הנה שבה לעונה נוספת "MKR המטבח המנצח". על רקע הסח'לה האנושי שהביאה עמה "הישרדות", התגעגענו לחיבוק המחוספס של רותי ברודו וחיים כהן, שניהם יחד מהווים את האבא שאף פעם לא היה לנו. "MKR" היא הצד השפוי של הריאליטי, וככזאת, מוכרחה להיות בה לפחות דמות אחת שכל פועלה הוא לעלות לנו על העצבים. הפעם זאת אופיר אמסלם, שחולקת איתי את שם פרטי ועכשיו כנראה גם תגובות שטנה. מצטערת אופיר - נפלת על אופיר. כמו שאומרת הקלישאה (ואת חולה על קלישאות), הגיע הזמן לאכול מה שבישלת.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
אמסלם, שלא ברור במה היא בדיוק עוסקת, מציגה את עצמה ב"MKR" כבלוגרית ומבקרת מסעדות. היא מגיעה לתחרות בצמוד לספיר, שמופיעה על תקן סגניתה, ושתיהן מתמחות ב"פיין דיינינג" ("תחום שאין ממש בארץ", לדבריה של אופיר). כולנו קצת ספיר, ולכולנו הייתה אופיר כזאת בתיכון: חברה מרושעת שדרכה אנו מבטאות את צדדינו הכעורים והמודחקים. כבר בפרק הראשון מתלוננת אמסלם על כל המנות, כולל ביקורת על "הגשה מוסדית", שגורמת לכל היושבים לשולחן לגרד את ראשם במבוכה. "אם הייתי בבית אבות, היה סבבה לי דברים רכים", היא משחירה לקינוח של דניאל ונדב עוד בטרם הוגש. כבר אז הבנו שאופיר מתנשאת, אבל לא הבנו על בסיס מה.
אז בדקנו. אם תחפשו קבלות בשטח, תגלו כי חשבון האינסטגרם שלה מחזיק, נכון לכתיבת שורות אלה, 6744 עוקבים בלבד - מספר די מביך למי שמגדירה את עצמה "בלוגרית" שכל התנהגותה אומרת "אושיה לפניך". אפשר להסביר את המספר הנמוך בכך שהחשבון שלה פרטי, אבל גם זה משונה. מי שעוסקת בתחום הכה-ויזואלי של קולינריה, ואוהבת לפרסם את דעותיה בציבור, היא הראשונה שאמורה להחזיק בחשבון אינסטגרם פתוח לעיני כל. לא רוצה לומר הונאה, אבל בואו נגיד שעולה מכאן ניחוח של מגשי פירות בהזמנת לורין מיכאלי.
אל תפספס
חיפוש מעמיק בגוגל מגלה את הבלוג שלה - אוסף עמודי אינטרנט בעיצוב שמזכיר את "ישרבאלוג" אחרי שבץ. בבלוג תמצאו מתכונים, ביקורות ויעוץ קולינרי-עסקי. אבל חכו, למה לקפוץ לכיתה ד' כשמחכים לכם כל כך הרבה מטעמים בכיתה א' - הלא הוא הדף הראשי של הבלוג. "ברוכים וברוכות הבאות לעולם שלי", כותבת אופיר למבקרים. "בואו לקחת חלק מהמסע שלי לעולם מלא בטעמים, חוויות, ריחות וצלילים". שמעו, זה אכן חווייתי לחפש בלוג אוכל ולגלות שהגעת למוזיאון הילדים בחולון.
בכלל, הבלוג של אמסלם הוא בסימן "חזרה בזמן", ולא בקטע טוב. חוויית הגלישה בו מזכירה את הרגע שבו החברים שלך עולים על איזו תמונה שלך בלי גבות מגיל 14 שמשום מה נחרטה במרחב הווירטואלי. אחת הביקורת האחרונות היא על "פורט סעיד" של אייל שני, מסעדה שנפתחה לפני 8 שנים ומאז לא ממש שינתה את פניה. לא ברור למי יש צורך בביקורת הזו עכשיו, אבל בקרוב אמסלם אולי תסקר גם את צעצוע ה"טמגוצ'י" המדליק שמסחרר את הנוער. מחכים בקוצר רוח.
"הזמנו את הבטטה הצלויה מנה המדגישה ומקדשת את השורש המופלא הזה שמלווה בשמנת חמוצה ומלח גס מנה שבאמת מחזירה לילדות בערב ל"ג בעומר כאשר כולם התכנסו סביב המדורה ורק חיכו שהבטטה תהיה מוכנה". עם הניסוח הזה, גם אנחנו זכינו לחזור לילדות. ולמקרה שהיה לכם ספק, מנת הבטטה היא אולי המיותרת והסתמית ביותר בתפריט של ה"פורט".
משם ממשיכה הביקורת באותה תערובת מופלאה של שגיאות כתיב, ניסוחים עילגים, תמונות פוטו-רצח, מחסור בסימני פיסוק וחוסר הבנה משווע בקולינריה. "לקינוח הזמנו את המוס שוקולד כי הזמן המתנה לפרנץ' טוסט שאמור להיות אגדי היה ארוך מדי (קרוב ל-40 דקות)", כותבת המבקרת העשויה ללא חת. "המוס שוקולד היה קל עמוס בטעמים של שוקולד המספק כל בחורה במחזור או סתם בחורה בחשקים, הדבר היחידי שהרס לי את ההתענגות המלאה על המוס היה הכפית עץ שמוגשת עם המנה הכפית הייתה סיבית ובכל ביס היה חשש שמא ישאר לי סיב מהכפית".
