התעללות בפעוטון ברמלה, חשד להתעללות בגן בחולון, חשד לאלימות בגן בחיפה - מדי שבוע עולות כותרות חדשות על התעללות של גננות וסייעות בילדים. התופעה המדאיגה מתרחשת בכל רחבי הארץ, ותגובות ההורים ההמומות מחזקות את התחושה כי אי אין דרך לצפות אותה, לזהות אותה או לברוח מפניה. התחושה הזו מוצדקת, מפני שגננות מתעללות הן לרוב מיומנות בהצגת חזות הפוכה. עם זאת, תוכלו לזהות בניהן לא מעט קווי דמיון.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
לדברי אבי דוידוביץ', ניצב משנה בדימוס וקרימינולוג, את מאפייניה של הגננת המתעללת מחלקת הקרימינולוגיה לשלושה מעגלי השפעה: מעגל הסביבה הכללית, הסביבה המידית, והמעגל החשוב ביותר - שהוא אישיות הגננת עצמה.
עוד בוואלה!
קשה לתפוס שנשים עושות את המעשים האלו - יש הסבר?
"הסיבה שנמצא בעיקר גננות מתעללות ולא גננים היא שיש יותר נשים שעוסקות בזה", הוא אומר. "כשאנחנו מדברים על עבריינות באופן כללי, 85-90% הם גברים, כאשר רק ה-10-15% הנותרים הן נשים. אז למרות ההבדל הכמותני, אני לא חושב שכשאנחנו מדברים על גננות אלימות יש הבדל בין גברים לבין נשים. ככל שנכנס לעובי הקורה ולמאפיינים אישיותיים והסביבה המידית והכללית, נבין שכל מה שאני אגיד הוא נכון באותה מידה לשני המינים".
בתחום המאפיינים האישיותיים, נמצא, לדבריו, השכלה ממוצעת, כנ"ל לגבי אינטליגנציה ואינטליגנציה רגשית. "אם נעביר אותן מבחנים, נראה שהן מאוד ממוצעות וממוצעים בכל אלה", הוא טוען. "המשמעות האופרטיבית של זה היא שאם יש דרישה לאיזשהם תנאי סף לעבודה הזו, הדרישה הזו לא גבוהה במיוחד". לכן -ברייקינג ניוז - העלאת הרף האישיותי במקצוע עשויה לצמצם את הנזק.
"בדרך כלל אנשים כאלה יהיו בעלי אישיות סוציונומית", קובע הקרימינולוג. אישיות סוציונומית, לדבריו, היא כזו שהנורמות המוסריות שלה נקבעות על ידי הסביבה המידית והכללית. "בגיל ההתבגרות השלב הזה חזק מאוד", הוא מסביר. "זה שלב בעייתי, כי אם אני בחברה קניבלית סיכוי טוב שגם אני אהיה קניבל". עם זאת, לדברי דוידוביץ', רוב האנשים נשארים בשלב הזה, ומעטים העוברים לשלב האוטונומי, שבו הם לוקחים החלטות מתוך שיפוט מוסרי עצמאי".
הגננות המתעללות, לדבריו, נכללות באותו רוב סוציונומי. "באופן כללי, החוקרים יודעים להגיד שהרוב המוחלט של העבריינים הוא בעל אישיות סוציונומית", מסביר דוידוביץ'. "בשביל הגננת המתעללת, הנורמות נקבעות בעזרת הגננות האחרות בגן. אם הן עושות את זה, זה נותן להן לכאורה אשראי לעשות את זה גם. גננת עם אישיות אוטונומית הייתה מתנגדת לזה, אומרת, 'אתם תהיו אלימים, אני לא'. אדם סוציונומי ישתף פעולה".
בהמשך לזה, מנפץ דוידוביץ' את המיתוס הפסיכופתולוגי. לדבריו, לאותן גננות מתעללות אין כל חולי נפשי, הן לא פסיכופתיות ולא סוציופתיות ובעייתן אינה פתולוגית. "אלה אנשים שיש להם מצפון, אבל הם לומדים להשתיק אותו", הוא מחדד. "המוסר שלהם משובש, לא המצפון. אבל הן לומדות כחלק מתהליך הלמידה לנטרל את המצפון בשתי טכניקות. הראשונה היא להגיד לעצמך, 'מה בסך הכל עשיתי? העפתי עליו מגבונים? אין נזק', והשניה קשורה לנושא הסוציונומי - 'כולן עושות את זה'".
בנוסף, מבחינה הקרימינולוגיה כי אותם טיפוסים נושאים איתם תחושה של ריק קיומי וניכור כלפי הסביבה. "יכול להיות שזה קשור למשפחה שלהם, אבל מעבר למעגלים האלו גם אין איזו מעורבות בחברה", מרחיב דוידוביץ'. "את לא תראי אנשים כאלה פעילים בארגונים התנדבותיים או יוצאים להפגנות". חלק מאותן גננות, לדבריו, יסתובבו עם תחושה שהן מנוצלות. לעיתים יתלו את האשמה בהורי הילדים, שלתחושתן דורשים יותר מדי, מתנהגים בגסות או לא מגלים הערכה. בפעם אחרות, הן ירגישו מנוצלות על ידי המעסיקים - בשל סוג העבודה, תנאי העבודה התגמול הנמוך.
