פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      BDSM (GettyImages) צילום: GettyImages
      BDSM (GettyImages) צילום: GettyImages

      50 גוונים ומילת ביטחון: כך התאהבתי בעולם ה-BDSM

      "כדי להשתחרר ממחשבות טורדניות ולהגיע לסיפוק מיני אני זקוקה לסקס אלים, חייתי, מטונף, משפיל ומטורלל על כל הראש" זה לא משפט קיצוני כמו שנדמה. אופיר סגרסקי מספקת תובנות ממעמקי סצינת ה-BDSM הפורחת בישראל

      "אז מאמי, אנחנו הולכים על נדנדת סקס או סתם רצועות?" שאלתי את בן זוגי בעודנו סוקרים חנות פטיש בבודפשט. אם היו אומרים לי חצי שנה לפני כן שהמשפט הזה יצא מהפה שלי, לא הייתי מאמינה. קודם כל, כי לא הייתי בזוגיות רצינית יותר משש שנים. אבל גם כי לאורך שש השנים האלה, וגם לפניהן, לא עלה על דעתי לממש את הפנטזיות המיניות שלי שדורשות איבזור, ביגוד ולוקיישן. לא שהייתי שמרנית בנוגע לסקס, להיפך; שירבבתי איברי מין לשיחות כל עת שהזדמן לי. אבל ככל שזה נוגע אליי-עצמי, לא ראיתי תועלת בשיפור דבר כל כך מדכא כמו חיי המין שלי. תפסתי אותם בתור הילד הכל כך פחות מוצלח שכבר לא שווה להשקיע בו כסף לחוגים.

      את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

      תוך חודשים ספורים, הפכתי ממי שאוהבת קצת ספנקים במיטה אבל מתעצלת לבקש אותם, לאחת שבן זוגה מתבקש לקשור אותה לכלוב בעודו לבוש כמו הגרסה המינית של סטטיק. איך זה קורה, שואלות אותי חברותיי. התשובה הקצרה היא שנשלחתי לסקר את סצנת הפטיש, ונדלקתי. אבל התשובה הזאת לא רק דלה, היא גם שקרית: אף אחד לא שלח אותי למסיבת בולבולים ולא דרש ממני להיכנס לחדר חושך. עולם העיתונות הוא דרעק, אבל לא בית זונות.

      יצא לי להסתובב בסמטאות החשוכות של ישראבלוג בגילאי העשרה המוקדמים - השוטטות הייתה נעימה, אבל גם גררה מספר תקריות בלתי נמנעות של השארת חלונות פתוחים במחשב היחידי בבית, ששימש את כל המשפחה, המורכבת ממני ובנים. לא נעים זה אנדרסטייטמנט. באופן מסויים, כשבני המשפחה שלך נחשפים לצד המיני שבך את קצת שוכבת איתם באותו רגע, וכדי להדחיק המחשבה האיומה הזאת את מדחיקה את העובדה שהיית יצור מיני אי פעם.

      החלונות נסגרו . נמנעתי מלפתוח אותם שוב, וחווייותיי המיניות הראשונות עם גברים התאפיינו בווגיניסמוס (כיווץ של הנרתיק המקשה על חדירה, ונובע לרוב ממעצור פסיכולוגי) - חוויות מין קלאסיות של מי שמפחדת מהכוס שלה.

      ואז, בדיוק ביום הולדת 24, הצלחתי לראשונה להגיע לאורגזמה מסקס. הפרטנר היה יזיז שלי, שגילה לי זווית חדשה לחלוטין בכל הנוגע למין. אחרי שנים של סקס עם גברים עצורים מדי או סתם חסרי מעוף, ש' תפס אותי בשתי ידיים, הדביק אותי אל הקיר, דיבר אליי כמו פסקול מתורגם של סרט פורנו והצליף לי בתחת עד שהוא נהיה אדום. מתתי על זה. חודשים אחר כך, שמעתי על איזה מחקר שמצא שבעלי הפרעות קשב וריכוז נוטים ליהנות מסקס אגרסיבי יותר, והכל התחבר לי: כדי להתחרמן, מספיק לי חיכוך קל. כדי להישאר מרוכזת מספיק עד הסוף, אני צריכה גירוי הרבה יותר חזק מזה.

