בכל בוקר, הדר מקדישה שעתיים להתכוננות, מכסה בקפידה מה שהיא רואה כפגמי עור "מזוויעים" שאינם נראים לאף אחד אחר. בינתיים, חברתה מבטלת תוכניות ארוחת צהריים בפעם השלישית החודש, מכיוון שאינה מסוגלת להיראות בין הבריות ב"יום פנים רע". אלה אינן רק דוגמאות של יהירות או חוסר ביטחון - אלו עשויים להיות סימנים להפרעת דיסמורפיה גופנית (BDD), מצב המשפיע על כ-2-3% מהאוכלוסייה, כאשר נשים פגיעות לו במיוחד במהלך גיל ההתבגרות והבגרות המוקדמת.
כשהדר מסתכלת במראה, מוחה מעבד מידע חזותי באופן שונה מרוב האנשים. מחקרי הדמיית מוח חשפו שאנשים עם BDD נוטים להפעיל יתר על המידה אזורים הקשורים לניתוח חזותי מפורט תוך שימוש מופחת באזורים האחראים לעיבוד הוליסטי. במילים פשוטות, הדר לא סתם ביקורתית - המוח שלה ממש ממוקד בפרטים שאחרים לא רואים, והיא לא מסוגלת לראות את התמונה המלאה של איך שהיא נראית באמת.
דחוף עוקב: 5 יוצרות תוכן שוות שאתם רוצים בקלוז פרנדס
זה לא אישי, אבל די: רותם סלע לא יכולה להנחות את כל התוכניות
אחרי האירוע הזה נגעלתי מעצמי שפעם הסכמתי לגעת בסמרטוט ודלי
זה תמיד מתחיל אותו דבר. את תופסת את ההשתקפות שלך בתאורה גרועה, מתעמקת בתמונה ישנה, או פותחת בטעות את המצלמה הקדמית. הפאניקה מכה כמו גל. האם האף שלי תמיד היה כזה גדול? מתי העור שלי התחיל להיראות ככה? את אומרת לעצמך שזה רק יום רע, אבל המחשבה לא עוזבת. את בודקת שוב. ושוב. ופתאום חלפו שעות, ואת עדיין תקועה במחשבות, מנסה להבין איך לתקן משהו שאף אחד אחר בכלל לא שם לב אליו.
אצל נשים, אובססיות נפוצות כוללות עור, תווי פנים, שיער, ומשקל או צורת הגוף. הסימן המובהק אינו רק חוסר חיבה לדברים האלה - אלא השעות המוקדשות לבדיקה, הסתרה, או ניסיון לתקן אותם, לצד מצוקה משמעותית ופגיעה בשגרה. הפרעת גוף דיסמורפית (BDD) היא מצב שבו אדם נעשה אובססיבי כלפי פגמים שכביכול קיימים במראה שלו - פגמים שלרוב בלתי נראים לסביבה. זו לא רק הערכה עצמית נמוכה או תחושת חוסר ביטחון בעולם שמקדש יופי. זו לולאה אינסופית של בדיקות, תיקונים והימנעויות, ושום הרגעה לא מספיקה.
נשים עם BDD לרוב לא יודעות שיש להן את זה. ההפרעה מתחפשת לאובססיה לטיפוח, לטקסים יומיומיים של איפור, או לשאיפה בלתי נגמרת ל"שיפור עצמי". יש כאלה שמכורות למראות, בוחנות את עצמן מכל זווית, ויש אחרות שנמנעות מהן לגמרי, מפחדות לראות אישור לפחדים שלהן.
"חשבתי שאני פשוט יותר מדי שטחית או רגישה מדי לגבי המראה שלי," מסבירה מטופלת שהחלימה. "לא הבנתי שלבלות ארבע שעות ביום בניתוח הפנים שלי לא היה נורמלי, עד שהמטפלת שלי עזרה לי לראות את זה."
באמת קל להתבלבל ולחשוב ש-BDD הוא סוג של הקפדה יתרה על מראה חיצוני. אבל האמת הפוכה לחלוטין. מי שסובלת מההפרעה הזו לא מנסה להיראות טוב יותר - היא משוכנעת שהיא נראית נורא באופן בלתי נסבל ושחייבים לתקן את זה כדי להיות יכולה לצאת מהבית. זו הפרעה שמשבשת את הדרך שבה אדם רואה את עצמו, מעוותת את הדימוי העצמי כמו מראה אופטית שבורה.
יש כאלה שמבלות שעות בגלילה אינסופית באינסטגרם, משוות את עצמן לנשים שלא באמת קיימות במציאות. אחרות פונות להתמכרות לטיפולים קוסמטיים - משוכנעות שהזרקה אחת נוספת או ניתוח קטן יהפכו סוף סוף את המראה שלהן לנסבל.
בניגוד לדאגות מראה רגילות, מחשבות BDD הן פולשניות ובלתי ניתנות לשליטה. נשים עם BDD לא רק מעדיפות להיראות אחרת. הן מרגישות שהן חייבות להיראות אחרת כדי להיות להיות נסבלות על הסביבה. לפעמים זה בגנטיקה, או הבדלים נוירוביולוגיים, פסיכולוגיים, וכמובן חוויות טראומטיות. מחקרים עם תאומים מציעים את הסברה לפיה כ-40-45% מהפגיעות ל-BDD מגיעה מגורמים גנטיים, כאשר השאר נובע מהשפעות סביבתיות.
