ושוב תודה להפקת הישרדות שנתנה לנו את הזכות לצפות בפרומו בן שעה לפרק שישודר היום בערב. אלא אם הם יחליטו להדיח מישהו בדקות הראשונות ואז לצלם אותו מתראיין על ספה במשך 50 דקות, הרי גם זו אפשרות מסתבר. לא ברור לי איך המהדורה המיוחדת של יעל בר זוהר הפכה למעניינת יותר מהתוכנית עצמה. באמת - הדבר היחיד שאכזב אותי יותר מהפרק המשמים הזה הוא ההתנהגות של ירדן ג'רבי.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
תגידו לי, איך מישהי יכולה להיות כזו ווינרית כשזה מגיע לפיזיות, ופשוט להתפייד אל תוך החלל כשמדובר בכל דבר שדורש כישורים חברתיים מינימאליים? ואני בכלל לא מדברת על אסטרטגיה, זאת עונה שבה הקוקוסים אסטרטגיים יותר מרוב המשתתפים (בטח יותר מישראל) אז באמת שאין לי ציפיות ממנה בתחום הזה.
אני מצטערת להגיד את זה, אבל ירד לי מירדן ג'רבי. הנה, אמרתי את זה - אתם יכולים לכתוב לי טוקבקים מרושעים למטה, אני לגמרי בסדר עם זה. אבל לפני שאתם מתחילים לצרוח עלי שאני עוכרת ישראל שיוצאת נגד התכשיט המוזהב של המדינה, תנו לי להסביר.
עוד בוואלה!
אני חושבת שעד היום ירדן הצליחה להישאר במשחק בזכות דבר אחד - ההילה שאופפת אותה ומבלבלת את כולנו. ממש כמו שאנחנו תופסים אנשים שמדברים אנגלית שוטפת כחכמים יותר וגברים בחליפות כמעוררי כבוד (יש על זה מחקרים - תבדקו אותי), ככה ירדן נתפסת כווינרית. היא הביאה מדליה אולימפית, היא מתקתקת משימות, היא חמודה, היא חייכנית, וככזו, אנחנו תופסים אותה כסמל שאסור לגעת בו, וכשזה נוגע לשורדים - סמל שאסור להדיח. אבל העניין הוא שכשמקלפים ממנה את האולימפידה ואת העובדה שהיא מסוגלת להתמודד עם כאב טוב יותר מכולם - לא נשאר יותר מדי.
ג'רבי אולי חזקה, אבל כשזה מגיע לשדה הקרב היא בסך הכל חיילת. אמנם חיילת מצטיינת, כזו שעברה אימונים ויכולה לשבור אותך בנקישת שתי אצבעות, אבל עדיין - חיילת. היא לא מדברת כשלא נותנים לה אישור מפורש, לא אומרת את דעתה, לא מנערת את המסגרות, לא נלחמת כשלא אומרים לה להילחם ומוכנה לוותר ולזוז הצידה בכל פעם שמישהו רומז לה בטון סמכותי מספיק. הזיק היחיד לאנושיות שאנחנו מקבלים ממנה הוא כשהיא מסתכלת על עידן, ובאמת שאפילו זה מעצבן אותי - כי אם היא היתה מנסה לפלרטט את דרכה על הגב שלו כל הדרך אל הגמר מתוך אסטרטגיה, כמו שעושה אלה לכל אחד מהגברים שם, יש מצב שהייתי מתלהבת ממנה יותר.
אני לא אומרת שזה דבר פשוט להיות חזקה פיזית, לקום ב-5 בבוקר ולצאת לריצה, לאכול ארוחות מסודרות בשעות קבועות ולהתאמן 10 שעות ביום. זה קשה - ודורש מחויבות וכוחות נפשיים שאין לרובנו, אבל בסוף אלו אימונים שמכינים אותך לקרב מאוד ספציפי, ומפספסים הרבה מאד כישורים אחרים.
כשבני דיבר על סבל ועל מלחמות הבנתי אותו - הוא אולי לא פירט מה בדיוק הוא עבר אבל אני מניחה שיש משהו שיצר את האדם הזה, שמרגיש שהוא חייב להצחיק את כולם כל הזמן כדי שיחבבו אותו. גם אלה, בסיפורים הבלתי נגמרים על כמה היא סבלה בגלל היופי שלה, מבינה טוב מאוד מה הנשקים שיש לה בארסנל - היא שולפת את הדמעות כשצריך, קופצת על ישראל ומסבנת לו את הגב כשהוא מקבל פרס, ומתחנפת לאסי רגע אחרי שהיא לא מצילה את רגב. ועם כל הכבוד למאמן שאומר לך איך ומתי לנשום ולקפוץ בתוך הבועה הסטרילית שלך, חוץ מניסיון על הבשר שלך, אין דרך ללמד איך לשרוד בתיכון עם חבורת בנות מניפולטיביות ונשכניות שבו אחת מקנאה בשניה בזמן שהשלישית בכלל מנסה לגנוב לרביעית את החבר.
להיות חזק פיזי זה לא קל, אבל לנסות להבין איך עובדים החיים האלה תוך ניסיונות בלתי נגמרים להבין מי אנחנו ובדרך לטעות, ליפול, לקום, לקבל סכינים בגב מאנשים שסמכנו עליהם, לבכות, להאמין במישהו עם לב שמישהו אחר כבר שבר, להתמודד עם אנשים שמורידים אותנו סתם כי רע להם, עם אחרים שמנסים לנצל אותנו, וכל הזמן הזה ללקט יכולות כמו שאוספים נשקים במשחק מחשב, ואז לדעת לשלוף אותם בזמן הנכון - זה הרבה פחות שחור ולבן, ולכן גם הרבה יותר קשה.
ירדן כנראה לא עברה את זה, ובזכות זה היא אולי יכולה להיתלות על קורה במשך 3 שעות, אבל לא מבינה שהיא צריכה להשתיק את בני כשהוא מדבר דוחה לאלה (משהו שאפילו ליטל הצליחה לעשות, ועוד ברהיטות! נראה שגם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום), ובעיקר, לא קולטת שעידן לא יגן עליה עד הסוף המר.
היא מעצבנת אותי בעיקר כי מדובר בפספוס. זו אישה שבלי להתאמץ גורמת לכולם להעריך ולהעריץ אותה, ובמקום לקחת את זה בשתי ידיים ולהשתמש בזה למטרות טובות, או אתם יודעים - כדי לנצח את המשחק, היא חושבת שכל מה שהיא יכולה לעשות זה לעמוד דום על הפודיום ולחייך יפה למצלמות. אם היא הייתה מבינה שהיא לא סתם חיילת שמבצעת הוראות, היא הייתה יכולה להיות מנהיגה, ולהוביל את כל המשחק הזה למקום אחר לחלוטין, לא לשבת כמו ילדה קטנה שאמרו לה שעכשיו הגדולים מדברים, ועל הדרך לקבל את תג "השחקנית הגרועה ביותר בהישרדות".