אני מתעוררת מצפצופים של אפליקציית פיקוד העורף ואומרת לעצמי שזה בטח באג. אבל זה לא מפסיק. מדליקה את הטלויזיה ומקבלת את ההלם של השדרנים לפרצוף. גם הם לא מבינים מה קורה, אם קורה, ואיך לפרש את זה. ואז התחילו להגיע התמונות המטורפות והטלפונים לקושמרו, השמועות והסרטונים. היה לי קשה להאמין שזה אמיתי במשך שעות, אז אני רק מדמיינת מה נועה ארגמני יכלה להרגיש כשהבינה מה קורה.
גם אצלה זה התחיל כמו כל בוקר אחר, או לפחות בוקר של עוד מסיבה. כי נועה ארגמני אוהבת מסיבות, את זה כבר כולנו יודעים עכשיו על הבחורה האנונימית שהתמונה שלה על האופנוע, מתחננת שיניחו לה הפכה לסמל המלחמה, סמל החטופים, סמל לאומי.
באותו בוקר של טירוף מוחלט, תוך רגע, החופש שכל כך מובן לנו מאליו נלקח ממנה באכזריות משוגעת. זה היה היום שבו כל החלומות שלה, כל התוכניות וכל השאיפות, הצטמצמו למשימה אחת. לשרוד.
"התפללתי למות רק לא להיאנס": שורדת מסיבת הנובה מדברת
"התרגלתי להפקיר את הילדים שלי כשאני יוצאת לתורנויות כרופאה"
קודם כל עדי ביטי: מפורסמים שצריכים התחלה חדשה, אבל דחוף
תוך שעות ספורות, תמונתה כשהיא נחטפת על אופנוע על ידי מחבלי חמאס, הופיעה בעמוד הראשון של העיתון הבריטי "דיילי מייל", והעולם עצר את נשימתו. עיניה הפעורות מפחד, הזעקה האילמת שבקעה מהתמונה - כל אלה חרטו את דמותה של נועה בתודעה העולמית. מאותו רגע, היא לא הייתה רק נועה - היא הפכה ל"חטופה", החטופה של כולנו, סמל של אומה שבורה, סמל לכאב של מאות משפחות ישראליות, סמל לחוסר האונים המשוגע שלנו אל מול הרוע האנושי המוחלט.
מסכנה שלנו. הסיוט של החיים שלה התחיל ברגע הזה. 246 ימים בשבי החמאס. 246 ימים של פחד, כאב, רעב ובדידות. "כל לילה הייתי נרדמת וחושבת - זה עלול להיות הלילה האחרון בחיי," שיתפה לאחר שחרורה, קולה בקושי נשמע. "שתינו פחות מחצי ליטר מים ליום. היו ימים שבהם לא הרשו לנו לשתות בכלל," סיפרה. היא דיברה על רעב מתמיד, על כאב, על פציעות שלא טופלו. "אף אחד לא בא לבדוק או לטפל בי," אמרה, תיאור שממחיש רק במעט את האכזריות הבלתי נתפסת של השבי בעזה.
וכאילו זה לא מספיק נורא ואיום, בזמן שנועה נאבקה על החיים שלה בשבי, טרגדיה התרחשה גם בביתה. אמא ליאורה ניהלה מלחמה משלה - נגד סרטן סופני. כל יום שעבר גם עליה הרגיש כמו שבי מלא פחד, מהול בתקווה קלושה לראות את בתה שוב, לפני שהיא מתה.
כשנועה סוף סוף חולצה ב-8 ביוני 2024, במסגרת מבצע ארנון, שגם הוא היה טראגי בכל כך הרבה מובנים, המפגש עם אמה היה רגע של אושר מהול בכאב נורא. חלשה וחולה, היא כמעט לא הצליחה להגיב ולזהות את הבת שכל כך חיכתה לה. "ליאורה בקושי הסתכלה על נועה, ולא הגיבה כפי שציפינו," סיפר יעקב ארגמני, דמעות בעיניו. ממש ימים ספורים לאחר מכן, ליאורה נפטרה, כשנועה לצדה.
נחטפה עם בן הזוג שלה לעזה, היתה בשני חמאס, חולצה, אמא שלה מתה כמה ימים אחרי ששוחרה. אבל נועה לא נשברה. לא ברור איך, אבל כאילו היא כוכבת של סרט אמריקאי מוגזם, נועה בחרה להמשיך לתפקד על מלא. מהר מאד הפכה לקול חזק וברור במאבק להשבת החטופים. הופיעה באירועים, נסעה ליפן ונפגשה עם דיפלומטים, ותיעלה את הכאב האישי שלה לדלק במדורת המאבק.
ואז נועה החליטה לערוך מסיבה: "246 ימים יום חיכיתי לרגע הזה שנחגוג כולנו ביחד," אמרה "אנחנו צריכים להעריך כל יום בחיים האלה וצריכים לחגוג כל רגע שאנחנו פה". כולנו ראינו את התמונות של נועה על כתפי אבא שלה בביקיני צהוב, כשגם ברגע הזה היא לא שכחה את אלה שעדיין בשבי, כולל בן זוגה אבינתן אור, שגם התמונה שלו מובל על ידי הנוחבות צרובה בזיכרון הישראלי כמו צלקת. "יש עוד 109 חטופים שנמצאים שם בעזה כולל הבן זוג שלי שאנחנו מתגעגעים אליו נורא" אמרה "אם אבינתן היה כאן הוא היה קורע פה את הרחבה ברגעים אלו ממש".
משום מה היו כמה אנשים שחשבו שיש להם זכות להעביר עליה ביקורת, על ה"חוצפה" שלה לבחור לחגוג במסיבה כשהיא בביקיני, רחמנא ליצלן, בזמנים קשים כאלה. והרי אם למישהו יש זכות לחגוג במסיבה בזמנים קשים אלה, זה לנועה פאקינג ארגמני, שנחטפה ממסיבה ולא זכתה ליהנות מהזריחה שהמתינה לה. לא. ממש לא. אין אדם בעולם שמותר לו להעביר ביקורת על נועה ארגמני כשהיא מצליחה לחייך לרגע, לא משנה איפה ואיך.
האישה הצעירה הזאת, שהחיים שלה הפכו לטרגדיה מטורפת בשניה, יכולה לעשות מה שהיא רוצה, בלי לדפוק חשבון לנראות הציבורית שלה, מעכשיו ולתמיד, ואם משפחות החטופים והנופלים לא שפטו אותה על שחגגה את חייה, אף אחד לא ישפוט.
נועה ארגמני היא יותר מסתם סמל. היא סיפור של כאב אנושי עמוק, של אובדן בלתי נתפס, אבל גם של תקווה בלתי נלאית. בבחירות שלה היא מזכירה לנו שבתוך האפלה הגדולה ביותר, יש תמיד ניצוץ של אור. החיים של נועה הם לא רק סיפור חטיפה וחזרה לחיים - נועה ארגמני הפכה לסמל הבולט ביותר של המלחמה הזו, של כולנו - לא רק בגלל מה שעברה, אלא בגלל מי שהיא בחרה להיות אחרי כל זה. סמל של הכוח האנושי הבלתי נלאה להתגבר על הבלתי אפשרי ולהמשיך לחגוג, גם כשכואב.
יש הרבה רגעים שאני זוכרת כמכוננים ומזעזעים במדינה שלי. את הפיגוע בקו 5, למשל, לעולם לא אשכח, רצח רבין, אסון המסוקים. יש עוד כמה כאלה. עכשיו נוסף אליהם ה-7 לאוקטובר 2023, והפנים של נועה ארגמני ברגע חטיפתה. ואם יש רגע שאני זוכרת כמעט כמו 6:20, בבוקר ה-7 באוקטובר, זה הרגע בו נועה ארגמני חולצה מהשבי. איך התרגשנו בשבילה, בשבילנו. כל העולם חיכה לה, גם כי הרגשנו שאנחנו מכירים אותה, וגם כי החזרה שלה לארץ סימלה יוצר מרק את זה - היא סימלה את סופה הטוב של הזוועה הכי גדולה שחווינו, כמדינה וחברה.
רק שלא. הזוועה ממשיכה. המלחמה בעיצומה. רק אתמול נפלו עוד לוחמים בטרגדיה בלבנון, 101 חטופים וחטופות עדיין בגיהנום של מנהרות נטולו אויר בעזה, חלקם חיים, חלקם מתו בייסורים, רחוקים מכל מי ומה שהם אוהבים. חייבים להחזיר את כולם הביתה. עכשיו.