גם אני שמעתי את הקטע הזה מתוך הפודקאסט ההוא שבו אלי סטין מספרת שהיא התעצבנה על גבר ששאל אותה אם טוב לה ונעים לה באמצע סטוץ. וכן, גם אני מסכימה עם כל התגובות שאומרות לגברים שנשים ממש שמחות שידאגו להן - אתם יודעים, במקום הכי אינטימי וחשוף ופגיע שיש, אבל זה ממש לא מה שאני רוצה לדבר עליו.
כי עם כל הכבוד לאותו גבר שלא "זיין" כמו שצריך לטענת אלי, מה שבאמת מעצבן אותי זה כל מה שאפשר להבין מההתלהמות שלה.
קודם כל, אני מודה שלפני כמה חודשים, בשיא ההיפ של הפודקאסט, גם אני הדלקתי פרק כדי להעביר לעצמי את הזמן במהלך הליכה, אבל בתוך כמה דקות מצאתי את עצמי מחפשת משהו אחר לשמוע. לא כי לא התחברתי לתכנים, אלא כי לא הצלחתי להתמודד עם צורת הדיבור של המנחות.
למה דווקא החג מאיים על הזוגיות? הפתרון המדעי שישנה הכל
בייבי בום של הנחות: הנחות של 75%, אל תפספסו את המבצעים
חג החירות הגיע? החופש רחוק, הדיכוי עדיין פה, והלב שבוי בעזה
הפרסונה התל אביבית הכל כך מגניבה ומנותקת רגשית שלא לוקחת שום דבר ברצינות ושונאת את החיים זה פשוט לא משהו שאני יכולה להתחבר אליו. אולי בגלל שאני תל אביבית מאז שאני בת 10, או בגלל שגם אני חשבתי פעם שלהיות מגניבה וחזקה זה הדבר הכי חשוב בעולם, אבל הדיבור הכועס ומלא המניירות, הניסיון הנואש להכניס מילים כמו "לזיין" או "כוס" כדי לזעזע את המערכת ובאופן כללי ההתבהמות הזאת מרגישה לי בעיקר נואשת ומזיעה ממאמץ - והיא עוברת לי יותר כמו מישהי שפשוט לא מרגישה מספיק שווה או מגניבה אז היא עושה הכל כדי לבנות לעצמה מסכה שווה ומגניבה.
ואני יודעת על מה אני מדברת - לא רק שהייתי כזאת, כתבתי ספר על מישהי שיוצרת לעצמה אלטר אגו מגניב ממנה. אני באמת מבינה את הרצון הזה להיתפס כשווה יותר מאחרים - יש אנשים שעושים את זה עם כסף, אחרים עם ניתוחים פלסטיים או בגדים מינימליסטים, ויש כאלו שעושות את זה כמו אלי, עם פרסונה ממש ממש מגניבה ששונאת הכל ולא אכפת לה מכלום.
אבל ניתוק רגשי הוא לא מגניב. הוא לא מגניב כשאנשים עושים גוסטינג, הוא לא מגניב כשאנחנו מקטינים רגשות של אחרים או צוחקים על מישהו כי הוא נפתח אלינו והוא בעיקר לא מגניב כשאנחנו מנסים לכסות על חוסר ביטחון עם אובר-ביטחון.
זה הדיסוננס הכל כך גדול שאיכשהו הגענו אליו - אנחנו פשוט נואשים שיתפסו אותנו כשווים ומיוחדים, אבל הדרך שלנו לעשות את זה היא למחוק כל סממן של האישיות האמיתית שלנו. זאת הסיבה שאנחנו מתחברים לאנשים בריאליטי רק אחרי שהם נשברים ולא בשלב שהם נכנסים נוצצים ויפים לתוך התוכנית וזאת גם הסיבה למה קשה לנו כל כך להתאהב בתוך עולם הדייטינג, כי לוקח לנו המון זמן להוריד את המסכות ולהראות שגם אנחנו מרגישים (אם בכלל), וכשאלי אומרת "תזיין אותי וזהו" וכועסת שמישהו שואל אותה אם טוב לה אני בעיקר רוצה לחבק אותה, בגלל שיש פה שתי אפשרויות: או שהיא משקרת לנו, או שהיא משקרת לעצמה.
אני לא מכירה אף אישה שבאמת מתבאסת שלמישהו אכפת ממנה, בטח כשאת נמצאת במקום הכי חשוף ופגיע שלך, ואפילו שחקניות פורנו מעידות שהן מעדיפות לעבוד עם פרטנרים אכפתיים ודואגים. את יכולה לשחק משהו למצלמה או לפרטנר שאיתך, וזה בסדר, אבל בין לבין, לפני או אחרי, כל אישה רוצה להרגיש חשובה ולא כמו מישהי שהזמינו לשימוש חד פעמי.
חוץ מזה, עצם העובדה שאלי נזכרת באינטראקציה הזאת כל כך הרבה שנים אחרי, ומביאה אותה "לחדר" (תסלחו לי, שנים של קואוצ'ינג וטיפול עושות את שלהן) רק מוכיחה עד כמה הדיסוננס אצלה גדול - כמה היא באמת רצתה להתנתק רגשית כנראה מהאירוע, וכמה המחווה הקטנה הזאת, של דאגה, מצד אדם כבייכול זר, פתאום שיבשה לה ברגע אחד את כל מה שהיא ניסתה להדחיק - ונראה לי שמה שכואב לה ו"מרתיח לה את הדם" זה לא שבנאדם שאל אותה שאלה 'לא קשורה' באמצע סקס, אלא כי בשאלה אחת קטנה הוא פתח דלת לחלק הרגשי והפגיע שלה, שאותו היא כל כך מנסה להסתיר. הכל אכן דפוק.