"התפללתי למות רק לא להיאנס": שורדת מסיבת הנובה מדברת

שיר זהר הגיעה לוושינגטון לכנס AIC גדול בהשתתפות יהודים רבים, ישראלים רבים, ודונדלד טראמפ. היא הוזמנה לספר את סיפורה בפני המכובדים ולהמשיך להעלות את המודעות בנוגע למצבה של ישראל. ד"ר שלי רווה, מייסדת מרכז הקאוצ'ינג הגדול של ישראלים בחו"ל, הגיעה גם היא לכנס, כמי שמסייעת לעשרות ישראליים בחו"ל במגוון תחומים, ובין היתר גם בהחלמה מהתקופה הקשה שעברה עלינו כחברה. מפגש מקרי בין השתיים הוליד שיחה אישית שהפכה לפודקאסט מרגש ולהליך ריפוי בלתי צפוי.

קןדם כל עדי ביטי: מפורסמים שצריכים התחלה חדשה, אבל דחוף
אם אין אני לי - מי לי? התרופה הסודית שרופאים לא מדברים עליה
הפיצו ופיצו: הגרוש ואחיו שלחו לאביה תמונות אינטימיות עם גבר

"אני אתחיל קודם כל בזה שהמסיבה לא הייתה מתוכננת, לא תכננו להגיע לשם. אני והחברה הכי טובה שלי אסתר. יצאנו ביחד, אבל האמת שאף אחת מאיתנו לא רצתה להגיע, אבל חשבנו להיות שם אחת בשביל השנייה. הגענו למסיבה בסביבות 4:30."

בעצם מלכתחילה הגעתם יחסית מאוחר נכון? אז גם האוטו שלכם היה יחסית רחוק נכון?
"כן הוא היה רחוק מהמסיבה אבל קרוב לכביש. נכנסנו למסיבה בסביבות חמש. בשעה 6:00 אמרנו, 'נצא לאוטו, נחליף בגדים'."

ד"ר שלי רווה: למה החלפתן בגדים?
כי החלה הזריחה, אז אמרנו שנחליף למשהו יפה יותר, ולהתאפס על עצמנו. בחיים לא שמעתי 'צבע אדום'. אני גרה במרכז הארץ, שמעתי רק אזעקות ופתאום שמענו: 'צבע אדום צבע אדום'. הרמתי עיניים לשמיים וראיתי מיליון רקטות מעל הראש שלי. התחלנו לרוץ חזרה למסיבה, ראינו צוות שוטרים מתגלגלים על הרצפה, מנסים למצוא מסתור. אסתר מסתכלת עליי, אני מסתכלת עליה ואנחנו אומרות 'פה אנחנו לא נשארות! אף אחד לא מבין מה קורה פה'. רצנו חזרה לרכב, עלינו על האוטו ואסתר אמרה 'מפה ישר הביתה, לא עוצרות במיגונית ובשום מקום, עושות תפילת הדרך והשם איתנו'. אסתר נותנת גז ולא רואה בעיניים, תוך חמש דקות ראינו חמישה מחבלים מולנו, שניים במצב כריעה ושלושה עומדים, לבושים במדים של צה"ל עם בנדנות ירוקות."

אתן מבינות שזה מחבלים?
"אני באותו הרגע לא מבינה שאלו מחבלים, אסתר כן. ירו עלינו על כל הרכב, כדורים העיפו לי את הכובע, כדור ממש פגע לאסתר בכיסא כשהיא זזה."

רגע, את רועדת, עכשיו שנייה ננשום. את משחזרת עכשיו את הסיפור שהיה לפני שנה וכל הגוף שלך מגיב לתוך הסיפור הזה
"כן את עוד שם כשאת מספרת את הסיפור, כל הגוף שלך חווה את אותו הדבר. אני פשוט רואה את זה, אני פשוט רואה את זה בעיניים, רואה את אסתר זזה כשהכדורים חדרו דרך השמשות לתוך המושבים. כדור אחד עף ונכנס במושב, היא המשיכה לנסוע וברגע הזה היא אומרת לי 'שיר זה טרוריסטים מחבלים' ואני פשוט אומרת לה 'עופי מפה'. היא לחצה על הגז ועברה ביניהם, פשוט ככה לוחצת ועוברת ביניהם."

וואוו איזו צמרמורת, כל הגוף שלי צמרמורות
"בשלב הזה אנחנו מבינות שעברנו אותם אבל אנחנו לא רואות כלום כי הכל היה עשן בחוץ. אני אומרת לה 'תמשיכי תמשיכי', היא אומרת לי 'לא אני לא יכולה כי אני לא רואה כלום'. לא הספקנו אפילו להגיד משפט, ונכנס בנו רכב מקדימה, רכב של ישראלים שגם פשוט ניסו לברוח. הרכב הפסיק לעבוד, יצאנו מהאוטו, לא לקחנו כלום רק טלפונים והתחלנו לרוץ לכיוון המסיבה על הכביש הראשי. אנחנו ממשיכות לרוץ ואני רואה שלושה רכבים מעמידים את הרכב שלהם בצורת מחסום על הכביש.

