דנית ליבנת, חתונה ממבט ראשון 2020
צילום: ניר פקין

לא הלכו עד הסוף: "חתונמי" מדלגת בין הטיפות וכולם מפסידים

זרעיו של פרק הסיום המשעמם, עם הפחדנות של אמיר וזמן המסך המיותר של דובי ואריק, ניטעו הרבה לפני כן ע"י חוסר הרצון של ההפקה והמשתתפים (כולל החברים) ליצור עימותים משמעותיים. כולם רצו להגיע לקו הסיום עם מינימום תקלות, והתוצאה הייתה פיהוקון ארוך ומתמשך

מערכת

TLC הוא עוד אחד מערוצי הנישה ה"איכותיים" שמסתובבים בממיר. מוצ"ש, במקרה, הוא היום של "90 יום לחתונה", דוקו-ריאליטי שרץ בארה"ב כבר שבע עונות. העיקרון: גברים או נשים אמריקנים שמביאים את בני הזוג הזרים שלהם למדינה על "ויזת אירוסין". הוויזה, K-1, מעניקה להם אפשרות של 90 יום להתחתן. אם הם לא עושים את זה, בן או בת הזוג הזרים מחויבים לעזוב את ארץ האפשרויות ולחזור למולדת.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

רצה הגורל, ורגע אחרי פרק הסיום של "חתונמי" העברתי בדיוק לקטע שבו אחת הארוסות נפרדה מבן זוגה הטורקי, שקיבל מהוריו "הוראה" לחזור לאיסטנבול. לה יש שני ילדים, ההורים שלו לא היו מוכנים לקבל את זה ולחצו עליו לכל אורך הדרך. "גם כשהסעתי אותו לשדה, עד הרגע האחרון לא האמנתי שהוא יטוס", התייפחה והסתובבה בשדה כשהמצלמה איתה. טראש או לא טראש, זה היה רגע טלוויזיוני טוב של פרידה חודרנית, לא מלאכותית ולא מחושבת. בדיוק מה שב"חתונה ממבט ראשון" לא ידעו לעשות.

עוד בוואלה! NEWS

בעיה באינטימיות: מה קורה עם הסקס של הזוגות בחתונמי

לכתבה המלאה

ההיצמדות המדויקת והעיקשת לפורמט המוכר פגעה העונה קשות בתוכנית. שוב אותו מבנה קבוע שבו אנחנו חווים צניחת אדרנלין מטורפת אחרי סופ"ש הזוגות המשותף. הפרידה של מור ומאור הייתה, ולא לכאורה, רגע שיא בודד מפני שהיא סיפקה דרמה כנה. העובדה שמור לא ראתה את זה מגיע, חטפה את הכאפה והאשימה את מאור, בצדק או שלא, בכך שלא שיתף אותה, הפכה את כל האירוע לאותנטי יותר. התחושה כשמאור עשה בגין עם ה"איני יכול עוד" הייתה שלרגע אחד כל המסכות הוסרו.

על רקע הכנות של הרגע הזה התבלטו מפגן הפחדנות של אמיר, האיש שלא יודע להגיד לא, והמשיכה המאולצת באוזן של דובי ואריק לקו הסיום. אף על פי ששניהם נפרדו באופן רשמי, לפחות מבחינתם, כבר בפרק שעבר, הם ישבו על הספה ומסרו את ההחלטה הכי צפויה. המקרים האחרים היו מאתגרים יותר, בין אם בגלל התסבוך של הגר, העיוורון של דנית, הערבובים של אמיר או המכניות המעצבנת של ניר.

ההבדל הגדול בין התכניות טמון ביעדים. ב-"90 יום לחתונה" הזוגות כבר מכירים אחד את השני והמטרה שלהם היא להתחתן, בעוד ב"חתונמי" זה הפוך - הם קודם כל הולכים לחופה ורק אז מכירים. מהבחינה הזאת יש לפורמט האמריקאי יתרון גדול - הזוגות שלהם יודעים שהם רוצים את התהליך ונמצאים במרוץ נגד השעון, במקום בניסיון למשוך זמן עד לשריקת הסיום. אפשר לטעון שזו לא אותה קרקע להשוואה, מה שאולי נכון, אבל יש משהו אחר, והוא לא קשור דווקא למשתתפים עצמם אלא לסובבים אותם: קרובי המשפחה והחברים.