      להפרעות הקשב והריכוז תוסיפו דדי אישיוז, חינוך שמרני ובושה בסיסית כלפי הגוף שלי שכלולה בלהיות אישה, והתוצאה היא זו: כדי להשתחרר ממחשבות טורדניות ולהגיע לסיפוק מיני אני זקוקה לסקס אלים, חייתי, מטונף, משפיל ומטורלל על כל הראש.

      כשזה קורה, נדהמתי לגלות, אני מסוגלת לא רק לגמור, אלא להשפריץ בכמויות שיצילו כפר אפריקאי בבצורת. ההבנה המרעישה שניחנתי בחבילת בסיס מרשימה פתחה אצלי את התיאבון להרכיב לה פיצ'רים חדשים.

      ואז יצאתי לדייט שני עם דתל"ש חמוד אחד, שלא ציפיתי ממנו ליותר מדי - לא ציפיתי מאף אחד למשהו באותה תקופה; הייתי חבולה מבחור שזרק אותי כי לפעמים לא התחשק לי לשכב, ומעוד עשרות גרסאות דומות של גברים שפצעו אותי לפניו. המקרה ההוא קילף את הפצע, וחזרתי אחריו לשוק הדייטינג סקפטית מאוד. בהלך הרוח הזה, הזמנתי אותו בדייט הראשון לראות אותי בהופעת סטנדאפ.

      לא מפני שהייתי בטוחה בעצמי במיוחד, אלא שהחלטתי לא לבזבז עוד לילה על גבר שלא ראוי לזמן שלי. אמרתי לעצמי שאפגוש אותו על הדרך, בזמן שהחיים ממשיכים. באותו ערב ביצעתי את השליחות העיתונאית הנ"ל שהסתיימה בחדר חושך עטיר פינים, ובדייט השני סיפרתי לו על כך בדרך אגב. הנחתי שהוא יבהל ויברח, אבל אולי דווקא בזכות הנונשלנטיות שלי הוא נשאר. בדייט החמישי שכבנו, ובשישי הלכנו יחד לדאנג'ן.

      מועדון הפטיש הוותיק במרכז תל אביב רחש אוכלוסיות שלעולם לא היינו רוצים להתחכך איתן, אבל זה הפסיק להפריע ברגע שהתחלנו להתחכך אחד בשנייה. הזדיינו בכל פינה במועדון. הזדיינו על ספה, בתוך כלוב, בעמידה, בישיבה, בשכבה; הזדיינו מול עיניו הנעוצות של איש קריפי במיוחד שהביא עלינו ביד. יצאנו משם לסיגריה, וסיכמנו שהיה כיף אבל עמוס ודביק. נחשפתי לפניו כל כולי, ולא הרגשתי חרטה ולו לרגע; הרגשתי שהוא אוהב אותי.

      העירום והאורגיות לא היו הייתה גולת הכותרת של הערב - דווקא ריבוי האיברים החשופים הפקיע מהם את העניין, ולמעט רגע הכניסה לחדר שהיכה בי בעצמה, היה בעיניי העירום חסר כל משמעות. מה שכבש אותי היה דווקא החלל המרכזי של המסיבה, החף מזיונים, שנראה לי כמשחק מקדים נצחי, המוני, המתקיים בזמן מקביל שאיש לא ממהר בו. המשתתפים "היו ברגע", כמו שאוהבים להגיד חובבי הז'אנר.

      ראיתי לפניי הנאה אקסטטית מתחושת השוט על הגוף, מהכניעה לשליטתו של אדם אחר ומשחרור ההכרח היום-יומי להימצא בשליטה מתמדת, או לחילופין, הנאה נינוחה מהאחיזה בכוח מהצד השולט. עשה רושם שעבור הנוכחים לא סבב הבילוי סביב סקס, בכלל, אלא סביב העולם הבדיוני שבנו לעצמם. הסטת הזרקור מהאקט המיני עצמו נתנה לי הקלה עצומה. בחדר הזה, השאלה מי יגמור, האם יגמור ומתי בכלל לא עמדה על הפרק. מי שנכח בו לא חשב בכלל על סיום המשימה, כי לא הייתה כזו מלכתחילה.