אבל הקול בראש אף פעם לא משתתק. כי הבעיה אינה האף, הקמטים או צורת הפנים - הבעיה היא איך שהמוח מעבד מידע. מחקרים מצאו שהמוח של מי שסובלת מ-BDD פועל אחרת: אזורי העיבוד החזותי פועלים ביתר-רגישות, גורמים לה לראות פרטים באופן שונה מהסביבה - ממש כאילו יש לה "מצלמת-על" בראש שרואה כל פגם קטן ומנפחת אותו לממדים לא ריאליים.
למה נשים? תרבות היופי מזינה את ההפרעה
זו לא מקריות ש-BDD פוגע בעיקר בנשים. מגיל צעיר, אנחנו נחשפות למסרים שמלמדים אותנו שהערך שלנו קשור במראה שלנו. היופי הוא גם ציפייה חברתית וגם פרס שמעניקים לנו על הצלחה - אבל זה פרס שאי אפשר באמת לקבל, כי הרף תמיד משתנה.
תעשיית היופי מרוויחה מיליארדים בזכות העובדה שנשים לעולם לא מרגישות "שלמות". כל מוצר, כל טרנד, כל "פתרון חדשני" נועד לגרום לך לחשוב שיש עוד מה לשפר. נשים מתמודדות עם אתגרים ייחודיים בתרבות שבה מראה קשור באופן לא פרופורציונלי לערך. פלטפורמות מדיה חברתית מציגות תמונות מסוננות וערוכות שאפילו דוגמניות לא דומות להן באופן טבעי. עבור נשים עם נטייה ל-BDD, זה יוצר סערה מושלמת של השוואה מתמדת וסטנדרטים בלתי אפשריים. ואכן, מחקרים מצביעים על כך ששימוש כבד במדיה חברתית קשור לאי-שביעות רצון מוגברת מהגוף וגם להתגברות תסמיני BDD. מחקר אחד מצא שאנשים שבילו 4-7 שעות ביום בפלטפורמות ממוקדות תמונה היו בעלי סיכוי משמעותי יותר להציג תסמיני BDD מאשר אלה עם שימוש מינימלי במדיה חברתית. ותעשיית היופי מציעה בו-זמנית "פתרונות", וחיזוק הרעיון שמראה טבעי של נשים דורש תיקון.
נשים רבות עם BDD מחפשות הליכים קוסמטיים, בתקווה 'לרפא' את המצוקה שלהן. למרבה הצער, מחקרים מראים שכ-90% מהמטופלים עם BDD מרגישים אפילו גרוע יותר לאחר התערבויות קוסמטיות. הבעיה אינה פיזית - היא תפיסתית ופסיכולוגית. הליך קוסמטי אחד מוביל לעתים קרובות לעוד אחד, ומוקד הדאגה משתנה או נשאר, למרות השינויים הפיזיים.
המחיר כבד
BDD לא פוגע רק בביטחון העצמי, הוא פוגע בכל תחום בחיים. בזוגיות, כי נשים עם BDD מתקשות לקבל מחמאות, כי הן משוכנעות שבן הזוג/חברים משקרים להן מתוך נימוס. בקריירה, כי יש נשים עם BDD כל כך חמור שהם מסוגלות לוותר על ריאיון עבודה כי הן "לא נראות מספיק טוב היום". החיים, במיוחד בתוספת המדיה החברתית הופכים קשים יותר. כשנשים מבקשות להיראות כמו הגרסה המסוננת שלהן באינסטגרם, קשה מאד להיות מסופקות.
למה קרחת אצל גברים נחשבת סקסית, אבל אצל נשים היא אסון? למה קמטים אצל גברים משדרים חוכמה, אבל אצל נשים הם "בעיה אסתטית" שדורשת התערבות כואבת? התשובה ברורה: כל השוק בנוי על כך שנשים לעולם לא ירגישו מספיק טובות. נשים עוברות גיהנום. כשהמוח שלך כבר מתמקד באובססיביות בפגמים, לחיות בתוך תרבות שמתפרנסת מחיזוק תחושת החוסר שלך זה כמו לנסות להחלים כשמישהו ממשיך לפצוע אותך בכוונה. הפתרון הוא לא לתקן את המראה, אלא לשנות את העדשה.
אז איך יוצאים מזה?
עם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) שהוא הכלי היעיל ביותר להפרעה, ומסייע לשבור את מעגל המחשבות האובססיבי. עם תרופות מתאימות, שיכולות לאפשר לך לראות מי את ללא המחשבות הטורדניות האלה, וכמובן ניקוי הפיד מכל חשבון שגורם לך לשנוא את עצמך מומלץ כדי ללמוד לזהות את השקרים שמוכרים לך. אסור לך לחכות להיות "מספיק יפה" כדי לחיות. המחשבה שהכל יסתדר אחרי ש - X" ישתפר, היא שקר שרק מעמיק את הבעיה. חייבים למצוא דרך להיות מרוצים ממה שיש, ואם צריך - ללכת לטיפול.