בחורים צעירים, כמה מהם ניסו להרגיע אותנו ואחד דיבר עם אבא שלו בטלפון ואמר 'אבא אני לא נשאר פה, מי שיישאר פה ימות, אני פורץ אותם'. העין שלי נתפסה עליו ואמרתי לעצמי 'איתו אני הולכת, זה הבחור שלי וזה הבחור שלי'. קוראים לו אורי ארד והוא היה ברמן במסיבה. שאלתי אותו בבקשה 'אני יכולה להיכנס פנימה?' 'ברור, קפצי'. קפצתי, חברה שלי התיישבה מאחורה ואני נכנסתי לו מתחת למושב. התחלנו לנסוע, הוא זרק לנו בקבוק מים ואמר לנו 'בנות אני מוציא אתכן הביתה, לא לדאוג'. הוא הצליח להרגיע אותי, שם כבר היה בי רוגע, ואז הוא אמר 'יהיו פה יריות עוד דקה, אני מבקש מכן לא להיבהל'. הוא דרס שני מחבלים מתוך חמישה ובשלב הזה באו אלינו אופנועים מהצדדים. הם ירו בו, ירו בכל הרכב, הם פגעו לו בראש. הרכב התהפך שלוש פעמים ונחתנו בתעלה בצידי הכביש. כשאני פותחת את העיניים שלי אני רואה את הרגליים של אסתר לידי והראש שלה בשמשה האחורית. בשלב הזה אני אומרת לעצמי שמה שצריך לעשות זה למשוך אותה. אני מושכת אותה ובשנייה שאני מושכת אותה יורים על כל השמשה האחורית. ברגע הזה השם שלח אותי להציל אותה.

אני מסתכלת על אורי ואני רואה שהוא כנראה כבר לא איתנו ואני מסתכלת על אסתר. אסתר פותחת את העיניים. אני שומעת מעליי איזה 60 גוונים שונים של קול של ערבים, אני לא יודעת כאילו מה קורה. אני לא מוציאה הגה, לא מתקשרת, לא מדברת, לא מוציאה הגה. אסתר קמה, היא מבינה אותי, היא לא מוציאה מילה. שתינו מסתכלות על אורי ואנחנו לא מבינות איך אנחנו במצב הזה. היינו במפלסים, היינו בתעלה.

במפלסים רצחו 350 אנשים, נחטפו משם לפחות 20 אנשים, אז זה מטורף. בשלב הזה אנחנו באמת בשקט. אסתר ניסתה להביא לנו עזרה, ניסתה להרים אנשים, יש לה המון קשרים והכל בשקט. אחרי 50 דקות, בסביבות 8, אורי התעורר ואני לא הבנתי, כי בחיים לא הייתי במצב כזה אז לא הבנתי אם הוא מחרחר או שזה קולות. לבסוף אז אמרתי לו שאני מביאה לנו עזרה. הוא הגביר את הרדיו ל-100. הגיעו אלינו עם נשק לחלון כשאני מאחורי המושב ואסתר שוכבת על השמשה ולא ראו אותי. זה היה אחד הניסים הכי גדולים שהיו לנו באותו יום."

למה אורי קם להגביר את הרדיו?
"להסוות אותנו. כנראה שעשינו קצת רעש אז הוא היה חייב להגביר את הרדיו ואז ברגע שהוא הגביר הגיעו לאוטו שוב ועשו לו וידוא הריגה. לא הסכמתי לפתוח את העיניים במשך חצי שעה, כי הייתי בטוחה שפגעו גם בי. לא כאב לי אבל הייתי בטוחה, כי זה לא היה הגיוני מבחינתי שלא, עם כל היריות שהיו. אחרי חצי שעה הסכמתי לפתוח את העיניים, ובדקתי על כל הגוף שלי איפה הדם. אני רואה שאין עליי דם. מה קורה לגוף שלי, מה עובר עליי, את רק מבקשת ממנו (מאלוהים) שישלפו אותי חיילים או שייקח אותי עכשיו. אני לא יכולה להמשיך ככה, אני מתחננת אליו. אני מפחדת באותו רגע מאונס, אני מפחדת בטירוף. בשלב הזה אנחנו שומעים ברדיו על חטיפות של חיילים, חטיפות של אזרחים, 'מבקשים מכם לא לצאת'. פה הבנתי שיכול להיות שכובשים אותנו ואמרתי לעצמי אני לא יכולה להיחטף, אני לא יכולה להיחטף, אני לא יכולה להיחטף. האוטו הזה לא יכול להיחטף, אף אחד מאיתנו לא יכול להיחטף. אמרתי עדיף לי למות אם זה להיחטף או למות. אפילו לא התפללתי, התחננתי שייקח אותי (אלוהים)."

"אני כבר ארבע שעות בתוך הרכב, מגיעה שעה 11:00. את זומבי, את אין לך רגש, אין לך, אין לך בכי, אין לך כלום. חייגתי לאמא ואמרתי לה שאני מאוד אוהבת אותה אבל אני בפיגוע קטלני וזה נגמר ולא חיכיתי לתשובה שלה כי פחדתי שיהיה בה אמוציה אז ניתקתי את הטלפון. אבא היה בחו"ל, אז אפילו לא פניתי אליו כי ידעתי שהוא יקבל התקף לב, אם אני אומרת לו דבר כזה. ואז בסביבות 11:00 כל הזמן הזה אנחנו פשוט לא יוצאות וממש שומעות בחוץ כאוס מטורף, דברים שלא דמיינתי לעצמי שאני אשמע. יש פחד להיחטף, יש פחד להיאנס, זה הפחד הכי גדול שלי מאז ומתמיד. אדרבה במקומות האלו הם באו להתעלל, באו להתעלל. הם באו במטרה להתעלל לך בנפש ואז לרצוח אותך. אני רק יודעת שהם מנסים לעשות פה איזה משהו מאוד גדול והם מצליחים. אסתר חזקה, לא נשברת. אנחנו חיות, 'היום אנחנו לא מתות, לא יעזור לך היום אנחנו לא מתות, מפה אנחנו יוצאות ואת מצילה אותי'."

לזכרו של אורי ארד ז"ל.