באנשים טובים שהתעשתו והתייצבו כדי לסייע לאזרחים, למפונים, למשפחות הקורבנות והחיילם ולכוחות הבטחון וההצלה, אלפי נשים וגברים מכל הארץ שבתוך כל האפלה, מצאו את הכוחות לתרום את חלקם למאמץ המלחמתי והציגו לנו את הישראלי היפה על סטרואידים. רויטל בן צור הקימה את החמ"ל של רויטל, חמ"ל אזרחי שהפיק מאות אלפי ארוחות חמות, ארגזי מתנות לחיילים, פריסות וארוחות לחיילים ועוד.

חמ"ל נוסף הוקם בדרום תל אביב ומנוהל ביד רמה על ידי קבוצת נשים וגברים, ביניהן חני שלום, מנהלת סוכנות שחקנים וטאלנטים, אשר יחד עם חברותיה, רתמה את קשריה וכישוריה לטובת איסוף, ארגון ושינוע של ארוחות, מצרכים, בגדים ורהיטים עבור משפחות הקורבנות, משפחות החטופים והמפונים מהצפון והדרום. אליהן מצטרפת מדרום חנאן אבו זלף, שביום יום עוסקת בחינוך לגיל הרך בחברה הבדואית ובעלת תאטרון חינוכי נייד שהתעוררה גם היא למציאות מורכבת בשבת השחורה והחליטה לעשות מעשה תוך שמירה על הגיוון האנושי הרחב שקיים במדינה ולמען אחדות ודו קיום.

המתקפה הרצחנית בשבת השחורה גבתה קורבנות רבים, לצד חטופים רבים, אזרחים וחיילים, נשים, גברים, ילדים וזקנים, ללא אבחנה, שנחטפו ממיטתם, מביתם או מהבסיס בו הם משרתים. נשים וגברים חוו פגיעות מיניות אכזריות ולפרקים נראה היה שהעולם לא מכיר בקורבנות או בחומרת הטרגדיה, אזרחי ישראל לא נשארו אדישים והתייצבו להגברת המאבק ולהעלאת המודעות.

עדי ארד, שחקנית ומדובבת שגילתה בשבת השחורה ששכנתה חטופה בעזה, יצאה לתעד ולאסוף עדויות מהמפונים, והפיצה אותם ברחבי העולם, עם העלייה המצערת במספר העדויות בדבר פגיעות מיניות חמורות, עדי החליטה לא לעמוד מנגד לקולו הדומם של העולם, והחלה להפיק סרטוני הסברה בועטים, לגייס אומנים רבים ולהשמיע את זעקתם של נפגעות ונפגעי התקיפה המינית במהלך ה-7.10 קולן, נשמע והנושא עלה לסדר היום באו"ם ובארצות הברית, הקמפיינים זכו לחשיפה ולסיקור רב ואלו שינו את תפיסת העולם לגבי נושא הפגיעות המיניות שביצע חמאס באזרחים ואזרחיות חפים משפע. ארד, יחד עם קבוצת האקטיביסטיות, עדיין פועלות למען השבת החטופים בשטח, באולפנים, וברחבי העולם.

אליאנה ויזל היא מעצבת שנולדה וגדלה בניו יורק, עלתה בגיל 22 לישראל ומאז הפכה לציונית של ממש. אליאנה היא אישתו של המוזיקאי מיילס מאור ויזל נגן "בית הבובות" שגדל בבארי. השניים חיפשו דרך לשלב את עולמם במאבק להשבת החטופים והעלאת מודעות. ויזל חברה למעצב מעוז דהאן והשניים עיצבו ג'קט קוטור עליו שני פסים צהובים הקוראים להשבת החטופים ומעוטרים בחתימות של מיטב המוזיקאים הבולטים בישראל, נסרין קדרי, אסף אמדורסקי, סטטיק, שלומי שבן ועוד. לצד הג'קט, מציגה אליאנה למכירה שרשרת זהב לבן בשיבוץ יהלומים צהובים וחריטה עם הכיתוב "Never forget". הפריטים יוצגו במכירה הפומבית לאמנות עכשווית "תירוש" וכלל ההכנסות יועברו ישירות לתמיכה במטה המשפחות.

הטרגדיה הלאומית חשפה בפנינו את רגשותיהם של הכתבים והפרשנים קרי המזג והמנוסים ביותר, מי שלקחה את עבודתה צעד אחד קדימה היא מיכל פעילן, כתבת הרווחה של חדשות 12, נראה שהמלחמה הפכה את פעילן מכתבת לשליחת ציבור של ממש. מלבד תפקידה ככתבת בדסק הרווחה והחברה, היא עוסקת גם מאחורי הקלעים בחיבורים בין צרכים למענה, כשהיא מדלגת בין מפוני הדרום והצפון, מסייעת לאזרחים ללא מיגון, מלווה ומשמיעה את קולן של משפחות החטופים והקורבנות, יוצאת מגדרה כדי להפוך את החברה הישראלית לחברה טובה יותר. זו מצטרפת לשורת כתבות וכתבים, שרתמו את כוחם ואת ניסיונם התקשורתי לטובת אזרחים שקולם אינו נשמע.

