הישרדות
צילום: צילום מסך

מכל הגברים על האי זה הגבר היחיד שאפשר לקרוא לו שווה

עידן חביב האומן המיוסר, ישראל אוגלבו הקשוח, אסי בוזגלו הכדורגלן וזוהר הציניקן - גברים שווים לא חסרים על האי, אבל תופתעו לשמוע מי הבחור היחיד שעושה לנו את זה

הלוואי והייתי יכולה לצלם עבורכם את הפרצופים של החברים שלי כשאמרתי להם שאני עומדת לכתוב טור על כך שסמיון הוא הגבר הלוהט ביותר בהישרדות. חלק חשבו שמדובר בבדיחה, אחרים ניסו להסביר לי שזו אחוות רוסים ואני פשוט מסתכלת על העולם דרך פילטר של הקרמלין והיתר סתם גלגלו עיניים. אני יכולה להבין את זה, הרי ממש צמוד לסמיון יש גברים כמו ישראל ועידן שנלחמים על עוקבים וקמפיינים, ואני לא עיוורת, גם אם סמיון יבלע פתאום פחית תרד ויהפוך לפופאי (סליחה אם המטאפורה קצת מבוגרת בשבילכם, אולי - "יסתובב קבוע עם פילטר ביוטיפיי") הוא לעולם לא יהיה חתיך יותר מהם.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

מצד שני, זוכרים שלימדו אותנו לא להסתכל בקנקן אבל כולנו עדיין עושים את זה? אז אולי זה לא בדיוק קנקן, אלא יותר סמובר קטן וצבעוני, אבל בניגוד לישראל, לפחות כשהוא מדבר אני לא נלחמת בדחף עז לזרוק את השלט על הטלוויזיה. וכן, אני יודעת שעידן הוא ה-חתיך של העונה, עם מבט הסאן-ברנרד הנטוש והרגישות ההו-כה סקסית שכביכול מתגנבת מתוך "שריון שהוא בנה כדי להגן על נפש האומן העדינה" שלו. תסלחו לי אבל אני רואה בכל פוזת האמן המיוסר הזה בעיקר התמסכנות.

עוד בוואלה! NEWS

בלי עזרת המומחים: מה יקרה עם הזוגיות בין דנית ואריק

לכתבה המלאה

שרירים זה נחמד, אבל ממש לא מספיק

אבל מה אני יודעת? חברות שלי אומרות לי שזו רגישות סקסית שבא להן לתקן, ואני אוהבת לתקן רק אנשים שאומרים שלוש במקום שלושה. זה לא שאני לא מבינה למה ירדן מתבלבלת לידו עד כדי להפסיד לאלינה במשימה, אבל יש גבול לריגוש שבגיטרה וקול בינוני. סליחה, שכחתי שיש גם את אסי, עדיין לא הבנתי אם הוא חייל צעצוע קטן מפלסטיק, בובת קן שנשכחה יותר מדי זמן בשמש או בכלל לונגי מקושקש שקונים בטיילת של אילת, כזה שמריח מקטורת ובאנגים. בכל מקרה, אני לא אומרת שאין מבחר, אני רק אומרת שאם מסתכלים על כל הפרמטרים, המטריושקה הקטנה והמקפצת עוקפת את כולם.

נתחיל בתכונה החשובה ביותר, חוש הומור. אני מהמרת על זה שלכל השבט הרבה יותר כיף לשבת ולצחוק עם סמיון מאשר לשמוע את ישראל מדבר על כמה מדהים ישראל או להירדם לזמזומי שנסונים צרפתים מפי קוז'יקרו. גברים מצחיקים תמיד יקבלו נקודות בונוס, בעיקר אם הם מצחיקים באמת וקולטים מתי להציע לאלינה לעבור שבט בגלל שאצלה "כולם דוקרים בגב", ולא מצחיקים א-לה בני ברוכים, שבשבוע וחצי זה הפך שם-קוד ללא מצחיקים.

אבל עזבו חוש הומור, כי מעבר לבדיחות על כדורים פסיכיאטרים, יש לו תכונה נוספת שכנראה מבריגה אותו מדי שבוע במקום הראשון בסולם האהבות של שבט קפרה, וזו אופטימיות. נתחיל בזה שבכל בוקר הבנאדם מקפץ כמו מיניון קטן ומאושר ושר שירי הלל לשמש, וזה מדהים כי בזמן שכולם סביבו מתלוננים, בוכים, מקטרים ומתעצבנים, הוא מסביר שמבחינתו זו לא הישרדות, אלא גן ילדים, והוא אומר את זה בחיוך מאושר ומיוזע. אני לא יודעת מה איתכם, אבל לקח לי כמה שנים להבין שהחיים שלי נראים משמעותית טוב יותר אחרי שוציאים מתוכם אנשים שליליים.

