לא מעט תופעות משונות מזמנת לנו העת האחרונה. בראשן הקאמבק של ציפי שביט, אבל לא הרבה אחריה - המעבר החד של זוגות רבים למגורים משותפים. בתוך ימים ספורים, במיומנות של עם נרדף, ארזנו מזוודות והתכנסנו איש ליחידת הדיור של רעהו. עשינו זאת כדי להתגונן מפני המגיפה שבחוץ, אבל אף אחד לא סיפר לנו שהאויב האמיתי נמצא בפנים. לא, אני לא מדברת על סרטים גרועים של נטפליקס, שיעמום וריבים קטנוניים, אלא על הרוצח השקט: הנודים. בזמן שאתם בסגר, הם כבר חודש בפאנג'ויה.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
מובן מדוע מגורי הקורונה הזוגיים מקדמים הפלצה משותפת. בני הזוג נמצאים יחד 24/7, לעיתים בדירות קטנות מאוד, ללא מפלט. בנוסף לזה, אנחנו אוכלים המון, וכדרך הטבע - גם משחררים את המזון החוצה. אם בשבועות הראשונים בני הזוג מקפידים (בעיקר מקפידות, כי בואו) להוריד את המים בשירותים להסוואת חבלי לידת הקקי, הרי שבשלב הזה, כל מאמץ לסגל לעצמנו פאסון נראה מיותר. בסופו של דבר, נראה ששחרור נודים חופשי בצוותא הוא רק שלב אבולוציוני מתבקש במעבר למגורים משותפים. קודם מתמסרים לטרנינג, אחר כך משתינים בדלת פתוחה ומשם קצרה הדרך למסיבת השחרור.
עוד בוואלה!
האבולוציה הזו לרוב נפרשת על פני חודשים ארוכים, אך מואצת בחודשים האחרונים בשל זרז הקורונה. בני זוג טריים עוד לא הגיעו לדייט שמיני וכבר חשפו זה את זו לתוצרי מעיים. יש שמתאבלים על אובדן הרומנטיקה או חרדים לעתידה, אך יש גם שמקבלים את פליטות הגזים בברכה. אלה עשויים אף לקיים מה שנקרא בעגה מקצועית "תחרות נודים". לדברי לימור בנדל, סקסולוגית ויועצת זוגית, הם טועים טעות מרה.
"תשוקה מינית, התחושה הזאת של 'בא לי עליך' - מתאפשרת כאשר לבני זוג יש עולמות נפרדים משלהם. אנחנו גרים ביחד, הכל טוב, אבל לי ולך יש שני מרחבים - מרחב זוגי ומרחב אישי, והמרחבים האלה לא צריכים להתערבב. אני מורידה לעצמי את השערות של הרגליים, צובעת לעצמי שיער, עושה שפם. יש בנות זוג שנותנות לבני הזוג שלהם לעשות את זה, אבל זה לא התפקיד שלהם. תיעזרי בחברה או באחות אם צריך, לא בבן הזוג".
חשיפת "אחורי הקלעים" של הגוף הנשי גורמת, לדבריה, לפגיעה קשה במשיכה של גברים רבים כלפי בת הזוג שלהם. "אני מדברת עם עשרות אלפי גברים, לא גבר אחד או שניים, ואם יש משהו שמגעיל אותם ועושה להם טרן אוף, זה שהיא מוציאה את הטמפונים ומשאירה על השיש במקלחת", חושפת בנדל. "לא אמרתי 'אל תדממי'. אבל יש לך תפקיד - את מאהבת, והוא המאהב. בתפקיד מאהב/מאהבת יש לנו 'טו בי אפילינג' - להיות מושכים. כדי לשמור על זה, אנחנו לא יכולים להיכנס למרחב אחד של השנייה. כנ"ל גם לגבי להיכנס למקלחת אחד של השנייה או לשירותים, זה לא לעניין".
לדבריה, פלישה למרחב האישי הופכת דינמיקה זוגית לכזו של גולנצ'יקים במילואים. "אנשים עושים משחקי נודים, את לא מבינה, הם נהיים כמו אח ואחות. פגשתי מטופלים שהוא אומר לה 'ממי תמשכי לי באצבע' ותוקע נוד, אז היא מתיישבת עליו ופשוט מפליצה את כל מה שיש לה. והם צוחקים, נקרעים מצחוק. הוא סיפר לי שהם נסעו ביחד לאילת. לא קרה ביניהם כלום, כי אין משיכה, אבל בדרך לאילת - היה מה זה צחוקים. ומה הם עשו בדרך? תחרות נודים, של מי יותר חזק".
את מתארת סיטואציה של נוד מכוון, אבל מה אם בורח? לפעמים משתחרר אחד.
"נגיד את חברה טובה שלי, ואנחנו נפגשות לקפה. את תדפקי עכשיו נוד לידי? יברח לך? אז למה ליד בן הזוג שלך יברח לך? זה משהו שאפשר לטפל בו, נקודה. את מרגישה שכרגע בא לך נוד? קפצי לשירותים. אם את לא יודעת לשלוט בסוגרים, יש צורך לטפל בזה".
אז בן הזוג שלך לא שמע אותך מפליצה אף פעם?
"בשירותים אני תמיד מורידה את המים, מקפידה שלא ישמעו, אבל אנחנו אנושיים - ודאי שהוא שמע. ולספר לך סוד? אנחנו מפליצות גם בשינה. אני לא מדברת על חוסר אנושיות אלא על מודעות למרחב מאהב-מאהבת. עכשיו סגר, ברור, אנשים בתחת אחד של השני תרתי משמע, ולפעמים גם עם הילדים. אבל את לא תשמעי אותי מפליצה ליד בעלי. לשמחתי גם בעלי, מיכוש, בא עם אותה גישה עם הבית".
את תאוריית המאהב-מאהבת בנדל מבססת על נתונים שבשטח, והתבוננות על זוגות במסגרת מקצועה. "60% מהזוגות הנשואים בוגדים בשלב כזה או אחר", היא טוענת. "שיספר לי הגבר שליד המאהבת שלו הוא יושב ותוקע נודים. הוא לא, ולמה? כי יש אישה ויש מאהבת. אז לא, האישה שלך היא המאהבת שלך. ואם את לא מפליצה ליד המאהב שלך, למה כן על בן הזוג?"
התמונה שבנדל מתארת קשה. מדבריה עולה מה שכבר ידענו עמוק בפנים - בני הזוג שלנו סופגים את כל החרא. מצד שני, לא בטוח שאפשר או רצוי לתפוס בני זוג כמאהבים לאורך שנים ארוכות. לא רק אריק ודובי מ"חתונמי", אלא רבים מדברים בשבחה של חברות בתוך זוגיות. יש זוגות שיעידו, ללא שמץ סרקזם, כי הפלצה משותפת מקרבת ביניהם. אני מכירה אישית זוג שהאהבה ביניהם פרחה מפלוץ בדייט ראשון.
"אם להפליץ אחד ליד השנייה לא פוגע לכם בחשק המיני, לכו על זה", מסייגת בנדל. "אני לא נגדכם. אני בעדכם, ולא רק זה, אני בעד הסקס שלכם, שישאר חייתי, מטורף, סקסי, מלא תשוקה. אני בעד קרבה ואינטימיות, ויש הרבה דרכים אחרות להתקרב - תלטפו, תסתכלו בעיניים, תעשו לילה של יין".
אם ממש חשוב לזוג להפליץ יחד, אולי אפשר להגביל את זה בזמן.
"אולי. 'לכבוד יום ההולדת שלך, נחגוג עם תחרות נודים אל תוך הלילה'".
למטפלת הזוגית שלי פסטרנק כץ יש גישה אחרת לנושא. "אני נשואה לאהוב לבי 21 שנה", היא פותחת. "כשאמרתי לאבא שלי שאנחנו רוצים להתחתן, אבא שלי שאל 'כבר הפלצתם אחד ליד השנייה, לפני שאתם רצים להתחתן לי?'. לא משנה כמה שנים את עם בן אדם, תמיד יש בזה שמץ של מבוכה. מי שאומר שלא, זה אנשים שלא סופרים את עצמם כבר. זה הפיל בחדר וצריך לעשות איתו משהו. ואז אנשים באמת מגיעים לתחרויות פלוצים. זו דרך התמודדות".
לגישתה, הצנעת נפיחות בריאה במידה הנכונה. "יש שני מקרי קיצון", היא טוענת. "יש אנשים שנכנסים ללחץ מהגזים של עצמם, ומצד שני אובר חופשיות שגם היא מוגזמת. מילא לעשות תחרות נודים בזמן ששיכורים או מסטולים, אבל ממש ביום יום, לא חושבת שזה נכון. חשוב לשמור מצד אחד על תחושה של חברות, מצד שני יש גברים שמתחילים לתקוע מתחת לשמיכה, כאילו את אח שלהם מהצבא. גברים מאוד גאים בנודים שלהם, כאילו הם כבשו את הבופור מחדש".
בואי נגיד שיש לי חברה. והחברה הזאת עברה לגור עם הבן זוג שלה לא מזמן. לרוב היא יודעת להצניע נודים, אבל הייתה שם בעיית מעיים קלה והשתחרר לה בשירותים משהו פחד. בצאתה מהשירותים, בן הזוג הכריז שהוא שמע. האם זה סיומה של זוגיות נפלאה?
"בתפישת העולם שלי, כל דבר שקורה לנו הוא הזדמנות לצמיחה. המשיכה לא נפגעת מדבר כזה אלא אם לבנאדם יש בעיה בתפישת העולם שלו עם עצמו, שהיא מאוד פרימיטיבית ומוגבלת. אם בעקבות פלוץ המשיכה נפגמת, זה בן אדם שאת לא רוצה בחיים שלך. זו הסיבה שזה לא יהפוך למשבר אם אנחנו מתחברים רגע למבוכה ולוקחים אותה למקום מתוק - לא להשתתק, לא להכחיש - לצחוק על עצמך. גם לגברים יש את המבוכות שלהם. כשלא עומד להם, הם מתחילים להכחיש, 'זה בחיים לא קרה לי'. אני אומרת להם לעשות הפוך על הפוך, להגיד, 'וואו, תראי מה את עושה לי'. לצחוק מזה".
למה הפלוצים הם כאלה טאבו?
"כי הם אומרים עלינו שאנחנו אנושיים, ואנחנו לא רוצים להיות אנושיים בזוגיות, אנחנו רוצים להיות סופר-על. הכרתי מישהי שהתחתנה, עברה לגור עם בעלה וסיפרה לי שמאז היא לא עושה קקי בבית. אמרתי לה, 'מה את חושבת, שהוא לא יודע שאת מחרבנת?'. והיא אמרה, 'לא. הוא חושב שלא'. אבל כולנו עושים צרכים, וכולנו מפליצים ורובנו גם יודעים את זה. הדרך הכי טובה להתמודד עם ה'פאשלה' היא להתייחס אליה בהומור".
טיפ להצנעת ריחות וקולות?
"נשים מספרות לי שזה מגיע לרמה שהן מורידות מים, עושות מלא רעשים ובסוף גם מדליקות גפרור. אם את נכנסת לשירותים לחרבן, ויש ריח, אז גפרור עושה את העבודה. לא כולם יודעים את זה. יש אנשים שממש יש להם קופסת גפרורים בשירותים".