בחזית העולמית זכינו ללא מעט גאווה, על רקע האנטישמיות ההולכת וגוברת, ועל המאבק על הנרטיב שלנו מול עולם זועם, היו כמה נשים שהסבו לנו נחת והעניקו לנו רגעי כבוד שהשיבו לנו ולו במעט את הצבע ללחיים. בנות הנבחרת האומנותית שלנו, התחרו וקטפו את מדליית הזהב בגביע העולם בסופיה. תלמידות קריית החינוך דה שליט, שזכו במדליית זהב ובמדליית ארד באולימפיאדה האירופאית לבנות במתמטיקה. ענבר לניר זכתה בתואר ספורטאית השנה באירופה לשנת 23 ותמנע נלסון לוי זכתה במדליית ארד באליפות אירופה בג'ודו, אלו מצטרפות לספורטאים וספורטאיות רבים ורבות שעשו לנו המון כבוד כאן בגבולות המדינה ומעבר לים.

מי שנרתמה למאבק ההסברה כבר מהיום הראשון והפכה לאחת הנשים המשפיעות בדוברות הישראלית היא אלה קינן שהפכה מבלוגרית טיולים למסבירה הלאומית, היא סיכנה את הפרופיל הציבורי המבוקש שלה ורתמה את כל השפעתה למען ההסברה, יחד איתה גילינו מחדש ישראליות פטריוטיות כמו נעה תשבי, שרי גבעתי, וכמובן הוונדר וומן שלנו, גל גדות שבחרה להתייצב לצד המדינה לעתים אף במחיר כבד. כמובן שלא היינו יכולים לעסוק בהסברה מבלי להזכיר את הסופה שחוללנו באירופה בשבועות האחרונים עם נציגת ישראל לאירוויזיון עדן גולן שעמדה איתנה מול קהל אירופאי אנטישמי וזועם, וצלחה את המופע הנצפה ביותר באירופה כשהיא זקופה וגאה, כאשר ביצעה את המופע שלה לקריאות בוז מחרישות ואף קטפה את המקום החמישי כשכבשה את ליבם הקר של תושבי היבשת השכנה.

גיבורי החדשות הטובות לא מופיעים רק בשדה הקרב, יש מי שמחזק את רוחנו על ידי חיבור בין הקצוות, ובין מגזרים בחברה הישראלית. מנאר מט, ערבייה ישראלית מחיפה, שבמשך שנים עוסקת בטיפול בקשישים, ביום השואה האחרון, כמו גם בציון יום השואה בשנים קודמות, מנאר פועלת כדי לספר את סיפורם של ניצולי השואה, ובפרט המטופלים שלה ששרדו את השואה. היא מקיימת "זכרון בסלון" בבתי ספר ערביים ומנגישה את טרגדיית השואה וגבורת הניצולים לבני נוער וילדים מהמגזרים השונים בארץ, לדבריה, סיפור השואה צריך להדהד בכל העולם ולא רק בקרב הקהילות היהודיות, ובפרט בחברה הערבית ובעולם הערבי סביבנו, בתקווה שידיעת ההיסטוריה תעודד שלום בעתיד.

בין שלל הסיפורים יוצאי הדופן, קשה היה שלא להתרגש מסיפורן של החיילות המצילות, רופאות, ופרמדיקיות צבאיות, חלקן התגייסו ממש רגע לפני שפרצה המלחמה, אך למרות הכל סייעו לחיילים בקרב, הצילו חיים ואפילו נפצעו במהלך המשימה. שלי באלאייב, מש"קית ר"ם 2 סגרה שבת ב-7 לאוקטובר והייתה החיילת הראשונה שקלטה פצועים מהשבת השחורה, היא החלה את היום כרב"ט מן המניין והפכה למלאך השומר של הפצועים שהגיעו ישירות מהקרב לטיפול רפואי, את חלקם היא מלווה עד היום.

ויקטוריה זלטקין, חובשת במד"א וקצינה במילואים, התעוררה למשמרת רגילה בשבת כשהחלה המתקפה האכזרית, היא לא היססה, חברה לכוחות הצבא, טיפלה במאות פצועים ואף חיסלה מחבלים, היא נפצעה מרסיסים אבל זה לא מנע ממנה להשתחרר מהשיקום ולאחר שבוע להתגייס למילואים ולהמשיך לסייע במאמץ המלחמתי.

גאיה צוברי, פרמדיקית שהתגייסה ישירות לתוך המלחמה, לאחר חודשים ספורים על מדים היא מצאה את עצמה מטפלת ומחלצת פצועים בלב עזה תוך שהיא נפגעת מכדורים שורקים ורסיסים.

ליה דביר, חיילת בודדה שעלתה מטקסס וריגשה את כולנו כשזכתה לביקור מהוריה שהגיעו מארצות הברית לבקר אותה בגזרה הצפונית הבוערת, ליה ממשיכה לעודד צעירים בתפוצות לעלות לארץ ולהתגייס לצבא ועל אף גילה הצעיר פועלת למען ההסברה בארצות הברית בקהילות השונות.

בתוך כל גיבורה כזו, יש ילדה, נערה או אישה שראתה דברים נוראיים וחוותה חוויות קשות וטראומטיות, חוויות שהן יישאו איתן עוד שנים רבות, חלקן יישאו אותן לעולם. הן סיפרו את סיפורן, ראינו אותן מחייכות, הן נפגשו עם אנשים חשובים וזכו לתשואות ולכבוד רב, אך בסופו של כל יום הן משילות את גלימת הגבורה והמורל וחוזרות ללקק את הפצעים. עלינו לזכור ולהוקיר זאת, בימי הזכרון, בימי העצמאות ובכל יום ויום, כי בתוך החושך הגדול, הן היו לנו לאור.