אף אחד לא רוצה להעביר את הימים שלו עם אנשים עצובים שתמיד צריך לעודד, להרים ולהכיל, זה אולי נשמע רומנטי ועמוק אבל בסופו של יום אלו האנשים שחוזרים הביתה עם פרצוף תחת כי הבוס נתן להם העלאה לא מספיק גבוהה, צועקים על הקופאית על זה שהקוטג' יקר ואחר כך רוטנים כל הדרך הביתה על זה שמישהו חתך אותם בכביש. בשלב מסוים הם שואבים את כל האנרגיה הטובה סביבם ומשאירים אותנו ריקים. לא משנה אם מדובר בחברה טובה או בבן זוג, אלו שקמים בבוקר עם חיוך על הפנים הם גם אלו שסביבם הכל תמיד שמח יותר. אם הבחירה היא בין ללכת לעודד את קוז'יקרו הזועף על זה שאף אחד לא מחבב אותו לבין לרקוד את ריקוד השמש עם סמיון, מה אתם הייתם מעדיפים?

צחוקים זה אחלה, אבל אצל הרבה אנשים ההומור והאופטימיות באים לכסות על חוסר ביטחון, חולשה או תחושת זרות. אני לא יודעת מה הולך לסמיון בתוך הראש, אני מהמרת שהוא פיתח את כל התכונות האלו בגלל נקודת התחלה די מחורבנת, בין אם זה כעולה חדש בישראל או בארה"ב או כגבר בן 40+ שהתחיל להעלות סרטונים באינסטרגם, אבל בזמן שישראל נושא את כל עניין ה"גרתי ברחוב" כמו מדליה שאותה הוא שולף בכל רגע בו הוא רוצה להוכיח כמה הוא חזק, לא תשמעו את סמיון מכניס את כל ההיסטוריה הדי מטורפת שלו בכל משפט שני. בזמן שעידן ישן על האי של הישרדות 1 וישראל ישן ברחוב, סמיון ישן בכלא פדרלי, ואני לא משווה את החוויות, רק אומרת שלאנשים, לא רק בריאליטי, יש נטיה להשתמש בהיסטוריה כואבת כמו בג'וקר שאותו הם שולפים בכל פעם שהם מרגישים שהמעמד או הפוזה שלהם מתערערים, ודווקא העובדה שהוא לא רוכב על העבר שלו כמו על שטיח מעופף בדרך לגמר גורמת לי להעריך אותו הרבה יותר.

(צילום: ניר פקין)

באמת שאני מעדיפה לשמוע אותו מדבר על זה שליטל פצצוחה מאשר על איך אבא שלו זרק אותו לרחוב, אלו סיפורים שנשמעים מעולה בכתבות שער או בראיונות עומק, חבל שיש בשבט ובעולם אנשים (כמו נאווה בוקר, למשל) שלא מבינים שאף אחד לא רוצה לשמוע את הביוגרפיה סוחטת הדמעות שלהם בלופ בלתי נגמר.

ומעבר לכל אלו, ולעובדה שכבר מהמשימה הראשונה הבנו שיש לו שכל ושהוא לא פראייר, לא הייתי לגמרי מופתעת שהוא חזר מהאי הישר אל תוך גל של שמועות על מערכת יחסים עם ניקול רזניקוב שקטנה ממנו ביותר מ-20 שנה. אמנם עדיין לא הגענו לשלב בו אנחנו רואים אותם מתקרבים אבל אני רואה כבר מעכשיו שסמיון הוא מאלו שבזמן שאחרים חושבים, מהרהרים ומתחבטים, הוא פשוט עושה. וזה לפעמים כל ההבדל בין הווינרים ללוזרים - הראשונים מנסים בזמן שהשניים מתלבטים. אז אם יש דבר אחד ללמוד ממנו זה שלפעמים שווה לנסות, רצוי עם חיוך, גם אם בכל פעם שהוא יושב ומדבר מול המצלמה זה לגמרי נראה כאילו ממש עוד רגע בורח לו גיהוק של "הרגע שתיתי 4 שוטים של וודקה". אז אולי הוא לא יהיה הרופא החתיך שירוץ להציל את זה שחוטף התקף לב במטוס בדרך הביתה, אבל לפחות הוא מבין את החשיבות של סטורי טוב לאינסטגרם, יידע לצלם את האירוע מזווית טובה, ולא ישכח לתייג אותך.

  • הישרדות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully