בתחילת החודש הוציאה פריס הילטון שיר חדש שמתהדר בטייטל הנפלא "התחת של החברה הכי טובה שלי" וממש לפני כמה ימים הושק קליפ מושקע שכולל הופעות אורח נוצצות של החברות המפורסמות שלה, ביניהן ניקיטה דרגון (4.8 מיליון עוקבים) והמלכה הבלתי מעורערת של תרבות הפופ ושל כל התחתים בעולם - קים קרדשיאן (שאגב מצולמת מהמותניים ומעלה, אבל זה כבר נושא לשיחה אחרת).
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
בכל מקרה, הקליפ, איך לומר, לא ממש התפוצץ. גם עם שמות כמו דימיטרי ווגאס ולייק מייק שחתומים על ההפקה, מסע יח"ץ שכלל כל תוכנית אירוח שהסכימה לתת לה כמה דקות מסך וכל תעלול יחצני שאפשר לחשוב עליו. משום מה גם עם כל כוחות הסוס שפריס רתמה למכונה הזו, זה פשוט לא מתניע.
צפו בקליפ. לא צריך רמקולים
קודם כל, לשיר יש פחות מ700,000 צפיות בשלושת הימים מאז שהוא יצא. 700,000 זה מספר צפיות שמקבל אפצ'י של סטטיק ובן אל בשעתיים, אולי 3, בטח לא מספר שיכול להיות מקושר למישהי שמציגה את עצמה כדי-ג'יי בינלאומית שהלוז שלה מלא עד 2030. בנוסף, פריס מנסה לקדם האשטאג משלה בשם #BFACHALLANGE - מעין אתגר מגניב ואינסטגרמי שאמור לגרום לאנשים לצלם את התחתים השווים של החברות שלהם ולגרום לקליפ להתפוצץ. נכון להיום יש להאשטג 152 פוסטים. כן, לא פספסנו כאן אפסים. 152. רובם מחשבונות מעריצים של פריס וכמעט ללא תחתים שווים של אנשים מהרחוב.
וכשמנסים להבין מה בדיוק קרה כאן, נראה שלא מדובר רק במחסור חמור בדברים כמו כישרון שירה או כריזמה, אלא במשהו עמוק יותר. העניין הוא שפריס היא פשוט שריד שלא התפתח והתחדש עם העולם. אותה בימבו שפרצה לחיינו בתחילת שנות ה-2000 עם חליפות קטיפה וורודות וצ'יוואווה מוברגת למרפק אולי עשתה לנו את זה לפני יותר מעשור אבל מאז התקדמנו. הנשים של היום רוצות לקבל מהכוכבות שלהן יותר מגוף יפה, שיער מושלם ותרגיל יחצני שהגו ככל הנראה כמה גברים מבוגרים שלא יודעים מה זה סטורי וצעקו לעברה "יואו! ונעשה האשטאג ונביא את קים קרדשיאן! זה יהיה כזה הורססססס".
מה שפריס לא מבינה הוא שאנחנו פשוט לא מוכנות לאכול יותר טראש פלסטיקי נטול תוכן שמוגש בצורה מתיימרת ושטוחה. בראיונות פריס אומרת על השיר שהוא "שיר העצמה נשית כי הוא מדבר על להיות בוסית, לשלוט בלילה, לא לתת לגברים הז** להפריע לך, וזה פשוט יותר כיף לבהות בתחת של החברה הכי טובה שלך ולרקוד במקום שאיזה בחור יעצבן אותך". כל זה בשיר עם מילים שמדברות על כך שהיא והחברות העשירות שלה עפות על בקבוקים במועדונים. וואו.
הסיבה העיקרית לעובדה שהקליפ לא התפוצץ במרחב הווירטואלי היא כנראה העובדה שהקהל מרגיש שלא מעריכים אותו. פריס מנסה לגרום לנו להאמין שמדובר ביצירת אומנות כי היא פריס, אבל לחשוב ככה זה להתנשא מעל הקהל שלך, וב2019 זה פשוט לא עובד. אנחנו מזהות את ההתנשאות הזו, גם אם אנחנו לא מצליחות להניח עליה את האצבע, כי בין הררי הטראש המודע לעצמו ששוטף אותנו מדי יום, למדנו להעריך נשים חזקות באמת, כאלו שלא חושבות שהעצמה נשית היא להרגיש טוב כי אמרת לא לאיזה ערס, כי זה עדיין ערך עצמי שתלוי בגברים ובתגובות שלהם אלייך, אלא ביטחון שאינו תלוי בדבר, כזה שבא מתוכך ומתוך רצון לגדול ולהתפתח בשביל עצמך.
ובכלל, בעולם בו מייגן מרקל היא נסיכה פמיניסטית ששוברת את המוסכמות המאובקות של הארמון, קים קרדשיאן לומדת משפטים ומגיעה עד לבית הלבן כדי לקבל חנינה לאישה שנידונה למאסר עולם ואריאנה גרנדה שרה בכנות על הכאב וההתגברות שלה על אקסים, כוסית ששרה על התחת של חברה שלה פשוט לא מצליחה להבין מה הקהל שלה רוצה.
עם כל הכבוד לבלונד, נראה שהדבר שפריס לא מצליחה לקלוט הוא שהמגניב של היום הוא ממש לא המגניב של הניינטיז. אנחנו כבר לא מתרגשות מלהיות בחורה לוהטת במועדון, כולנו יכולות להיות לוהטות עם הפילטרים הנכונים ותאורה טובה. אנחנו רוצות שהכוכבות שלנו יביאו לנו כוח אמיתי, או לפחות שיהיו אותנטיות מספיק כדי להודות שמה שהן עושות זה טראש שנועד לגרום לנו ליהנות. או, במקרה של כוכבות כמו נטע ברזילי, להצליח לשלב בין השניים וליצור טראש כיפי שגורם לך להאמין ולרצות לצעוק אותו ברחובות.
אז ההמלצה העיקרית שלנו לפריס היא בעיקר לפסוע החוצה מהמלון המשוריין שהיא חיה בו, ולהסתובב קצת במרחב הציבורי יחד עם אנשים נורמליים, אולי זה יגרום לה להבין שהעובדה שהיא מעלה משהו לרשת בביקיני לא הופכת אותו אוטומטית לטוב, ולהתחיל להראות לנו גם צדדים אחרים שלה, יותר אותנטיים - כמו פגיעות, מלחמות או איזה קושי אנושי שיגרמו לנו לחבב אותה יותר. ובעיקר, לא לשיר יותר, אף פעם, כי לפני הכל, פשוט אין לה כישרון.