ב-"90 יום לחתונה" יוצא החוצה הרבה חרא, ובתקרה יש מאוורר שמעיף את החרא הזה לכל הכיוונים. אימהות שתלטניות, חברות שמנסות להרחיק ולהזהיר, קרובים שמגלים שקרים ותככים, עימותים אמיתיים, לפעמים כמעט פיזיים. באחת העונות שמע אחד המשתתפים את חברו הטוב ביותר אומר: "היא לא אוהבת אותך ואל תזמין אותי לחתונה שלכם". הוא גם נשבע, על הדרך, שאם בכל זאת יוזמן ויגיע, כשתעלה השאלה "האם יש למישהו התנגדות?" הוא יקום. לבסוף הבטיח, לאחר מסע שכנועים, שלא יעשה את זה.

צריך לזכור שלא כל מה שמותר בערוץ נישה אפשר לעשות בערוץ מרכזי, ועדיין אפשר לצפות ליותר. מרמת הכנות והחברות הזאת אנחנו לא מקבלים ב"חתונמי" אפילו עשירית. כולם מודעים לנוכחות המצלמה ולכן נזהרים בכבוד בני הזוג ובכבוד עצמם, סופרים עד מאה ורק אז אומרים בזהירות מרבית מה שיש להם. העצות יוצאות פרווה, תמיד "ליד" ולא בול. מדוע אנחנו זוכרים ומדברים על החברים של אריק? כי בשיר שלהם "אין, אין, אין מסיבה בלי אישה" (או משהו מטומטם אחר ברוח הזאת) הם הצביעו על בעיה, גם אם עשו את זה בדרך לא אלגנטית. האם באמת החברות של דנית לא אמרו לה להתרחק מאמיר כמו מאש ולא ניסו לפקוח לה בכוח את העיניים? ואם כן, מדוע לא היינו עדים לכך? אם אתם כבר מכניסים את החברים לתמונה, תנו להם את הבמה הראויה.

כאן נכנסת שאלת ביצה ותרנגולת - האם הדפנסיביות של ההפקה גורמת לכל המשתתפים, כולל החברים והמשפחה, ללכת בין הטיפות, או שהם עצמם אלה שמייצרים את הרוח הזאת ובכך מוציאים את העוקץ מהתוכנית ככל שהיא מתקדמת? התשובה לא ממש משנה, משום שבשורה התחתונה אנחנו מגיעים לרגע שבו אמיר יושב על הספה ואומר "כן" אפילו שלכולנו ברור שהתשובה היא "לא" מהדהד.

אפשר היה לעצב את פרק הסיום אחרת. במקום הקולאז' הקיטשי וחסר המעוף לתעד את הימים האחרונים שלהם לחוד, לתת במה ללבטים, לראות אותם מתייעצים (ומקבלים תשובות אמיתיות) ולנסות לייצר סערות נוספות. ברגע ההחלטה אפשר היה להכניס לחדר כל אחד לחוד, לשמוע את החלטתו ורק אז לעמת את בני הזוג במקום לצוות עליהם להקריא מדפי פואמות קרינג'ים במיוחד.

מרוב זהירות קיבלנו ארבעה זוגות מתוך שישה שאמרו "כן", כשאחד, דניס והדר, המשיך בוודאות. רוני ונועם כנראה ניסו גם הם, ומעניין מה קרה כשהיו צריכים להתחיל את החיים האמיתיים, וסביב השניים האחרים מרחף סימן שאלה גדול. כשהזהירות הייתה כל כך גדולה, לא פלא שהסיומת יצאה משעממת ומינורית, גם אם ההספק הסופי - אופק משותף למחצית מהזוגות - דווקא מעיד על הצלחה לא רעה של המשדכים.

דבר אחד קשת בכל זאת לקחה מהאמריקאים: היא ידעה לאמץ את תרבות הסופרבול ושחררה את הפרסומת המבריקה עם דני פרידלנדר לאיקאה בדיוק ברגע הנכון, ממש לפני בעיטת הפתיחה לאירוע השיא. הבעיה עם פרסומות סופרבול, לפחות בארה"ב, היא שהן מקבלות נפח בשיח הציבורי רק אם המשחק עצמו היה מחורבן. ופה, מה יש להגיד - הוא היה ממש, אבל ממש גרוע.

  • חתונה ממבט ראשון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully