עלק הקליניקה הקבוצתית זה כדי ש"תשפרו את הדרך הזוגית שלכם", לא כדי של"תתחילו להתלבט, תיכנסו לסרטים איומים, ותספקו טלויזיה טובה". בסדר גמור. ואחרי שאמרנו את זה,
וואו, איך נהניתי.
למה חיכיתם עד סוף העונה כדי לתת לנו את זה? למה אין יותר כזה? תכלס? זה היה הפרק הכי מעניין בכל העונה.
הפסיכולוגים? אומנים. לראות אותם מנהלים את השיח היה כמו לצפות בריקוד מים המבוצע על ידי נימפות, באמת - כמה עדינות, כמה חדות, איזה יופי של פריצות דרך הם עשו בשביל המטופלים המודחקים שלהם. אור, זה הרגע הראשון שראיתי אותו ולא התעצבנתי, ואפילו אהבתי אותו. מונולוג הפחדים של אולה, וואו. כמה כנות, כמה אמת. גם רוני דיברה בשיא הכנות והודתה שהיא חסרת ביטחון, ואסף הואיל להגיע למפגש במקום למשוך את השמיכה על הראש, ואפילו הודה שהוא שתלטן וסובל ממקרה חמור של מקל בתחת. מינדי הודתה שהיא סאבמיסיב (זה מסביר את הסקס הטוב שיש לשני אלה).
כולם התקדמו, חלק גם התאהבו - ורק איזבל נשארה באותו מקום
ביקיני אימונים? האמירה הסקסיסטית שהפכה לטרנד ויראלי
לא מגניבה ולא חזקה: הפרסונה התל אביבית של אלי סטין מתפרקת
מסקנה? השיח כל כך הרבה יותר מעניין כשהוא מנוהל, והשיח עוד יותר מעניין כשהוא מנוהל בהפרדה - בנים עם בנים ובנות עם בנות. אני יודעת שזה נשמע סקסיסטי. לא אכפת לי. בא לי לחזור בתשובה מרוב שזה היה כיף. כל כך הרבה יותר אמת יוצאת ככה.
השיחה של אולה ואופיר על מגע הקסם? פרייסלס. בשוק שהוא עדיין לא יודע, ולא מוכן לקבל את זה שאין סיכוי שזה יקרה. מכמיר לב לראות אותו עדיין מקווה שהניצוץ יופיע. לא נשמה, הניצוץ הזה לא יופיע גם אם הסופר-קוליידר ישלח קרן לייזר. בכמה אופנים שונים היא יכולה להגיד שזה לא עובד? מסכנה אלוהים, בן אדם תרחם עליה, היא מתמוטטת.
כשחושבים על זה, אף אחד מהם לא מוציא את הטוב מהשני. כולם מתנהגים כמו מחשבונים - מודדים כל רגע נתון את הסימטריה ביניהם, יודעים כל דקה איפה הם ואיפה בני הזוג שלהם על כל מיני סקאלות רגשיות שהם ממציאים, ורושמים לעצמם בפנקסם. זה די דוחה, ומאד עלוב. ומצד שני, כמה חמידות יש בכולם כשהם נשלפים מהסיטואציה הזוגית שמלחיצה אותם ומשחררים את עצמם להיות פשוט הם? אגב, משתתפי חתונמי לא לבד - רובינו לא במיטבנו בסיטואציות זוגיות, שזה פתולוגי. את המיטב שלנו אנחנו דווקא מביאים בסיטואציות משוחררות יותר, כמו עם חברים. או לבד.
ככל שאני צופה ביותר חתונמי מתגברת בי התחושה שאולי באמת כדאי לשקול לוותר על הקונספט (של זוגיות, לא של חתונמי - חתונמי צריכה להמשיך לתמיד). לא כי הוא לא טוב כקונספט, אלא כי אנחנו לא מסוגלים. אולי רק חלק קטן מהאנושות מוכשרים לזה. מה לעשות? כמו שלא כולם מוכשרים בפיסול או בלט, למה אנחנו מצפים מכולם להצליח בזוגיות? להתאהב דורש סט של נסיבות, ערכי אישיות ופחדים מאד מסוימים כדי לאפשר לזה לקרות, וזוגיות דורשת סט יכולות נוסף, ולעיתים קרובות הפוך מזה שדרשה ההתאהבות. שני הסטים האלה של הכישורים לרוב לא מתקיימים בכפיפה אחת באותו אדם (לפחות לא בגיל הפוריות איפה שזה עדיין רלוונטי - אחר כך הכל מגיע, כשזה טו לייט). בנוסף לכל הצרות, האטיפוס שיודע להתאהב והטיפוס שיודע להיות בזוגיות נמשכים זה אל זו, ומאמללים אחד את השניה.
למרות שיש להם את הכי הרבה פוטנציאל יחד עם אסף ומינדי, גם במפגש הטיפולי חן וברק מסרבים לשחרר את המסכה. הוא המשיך להתעקש להיות גיבור קשוח גם מול הגברים, והיא התעקשה להיות עלמה במצוקה מוגזמת גם ליד הנשים, ושניהם המשיכו להתעקש על הקאץ' פרייזים הישנים שלהם ששמענו כל העונה. אני אטום. אני רגישה. די, סתמו שניכם.
זו בדיוק הזוגיות הקלאסית שיכלה להצליח אבל לא. חן יודעת להתאהב, אבל לא יודעת להיות בזוגיות, ברק הפוך ממנה, ואף אחד מהם לא מבין את השני. המרחק הזה בסוף יכריע אותם, לא משנה כמה משיכה ראשונית יש ביניהם.
הרי ברור לכולם חוץ מלחן שהאטימות של ברק לא קשורה אליה - הבן אדם לא מסוגל לשהות במחשבה קשה יותר מהזמן שנדרש לו כדי לכתוב על זה פוסט. צריך להיות מאד עסוקה בעצמם כדי לא לראות שזה הכי רגיש - מה את מאמינה לשטויות שהוא מספר לעצמו? ברור שברק אוטם את עצמו, רק כי הוא כל כך מפחד להתפרק. יותר מזה - ברק הוא הרגיש ביניהם, לא האטום, ולא החזק. כל מה שהוא צריך זה שחן תראה את איתותי המצוקה שלו, ופשוט תדע שהוא רוצה אותה, ותיתן לזמן לעשות את שלו. אבל היא רק יושבת ומחכה לקבל ביטחון מבחוץ, כשלמעשה זה לא אפשרי - זה בור ללא תחתית, שלא יכול להיות מסופק מבחוץ. יודעת מניסיון.
אם חן באמת חושבת שברק לא עף עליה - היא קוראת אותו כל כך לא נכון, שזה עצוב ממש. אבל זה הקטע של חן, להטיל ספק, להיות המישהי הזאת שאי אפשר להרגיע עם שום אמירה או התנהלות. לדעתי גם אם הוא היה אמור לה שהוא אוהב אותה כל בוקר, היא היתה בהתקף חוסר ביטחון על מעבר דירה שלא קורה כמו שנראה לה שצריך, הצעת הנישואים שלר הגיעה בזמן.
שניהם מתעקשים כל אחד על ההגנה שלו כל כך חזק, שכלום לא יכול לקרות פה. חן ממשיכה להגיד שהכל טוב ואין סיטואציה אבל עושה פרצוף ואז מאשימה אותו. ברק ממשיך לספר לעצמו שהוא לא מרגיש ואז כועס שלא נותנים לכאב שלו את היחס שמגיע לו. הכל היה עובד יותר טוב אם שניהם פשוט יתחילו להגיד את האמת, קודם כל לעצמם. הוא צריך להודות שהוא צריך את התמיכה ושהוא פאסיב אגרסיב לא פחות ממנה, והיא צריכה להודות שהיא לא החלשה בקשר, היא כוחנית - והמניפולציות שלה אכזריות לא פחות מה"אטימות" שלו. עד שהוא לא יבין שהוא מפחד לא פחות ממנה להינטש, ועד שהיא לא תודה שיש בחולשה שלה הרבה הפעלת כוח - הם יישארו בקצוות ולא באמת ייפגשו.
בסוף כולם צריכים ביטחון כדי לפתח רגש, ואף אחד לא רוצה להיות הראשון שקופץ למים, אבל עד שמישהו יקפוץ, כלום לא יקרה. אין ברירה. כדי להרויח צריך להסתכן, ולהתבגר אומר להבין שאנחנו צריכים לבחור בלי זקן סיני חכם שנחה אותנו במסווה של שיעור טאי צ'י.
לא סתם הדבר שהכי מפחיד את כל הזוגות של חתונמי זה הרגע שתיגמר התוכנית, החיים יתחילו, ואמא יעל ואבא גלעד לא יהיו שם עם המצלמות, השאלות המנחות והקליניקות. הרגע שבו כלום לא יכריח אותם לשתף, אף אחד לא יוודא שהם לא משקרים, מתגוננים, או מחרבנים בתחתונים. בגדול נראה שמשאלת הלב הלא מודעת של רוב האנשים היא להישאר בכתה ג' נצחית עם מורים ומערכת שעות - הכל, רק לא להתמודד עם אי ודאות או לקיחת אחריות. לעשות הכל רק שלא יכאב. עד שלא לוקחים את הסיכון הזה, פרקים בהפרדה צריכים להמשיך להיות משודרים, כי הם עובדים הרבה יותר טוב מההתאמה שמבוססת על האידאל הפוטנציאלי המפותח של כל אחד, במקום על המציאות.