זה לא סוד שהדרך לאורגזמה הנשית היא לעיתים קרובות סבוכה ומפותלת. לעומת גברים, שנראה כי נולדו עם היכולת לגמור בלחיצת כפתור, המסע שלנו אל הטראנס המיוחל עובר דרך היכרות עמוקה וממושכת עם גופנו, השלת מגננות והתגברות על מגוון מחסומים - חברתיים, פיזיים ופסיכולוגיים. על פי מחקר שפורסם ב-2016 נשים מגיעות לאורגזמה רק ב50%-70% מהמפגשים המיניים ההטרו-סקסואליים. או בקיצור - it's complicated.
את האינסטגרם ואת הפייסבוק שלנו כבר ראית?
מאמר אחר, המסכם תוצאות מחקרים שונים שנעשו בארה"ב, מגלה כי 50% מהנשים בעולם אינן מגיעות לאורגזמה מחדירה בלבד, שזה בסדר גמור, כי 71% מגיעות לאורגזמה משילוב של עיסוי הדגדגן וחדירה ו-86% מגיעות לאורגזמה משילוב של טיפול מסז'י באצבעות, עינוג אוראלי וחדירה. נתוני ההצלחה לא מתקרבים לאלה של הגברים, שגומרים על פי כל המחקרים העדכניים לכל הפחות ב-95% מהמקרים, ללא מאמץ מיוחד.
עוד בוואלה!
אבל מה לגבי האחוזים הנותרים, המייצגים את אלו שאינן מצליחות לחוות אורגזמה ביחסי מין בכלל?
מה קורה כאשר המסע לעבר האורגזמה לא מגיע ליעדו, גם אחרי ניסיון מיני ארוך שנים ומיוזע?
על פי מקורות אחרים, 25% מהנשים בעולם לא חוו אורגזמה ביחסי מין מעולם, ומרביתן לא מסוגלות להגיע אליה גם דרך אוננות. יהודית גלעדי ברגר, מטפלת מינית מוסמכת שחלק מהמטופלות שלה משתייכות לקהילה האחרונה, טוענת שהחוצץ בין אישה לאורגזמה שלה הוא על פי רוב פסיכולוגי.
"הייתה לי מטופלת צעירה שאוננה את עצמה למוות", היא מספרת. "המטופלת ניסתה את כל דרכי האוננות האפשריות ומעולם לא הצליחה להגיע לאורגזמה. הלב שלי נקרע בשבילה. מסתבר שהמעצור שלה היה פסיכולוגי וחברתי: בילדות עשו עליה חרם, והפחד להגיע לאורגזמה הוא בעצם הפחד לאבד שליטה על מה שקורה לה. הנשים שאינן מגיעות לאורגזמה, - חלקן עם וגיניסמוס, שיוצר כאבים וכיווץ חזק של הוגינה בזמן יחסי מין - מגלות אחרי בדיקה גינקולוגית שהכל אצלן בסדר, והמעצור הוא בראש. אני תמיד אומרת שהראש הוא איבר המין הכי חשוב, כי הוא מחלק את הפקודות".
המעצור הפסיכולוגי, לדבריה של גלעדי ברגר, נוצר לעתים קרובות מתוך הבניה חברתית ותרבותית, לפיה מין הוא דבר אסור במקרה הרע, ונועד להנאתו של הגבר בלבד, במקרה הגרוע.
"נשים בעולם המערבי המודרני מודעות לכך שהסקס הוא בשבילן", היא מרגיעה. גם בעולם הדתי - ככל שזה נוגע ליהדות, לפחות - נראה שיש יותר תקווה משחשבנו. "רש"י אמר שתפקידו של הגבר 'לספק את עונתה' של האישה. עונתה זו האורגזמה שלה", שולפת ברגר מציטוטי חז"ל. "היה לי זוג חרדי מבני ברק שהביא לי פסוק שרש"י פירש. מסתבר שחכמינו היו חכמים באמת. אגב, אחת המטופלות שלי לאחרונה, קנתה ויברטור, ואמש הודיעה לי שהצליחה פעם ראשונה להגיע לאורגזמה, ויחסי המין עם בעלה השתפרו פלאים.".
"פעם זה היה גרוע יותר: אמא שלי, למשל, אמרה שהסקס הוא בשביל הגברים. כשאמא שלי הגיעה לגיל 80 גיליתי לה על הדגדגן. היא אמרה 'שמונים שנה אני חיה ולא ידעתי שיש דברים כאלה!' חשוב להגיע עם המטופלת להבנה שמין צריך להוות בשבילה גורם הנאה, שמספק לה תחושת פורקן. מצד שני, לא לצפות לרעידת אדמה - זה נחמד כמו לאכול שוקולד. ועדיין, זה בשבילך ורק בשבילך ולא בשביל אף אחד אחר".
ברגר מספרת כי רבות מהמטופלות שלה משתייכות לקהילות דתיות, מה שמצביע מצד אחד על ריבוי הקשיים המיניים בחברה, ומצד שני נכונות גוברת להציף את הקשיים ולדבר עליהם. "עד הלילה של החתונה אישה צריכה לתפוס מין כדבר נורא ואיום, ובאותו לילה מצופה ממנה להתהפך ולהיפתח, ואז קיום יחסי המין נקרא 'מצווה'. נדרש מהן שינוי קיצוני".
כל אישה כל כך שונה במבנה ובהעדפות המיניות שלה. איך את יודעת לכוון כל מטופלת לגופה?
"יש לי תרגיל שבו המטופלת מתבקשת להביא תסריט של סקס אופטימלי עבורה. הייתה אחת, אמא לשלושה ילדים, בזוגיות של עשרים שנה בערך. תוך כדי שהיא מתארת את סקס החלומות שלה, הסתבר שהיא רוצה שהוא יכנס לתוכה מיד, בלי משחק מקדים. הם חזרו אליי כמו מירח דבש. השוני בין נשים הוא עצום, וכנראה שהאורגזמה הפנימית הייתה יותר משמעותית לה".
"שתיים - אני בהחלט מציעה לנשים שמגיעות אליי ללמוד את המיניות שלהן. וללמוד את המיניות זה לחזור לזוג מאסטרס וג'ונסון שנתנו ארבעה שלבים למעגל התגובה המינית. השלב הראשון הוא גירוי, אחר כך מישור, אחר כך אורגזמה ואז הרגעות - כשהגוף חוזר למצבו הנורמאלי הקבוע. לעיתים הקושי להיפתח נובע מחוסר ידע, לכן אני מנחה אותן לאונן. אני מציירת להן את איבר המין הנשי, ומנחה אותן לגעת בדגדגן ("מה שקרוב לבטן"). אחר כך אנחנו עובדות על מתן לגיטימציה לכך שאת לא מגיעה לאורגזמה ומוכנה לעבוד על זה".
אחרי השיעור באנטומיה, מגיעים לרובד הפסיכולוגי. "לכל אחת יש את הסיפור האישי שלה, בין אם זה חינוך שמרני, טראומה חברתית, או חרדת נטישה. יש אלף ואחת סיבות אישיות, אבל זו תמיד חרדה ממשהו. חרדה מנטישה, מהתבגרות, מאיבוד שליטה. החרדה מונעת מהן להיות חופשיות. מתוך ההבנה של המחסום האישי, אנחנו מגיעות לשלב ההשתחררות מהמתח. ואין לי ביקורת על כלום. העיקר ההנאה , הרצון וההסכמה של השניים".
יש מקרים אבודים? נשים שלא יגיעו לאורגזמה לעולם?
"יש מחקרים על א-מיניים וא-מיניות. אני מאמינה שהטבע בנה אותנו נכון, וחושבת שכולן יכולות להגיע לאורגזמה ואפילו מולטי אורגזמה אם תלמדנה. מי שממש לא קרובה לזה, אני מלמדת אותה בצעדים קטנים: לגעת באיבר המין כשאת עם מכנסיים, לכוון את הדוש (של המקלחת). לאט לאט אני מגיעה איתן עד ויברטור. עדיף הויברטור עם המראה הקלאסי, שיש לו חלק קטנטן שמדגדג את הדגדגן. הוויברטור בעיניי הוא כמו משקפיים למי שמתקשה לראות - הוא עוזר ללמוד למי שמתקשה. אבל מגיעים לשם לאט לאט. החוויה המינית עוברת דרך כל החושים, אז בהתחלה אני נותנת לזוגות לעשות מסאז' זה לזה, ולא מרשה אפילו לזלוג מהמסאז' למשהו מיני. לוקח זמן להגיע להבנה עמוקה של ההימנעות והחלטה לשנות את ההימנעות הזאת. כל בחורה עם גוף בריא יכולה להגיע לאורגזמה, אבל כשמשתחררים ממטרת העל הזאת, יותר קל להגיע אליה".
עד כמה חשובה נוכחותו של הגבר בתהליך הזה?
"אם זו מערכת זוגית, הגבר רצוי שיהיה שותף ברמה של ללמוד איך לגרות אותה ואיך לתת לה להתגרות, וכן להיות סבלני ולא ללחוץ. החלק הזוגי הוא מאוד משמעותי. יש גם נשים שמצליחות לגמור בקלות לבד אבל עם בן הזוג לא, וזה אולי ממבוכה או מסיבות רבות אחרות. הרבה לא רוצות שהפרטנר יראה אותן נאנחות ומתפתלות, ויש את כל החרדות שהזכרתי למעלה שרק מתעצמות מול בן זוג. לנשים יש כל מיני קשיים בדרך לאורגזמה, אבל בגדול בורכנו. יש לנו מגוון סוגים של אורגזמה - פנימית, חיצונית, מולטי אורגזמה ויכולת לשפוך, אפילו בכמויות. מגוון רחב יותר מאשר לגברים. אבל היכולת להיכנס לפעילות מינית, אצל נשים, קשה יותר מאשר לגברים. רוזמרי באסון, חוקרת מיניות נשים, טוענת שהחשק אצל האישה בא אחרי הגירוי, אך אחרי שהן מגורות, הן יכולות להגיע להנאה נפלאה ומגוונת".