      חודש קדימה, האהבה של שרון עודדה אותו להשיל הרבה מגננות שציוותה לו החברה שגדל בתוכה. שכולנו גדלנו בתוכה, בעצם. הוא איפשר לי לאפר אותו (מאוחר יותר גם ביקש), להלביש אותו במיטב מחלצות הדראג הפטישיסטי ולמתוח את גבולות התעוזה שלו במיטה. אהבנו להשתרלל בכל פינה רעננה בתל אביב, אבל זה היה רק עוד סעיף תחת הכותרת "חשיפה". רק שבועות אחרי הדייט הראשון הבנתי שבלי להתכוון, נתתי לו לראות לי מהתחלה. הזמנתי אותו להופעת סטנדאפ, שהיא המעמד הכי חשוף ופגיע שמוכר לי. מתוך האגביות, הזמנתי אותו עמוק לתוכי, וגם הוא. מדי יום שלח לי את "פינת הקיטש היומית של ש'", סוג של שיר הלל למעלותיי, הובכתי - מאז נפטר אבי במפתיע, כשהייתי בת 20, שכחתי איך מרגישות נסיכות. אני הודיתי ראשונה שאני מאוהבת בו, והוא ענה, "רציתי לומר את זה, אבל הקדמת אותי". פגשתי את הילדים שלו, בני הארבע וחצי, ונסענו כולנו לפגוש את הוריי. טסנו יחד לחו"ל לשבוע. שנינו העמקנו את הצעדים שלנו ועוד ועוד, וגילינו כי אין סוף לדרכים שבהן אפשר להיקשר.

      במהלך שלושה וחצי החודשים שהיינו ועודנו יחד, שרון ואני עברנו תהליך התפתחות של מערכת יחסים על ספידים. החיים שלנו התערבבו אלה באלה במהירות האור, תוך רעב של שנינו, מכוח האהבה, לצבור עוד ועוד חוויות, שיהפכו לזיכרונות, שנוכל לצחוק, או להתפרק או לאונן עליהם אחר כך. לפעמים עשינו אהבה ולפעמים הזדיינו כמו שתי חיות טורפות, ובדרך כלל היה לנו שילוב של השניים. קצת מילות אהבה, קצת קללות, קצת מבטים ארוכים בעיניים והרבה סימנים כחולים. למדנו לתרגם את השחרור שלימדו אותנו ההצלפות והקשירות גם אל מיטה עירומה מעזרים, והבנו שהלוקיישן, הבגדים ותפאורת מסיבות הסליז בסך הכל עוזרים לנו לזמן את השד שבנו. לפעמים עדיין קשה לו לצאת, כי שנים סיפרו לו שהוא מכוער וחייב להתחבא עמוק בפנים.

      אז הלכנו למסיבה, ועוד מסיבה, ועוד אחת ובכל פעם גילינו פינה חדשה שעוד לא סקרנו בחדר, בראש ובגוף. ככל שבילינו, עולם הפטיש ביקר אותנו בכזאת טבעיות בחדר המיטות, שנעשתה טיפשית בעיניי ההפרדה בין סקס פטישיסטי לרגיל. "כולנו סוטים", אמר וויליאם בסדרה "הסקס של מאסטרס". ובאמת, מי החליט שלמצוץ זין זה הכי נורמלי בעולם, אבל כפות רגליים הן עניין אחר לגמרי? שני האקטים לא מביאים ילדים לעולם, ושניהם משאירים טעם שנוי במחלוקת. אצבעות בתחת זה בסדר, סטרפ-און זה איכס. הצלפות ביד - לגיטימי, שוט - לסוטים בלבד. כמה מיותרת ומגבילה ההפרדה, וכמה ריגוש ועונג היא מונעת.

      "לשלוח לך לקרוא, כדי שתאשר שאין שם משהו שמפריע לך?", כתבתי לאהובי בסיום העבודה על הטור הזה. "אני סומך עלייך בייב", הוא ענה לי, ואולי ירצח אותי עכשיו. "טוב, אני אוהבת אותך שרלוז, בלב ובכוס". "שני המקומות שאני הכי אוהב להיות בהם". הכל מעורבב, הכל בסדר.

      המהדורה: סצינת הפטיש בישראל