פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      דורין - חולה 22 ממלון הקורונה (באדיבות המצולמים) צילום: באדיבות המצולמים
      דורין - חולה 22 ממלון הקורונה (באדיבות המצולמים) צילום: באדיבות המצולמים

      אל תאמינו לאינסטגרם: האמת על המסיבות במלון דן קורונה

      לפי הפרסומים אפשר לחשוב שמה שעושות החולות במלון דן קורונה הוא להשתזף, לצחקק ולמרוח לק ג'ל. חולות 212, ו-1553, דיירות המלון המכונה כרגע "דן קורונה", וחולה 74, שהבריאה וחזרה לביתה השבוע סיפרו לג'ני דנסון סיפור טיפה פחות שמח

      צילום: עיריית בני ברק, משטרת ישראל, עריכה: אסף דרורי

      "נראה לי שהסדר הכי כיפי בארץ הולך להיות במלון של הקורונה" אמרתי לפני כמה ימים לחברה. אחרי שבועות שבהם כל מה שאני רואה זה סטוריז מלאים בצחוקים וחברויות, גם אני, כמו הרבה אחרים, חשבתי שמלון דן בתל אביב הוא לגמרי הלימונדה של הקורונה, מקום שאליו מגיעים חבר'ה צעירים שמרגישים מצוין כדי להמשיך לבלות ביחד בזמן שכולנו תקועים בבית. הרי מאז שבמלון שוהים אנשים צעירים שמתעדים את המסע שלהם זה נראה כמו המסיבה הכי טובה בעיר. כיף להם שם, מותר להם להיות ביחד, יש להם חדרים פרטיים במלון, יש צחוקים במרפסת ומסיבות, מה השלב הבא? וילת הדחה?

      אני מודה שהופתעתי מהשיחות שערכתי עם כמה מהחולות, כי התמונה שמצטיירת שונה לחלוטין. נכון, יש צעירים והם מדברים ומתחברים, אבל בעיקר כי אין הרבה ברירה, וזה מה שבני אדם עושים כדי לשרוד, מתחברים ומנסים לחזק אחד את השני. בקיצור, שוב מסתבר שמה שקורה באינסטגרם - נשאר באינסטגרם. השיזוף ההמוני במרפסת, קליעת הצמות וסשנים הלק ג'ל הם רק חלקיק קטן ממה שבאמת קורה במלון דן קורונה.

      את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

      זו ממש לא החופשה הכיפית שנראית לנו מבחוץ. הדבר העיקרי שאני שומעת מכל מי שהסכימה לספר לי על החוויות שלה במלון הוא תסכול עצום ותחושה של סיר לחץ וחוסר וודאות. אמנם אנחנו רואים סטוריז מחויכים, אבל במלון יש הכל מהכל - משפחות עם ילדים, אנשים עם מחלות כרוניות שזקוקים לתרופות שהולכות ונגמרות, עולים חדשים, תיירים וגם אנשים מבוגרים, עם חום ותסמינים ובמצב כללי מדאיג ללא כל טיפול רפואי ועם צוות שמפחד להתקרב אליהם. "גם כשמראים את הסרטונים, אנשים עדיין כלואים בבידוד" אומרת לי דניאל, הלא היא חולה 74 - ואולי הדיירת הוויראלית ביותר מאז תחילת המגפה. מאז שהתחילה לתעד את מסעה בין החולים למלון צברה קרוב ל-30,000 עוקבים.

      "פשוט מעבירים את הזמן בין בדיקות לאוכל, זה הזוי ומנותק מהעולם" היא מספרת על החוויה שלה ממלון הקורונה ממנו השתחררה לפני ימים ספורים "הקטע של האינסטגרם הוא הסחת דעת, להעביר את הזמן". דניאל, מעצבת גרפית בימים שלפני הקורונה, מפרסמת בסטורי שלה סרטונים שלה מדברת עצמה וצוחקת עם הצוות שלבוש כולו בחליפות מגן "זה נתן לנו נקודת אור, אמרנו 'יאללה, בוא נעשה משהו, פשוט יצרנו את הכיף לעצמנו, כדי להרים לעצמנו ולהישאר בקו השפיות, במקום שאין בו שום דבר." בקיצור, זה לא שהם יותר נהנים מאיתנו - הם פשוט עושים את מה שאנחנו עושים כדי לשרוד - מרימים לעצמם בכל דרך אפשרית.

      הנה כמה מהדברים שאולי לא ידעתם על החיים במלון הקורונה:
      - אסור להם לצאת מהחדר ללא מסכה, גם לא כדי לאכול או לשתות.
      - אין טיפול רפואי. במקרים של הדרדרות הם צריכים להתקשר למד"א.
      - בדיקות הקורונה לא סדירות, ובזמן ש"כרטיס היציאה" של חולים ללא תסמינים הוא שתי בדיקות
      קורונה שליליות, יש אנשים שלא נבדקו מעל לשבוע, מה שאומר שחלקם עלולים לפספס את
      ההזדמנות לבלות את הסדר בבית, רק בגלל שהם עדיין לא נבדקו.
      - הם יכולים לקבל חבילות במשך שעתיים, בבוקר, מה שאומר שמי שגר רחוק או שהמשפחה שלו
      בבידוד יכול להיתקע בלי בגדים להחלפה או כל דבר אחר שהוא זקוק לו.

      גם דורין, חולה 212 שחולה קל וללא תסמינים, מספרת על הקושי "הייתה פה סאגה רפואית בכל מה שקשור לבדיקות ותרופות. יש פה מבוגרים, משפחות, תינוקות. קשה להתנהל עם זה כשאין מענה רפואי. הצוות של המלון טוב, ולנו טוב בין עצמנו אבל זה לא פאן ומסיבות - אנשים נלחמים לצאת מפה." דורין מאשרת שהבדיקות הן בירוקרטיה בפני עצמה, ושהיא אפילו מצאה את עצמה מתקשרת לקופות חולים בשביל אנשים שלא יכלו לעשות את זה בעצמם בגלל מחסומי שפה. "הלחץ הנפשי משפיע" היא אומרת "אנשים וגורמים רפואיים אומרים לי 'אבל את במלון', נכון, אני במלון, אבל זה כי אני וכולם פה חולים, אף אחד לא רוצה להיות פה. אנחנו נפגשים, מדברים ומכירים, אבל כולם רוצים את המשפחות שלהם, המקלחת והכביסה שלהם".

      גם אצלה תמצאו סטוריז עם חברים במלון, אבל מה שהיא מספרת הוא אולי הסיפור של כולנו כשזה נוגע לאינסטגרם "השעמום נוראי, וברור שלא מצלמים את זה שאנחנו עומדים בתורים, ושאין טיפול. אינסטגרם כמו אינסטגרם, את מצלמת שהכל טוב ויפה ובתכלס זה לא." לגבי הסטוריז מהמלון שבו היא נמצאת היא מתקנת "נכון שיש ערבים מגניבים, יש צחוקים וגיטרות, אבל הרוב משעמם וזו כן תחושה של כלא. אם לא היה את זה - היינו משתגעים, פשוט חייבים את זה כדי לשמור על השפיות שלנו."

      "קיבלתי המון הודעות מאנשים, כולם מפחדים" מספרת שיר, חולה 1553, גם היא במלון כבר כמה שבועות, על מה שקרה אחרי שאובחנה כחולה, מה שגם לא היה פשוט בתנאי הבדיקות בארץ "אני הייתי חולה עם תסמינים וחשבתי שיש לי משהו מעבר, ובאו אלי הביתה רק אחרי 7 קריאות - אנשים חושבים שבאתי לחופשה וזה לא ככה". גם היא, כנראה ממש כמו כולנו, משתדלת להראות את הצדדים החיוביים של המצב - גם בשביל אחרים, ואולי גם כדי לעודד את עצמה "דווקא בגלל זה אני מראה שהכל בסדר, שלא צריך לפחד והכל טוב" נכון, הם משחקים שש בש וקלפים ומנגנים בגיטרות, וכשיוצאת השמש הם מורידים חולצות ומשתזפים, אבל גם אנחנו מתאמנים, מטיילים כשאפשר ועושים כל מה שצריך כדי להרגיש טוב, או לפחות לא מאד רע.

      "כל העניין הזה של 'כיף לכם' יצר פה כאוס מאוד גדול" אומרת דורין, והיא מתכונת כמובן לגל התגובות ששטף אותם אחרי הפרסומים באתרים השונים. היא מודה שדיירי המלון נשארו בעיקר פגועים מהכעס שמופנה כלפיהם מבחוץ, כי בפועל מה שהיה ניסיון ליצור נקודות אור בתוך מצב קשה ומוזר מאין כמותו, נתפס בחוסר רגישות והתקבל בכעס לא מוצדק. התחושה הזו, של "אנחנו לבד פה" חוזרת על עצמה עם כי מי שאני מדברת איתה: "מאחורי כל דבר שמצטלם טוב יש משהו רע. זה לא מבטל אחד את השני אבל זה פשוט לא נראה שרע לנו" מסבירה שיר "אנחנו מנסים לחזק ולהתחזק, לשכוח ולעשות לעצמנו הרגשה טובה. יש פה אנשים שמחזקים אותי, אנשים שמרימים אחד לשני, אבל זו שמחה מהולה בעצב - סוג של כלא. אנחנו בעוצר, כמו נגועים".

      זה נשמע שתחושת הבדידות במלון לא שונה מתחושת הבדידות שכנראה רובנו מרגישים בבית. ההבדל הוא שבזמן שאנחנו לבד או עם המשפחה המצומצמת, הם מבינים שלא משנה כמה אנשים יש סביבם, בסופו של דבר אלו אנשים זרים. "זה כמו צבא" אומרת לי דורין "לא בחרתי להיות פה אבל מסתדרים". אבל שלא כמו בצבא, ההווי לא ממשיך לחדרים "אסור לנו לאכול או לשתות מחוץ לחדרים, כך שגם בשישי ושבת כל אחד לוקח חמ"גשית ואוכל לבד, בחדר".

      הפעם היחידה שהם כנראה כן יאכלו יחד תהיה בערב הסדר. במקרה הזה דווקא כן נעשה מאמץ גדול כדי ליצור תחושה טובה יותר, עם סדר פסח שככל הנראה יכלול כ-500 איש, באולם שנסגר למען האירוע. "ממש באו לקראתנו" אומרת שיר בהתרגשות, הסדר יהיה עם חמ"גשיות, כי הצוות לא יכול להיות פה אם אנחנו בלי מסכה, אבל נוכל לשיר יחד ויש פה רבנים, זה אולי לא עם אבא ואמא, אבל זה מחמם את הלב".