אם לשים רגע בצד את מונולוג הסיבים, שאוכל בלי מלח ים אטלנטי את כל את ציטוטי הדודות הפולניות לדורותיהן, בתל אביב יש מספר כללים ידועים לכל. כמו שחניה מגיעה עם קנס, כמו ש"דירה אינטימית" היא שירותים שעשו הסבה, ככה ידוע שהמוס של הפורט הוא מחוץ לתחום, וסליחה, אבל יש שיגדילו להשוותו להפרשת גוף. איל שני הוא אמן בלתי מעורער בתחומו, אבל להזמין אצלו קינוח זה כמו להזמין סידורי פרחים מחשמלאי.
אם תמשיכו לשוטט בבלוג תגלו פנינים למכביר, ביניהם "לאחר שהפכתי לצימחונית בחלק מהארוחה הרגשתי רע עם עצמי והייתי חייבת בשר", "הכל תוך כדי התאמנות עם צ'ופסטיקס והריסה של כל טיפת נשיות שעוד הייתה לי עד אותו רגע" ו- "כל ביס מהאנצ'וס פשוט עשה חשק לעוד ביס הבאסה היחידה שהתיישבנו מתחת למזגן והיה החשש שהגבינה תתקשה מהר מדי". שיטוט בעמוד ה"ייעוץ קולינרי ועסקי" יגלה לכם בלאגן שלם של מילים, קלישאות ומשפטים ארוכים כגלות, ללא פואנטה. אופיר אוהבת לתת טיפים לאחרים, וכיוון שהיא כל כך מעניקה מעצמה אעניק לה גם טיפ בחזרה: לא מקימים עסק מתוך התקף מאניה.
את הביקורות שלה נוהגת אמסלם לסגור במילים "אין ספק שאחזור", בדיוק בנוסח הזה, די מוזר בהתחשב בדמות המגה-ביקורתית שהיא מציגה בתכנית. במחווה חברית, גם את ביקורת הבלוג שלי אסכם ב"אין ספק שאחזור", ולו בשביל להבין מאיפה האומץ להחשיב את עצמך לאוטוריטה בתחום האוכל עם כל כך מעט הישגים ברזומה.
אבל מה שבאמת מעניין להבין, תכלס, זה איך אופיר וספיר מבשלות. אחרי שבוע של הערות דורסניות כלפי המשתתפים האחרים, הגיע הרגע שכולם ציפו לו - פרק הצלייה על האש של אופיר וספיר. למסעדה שהציגו ב"MKR" קוראים "אפריטיף", מילה שהן מכירות מצרפתית, וחשוב להן שהמזלג והסכין ישבו במיקום המדויק ביחס לצלחת, כי ככה זה במסעדות מישלן. לאורחים מובטח אירוח צרפתי כהלכתו, מה שמזמן גם נפילה מגובה רב. "היום מבקרים את המבקרת", חוגגים המתחרים.
לשמחתם, המנות אכן מספקות להם סיבות רבות להתאכזב. לא רק מרטין ואבישג המועמדות להדחה, אלא אפילו רותי וחיים שבדרך כלל לא חוסכים בפרגון, מאששים את חשדותינו כי מדובר בסך הכל בבלון נפוח מדי. המנה הראשונה מתקבלת בעיקום אף, והעיקרית כבר נוחלת כישלון חרוץ. "זה לא אווז קונפי", מסכמים השופטים. הניסיון הכושל של השתיים הללו להגיש ארוחה א-לה פריז, מתמצת את כל מהות הדמויות: היומרה ושברה.
הקינוח שעלה על שרטון אמנם זוכה לשבחים, אך מעט מדי ומאוחר מדי, והביקורת מקבלת ביטוי בנקודות. "אהבנו את החסה", מעודדים ברודו וכהן. טוב, היה שם גם קרם ומרנג מצוינים, אבל כמו המתמודדים האחרים גם לנו בשלב הזה שורף לפרגן. כדי להשלים את הטרגדיה, הן מקבלות את הציון הנמוך ביותר - 64 נקודות, ופוטרות אותנו מנוכחותן. על סף דמעות, אופיר מודה שאולי שפטה בחומרה מדי את המתמודדים האחרים וכי עכשיו, כשהיא בנעליהם, היא מבינה את הקושי.
אופיר יכולה להתעודד: לא רק היא למדה שיעור, אלא גם אנחנו. מעמוד ה"מי אני" בבלוג שלה, עולה שאמסלם היא בסך הכל בחורה שאוהבת לאכול יקר ולצלם את זה לאינסטה, והחליטה למסגר את התחביב תחת כותרת כאילו-מקצועית. אם יש משהו שכולנו יכולות לקחת ממנה, זה את התובנה שעם מספיק ביטחון ואמונה בעצמכן אמנם אפשר להצליח, אבל מסתבר שזה לא מספיק, כי עדיין אפשר להיכשל. אולי כדאי פשוט שהביטחון הזה יגובה בכישורים. כמו שאמרה רותי ברודו על הפאי של השתיים: "היה חסר בסיס שיתפוס את זה".