אם הייתם פוגשים אותי, לא הייתם יודעים. אתם אולי פוגשים אותי אגב, אולי אפילו מכירים אותי - אבל אין לכם מושג.
אנחנו אולי לומדים יחד, אולי עובדים יחד. יש מצב שישבנו יחד באוטובוס או בקולנוע. אולי אתן ממש חברות שלי, אפילו בני או בנות משפחה - ואין לכם מושג. כי למעט בודדים מהמשפחה הקרובה, אף אחד לא יודע שיש לי סרטן. אף לא אחד יודע עד כמה קרובה הייתי ללא להיות כאן בכלל.
כי המשכתי ללכת ללימודים, להיפגש עם חברים חדשים מהתואר, והגעתי למפגשים משפחתיים ובכל בוקר שמתי פאה, ולבשתי את הבגדים היפים שלי, המשכתי לחייך, צחקתי ואפילו ניגשתי לכל המבחנים. אבל בפנים הסתרתי מלחמה. מלחמה שהצריכה ממני כל כך הרבה כוחות עד שלא יכולתי להתמודד גם עם הסביבה.
משוחררות, מצחיקות ובלי קוד קופון: 4 נשים שאת חייבת אצלך בפיד
"לא רק שזה אפשרי להתאהב בבינה מלאכותית, זה אפילו טבעי"
שבי, הריון, פרידה: "דורון ויוני, סליחה שהפכתם לטור רכילות"
אני לא מתביישת, כלומר לא בדיוק. אני יודעת שאין לי סיבה להתבייש. לא עשיתי שום דבר רע, אבל את המבטים העצובים שלכם אני מעדיפה שתשמרו לאחרים, לא עבורי. אני לא צריכה את הרחמים ולא הלחשושים ולא את הבכי או את הצעות העזרה.
להפך, אני מרגישה ויודעת שעבורי, השקט הזה מסביב היה מה שהייתי צריכה כדי לעבור את התקופה הזאת. האופי שלי, הנפש שלי, לא היתה עומדת בהכלה של החרדות שלכם או הרחמים שלכם ואפילו מבטי החמלה. אני הייתי צריכה שקט. הייתי צריכה שיגרה. הייתי חייבת עולם שממשיך בשלו עם לימודים, חברים וחיים - גם כשהאחרונים נמצאים אשכרה בסכנה.
אז הסתרתי. לא מבושה. מהחלטה. אז כשהייתי צריכה טיפולי פוריות לפני הטיפולים (כי כימו, נוסף לכל הכיף, עלול לפגוע לי בפוריות בהמשך) הסברתי שהמזרקים של ההורמונים במקרר הם תוסף בריאותי, את העלייה במשקל הפלתי על האוכל "המעולה" בקפיטריה, אפילו את השינוי במחשוף הצלחתי למסמס כמשהו הורמונלי (ותודה למנתחת הטובה בעולם) - העיקר שלא יגלו. העיקר להמשיך את החיים שלי.
אז למה אני בכל זאת כותבת? כי את ההקשבה שלכם אני כן רוצה.
לא בשבילי ולא עבורי. בשבילן. אלה שהן כמוני. אלה שחס וחלילה עלולות להיות אתן.
כי המחלה המסריחה הזאת בכל מקום (על אחת משבע שמעתן?) ואם יש משהו שהציל אותי - בנפש ובגוף זה פאה. כן, גוש שיער תפור בניילון, פאה. וזה לא היה יכול לקרות בלי נשים מדהימות שאני מעריצה מבלי להכיר - משהו כמו שבע ג'ינגי'יות שהחליטו יום בהיר, או גשום, אחד, ללכת לספר, לקלוע את השיער לצמה ולתרום יותר מ-30 סנטימטרים מהשיער שלהן.
בזכותן, רק בזכותן, יכולתי ללכת יום אחד עם שיער נושר לפאנית ולחזור עם פאה שנראית כל כך דומה לשיער שלי, שרק מעטות הבחינו בשינוי ושאלו מה עשיתי שונה בשיער, הוא נראה קצת בהיר יותר ואיך יפה לי התסרוקת החדשה.
ואני, שרק לילה לפני כן בכיתי לכרית, יכולתי להמשיך בחיים ולהיות אני. זו עם המחשוף היפה, השיער המיוחד והחיוך על הפנים. זו שלא נראית חולה או מלחיצה.
בסוף החודש, יוצא לדרך בפעם השלישית מבצע "צמה של עוצמה" של עמותת זכרון מנחם ומותג השיער פנטן. מבצע שאותי אישית, הציל על מלא. למעשה אני לא יכולה לראות שיער ג'ינגי ברחוב מבלי לתהות אם היא זו שהילה אותי, ואולי ההיא?
אני עוד לא במצב שאני יכולה לתרום שיער. הלוואי שבעוד כמה שנים אוכל לתת מעצמי 30 סנטימטרים של אהבה ועזרה טהורה. אבל עד שזה יקרה חשוב לי שתדעו. זה לא מהפך במראה, וזה לא "רק" מעשה טוב. תרומת שיער היא הצלה של ממש של מישהי שחטפה כאפה מהחיים. זו יכולה להיות מישהי צעירה, אמא לילדים, סבתא או ילדה קטנה שהחיים לא האירו לה. וזאת יכולה זו שיושבת מאחורייך בשיעור או לצדך בפקק. ואולי גם ממש עכשיו מולך בקפה. לא תעזרי לה?
המבצע השנתי לתרומות שיער