"קורלציה שלילית בין ההשקעה לתגמול מייצרת תחושה של ניצול שמובילה לתסכול, והקשר בין תסכול לאלימות הוא קשר כמעט מידי", מסכם דוידוביץ', תוך שהוא נזהר בדבריו ומדגיש כי אין הוא מצדיק את מעשי הגננות. בהזדמנות זו חשוב לציין כי תחושת הניצול שנושאות אותן גננות היא סובייקטיבית, וגם אם קיימת באופן אובייקטיבי איננה אמורה, כמובן, להוביל לפגיעה בילדים. אדם בעל שיפוט מוסרי תקין יכול להבין את זה, אך לא באדם כזה מדובר כאן.
"אדם שעושה דברים מאוד לא מוסריים, קחי למשל את הנשיא קצב - ברור לך שיש לך איזה שיבוש בשיפוט המוסרי שלו", מבהיר ניצב המשנה בדימוס. "מבחינתו כמו שהוא קיבל מהמדינה את הטלפון והמחשב והמשרד, הוא קיבל גם את המזכירה. המחשב נועד לכך וכך, והמזכירה נועדה לזה וזה. וזה מתחבר לנו לאישיות הסוציונומית".
עוד מציין דוידוביץ' כי גננות אלימות הן בדרך כלל ותיקות בעבודה. הן לא יתעללו בילדים בשנתן הראשונה או השנייה, כשם שרוב בני האדם מקפידים ונזהרים יותר בשנותיהם הראשונות, בין אם זה מתוך חוסר ביטחון או פיקוח מוגבר על עבודתם. "ככל שאתה יותר ותיק ומתמקצע אתה יודע גם איך 'לא להגזים'", הוא מוסיף. "הן לא מפרקות ילדים ולא שולחות אותם בשקית - סליחה על ההתבטאות - אלא לומדות איך לעשות את זה מבלי לעורר תשומת לב, וזו פונקציה של ותק בעבודה".
לפי מה שאתה מתאר, נשמע שהתעללות כזו היא מאוד מחושבת.
"אני לא חושב שהגננת מתכננת לעשות את זה כשהיא קמה בבוקר, אבל יש פה בחירה. כל אחת מהן עושה בחירה, והבחירה הזו מגיעה משתי סיבות: אחת - היא מרגישה שככה יהיה לה יותר קל יותר לעבוד. במקום לקחת את הילד שלא רוצה לישון, להשכיב וללטף אותו, היא תזרוק אותו על המזרון וככה הוא ידע שכבר לא כדאי לו לקום. זה קל יותר בשבילה. שתיים - היא מרגישה מקופחת בעבודה, והפגיעה בילד מנטרלת את תחושת הקיפוח שלה".
על מנת להבין את הלך המחשבה הזה, יש להחליף את מושא הפגיעה - הילד, בחפץ. מחשב, לצורך העניין. "כפי שאנשים שאינם שבעי רצון מהעבודה שלהם גורמים נזקים, והנזקים שהם גורמים מביאים להם שביעות רצון, כך גם הגננת", לדברי הקרימינולוג "אם עובד באיזושהי חברה מכניס בורג הפוך ותוקע את המכונה, הוא מבסוט - כי הוא אומר כל החיים אני עובד מול המכונה, אוכל גריז ושמן וחום. במקרה הזה, לפגוע בילד זה לגרום סוג של תקלה". עבור אדם מן השורה, מובן שפגיעה במכונה איננה שוות ערך לפגיעה בילד, אך אותה גננת, בעזרת תמיכת הסביבה והתירוצים שהיא מספקת לעצמה - רואה זאת אחרת.
"עוד דבר חשוב, זה שבדרך כלל נמצא אצלם רקע של אלימות כקרבנות", מציין דוידוביץ', ובזאת חוזר אל הסביבה המידית המוקדמת של הגננות עצמן. "אנחנו לא מדברים על גילוי עריות או התעללות קיצונית, אלא אפילו אנשים שבאים ממשפחה שבה לתת כאפה לילד זה 'חוסך שבטו שונא בנו'. זה לא משהו פסול, לא משהו שלילי". הסביבה המיידית המאוחרת יותר, כוללת את תנאי ההעסקה של הגננות - באיזה חלל הן עובדות, מהם תנאי העבודה והאם יש פיקוח. "בעניין הזה, חשוב להבין שמצלמות פיקוח יוצרות הרתעה ויכולות למנוע פגיעה", מזכיר דוידוביץ', ובזאת מציע טיפול מניעתי. "יש עם זה בעיות - בעיה פוליטית, סוגיות משפטיות, יחסי עבודה. אבל ברור שכשיש יותר פיקוח סותמים יותר פרצות".
המעגל האחרון, כאמור, הוא זה של הסביבה הכללית, כלומר חברתית-תרבותית. "ברור לך שאנחנו חיים בסביבה תרבותית בעייתית מבחינת מוסר וערכים", קובע הקרימינולוג. "קיים ניכור חברתי מאוד גדול. אני, למשל, לא מכיר את כל השכנים שלי בבניין. אנחנו נורא אינדיבידואליסטים, מתכנסים בתוך עצמנו, לא רואים את האחר ולא אכפת לנו ממנו. אפשר לראות את זה דרך לא רק התעללות בילדים אלא גם התעללות בזקנים, נשים צעירות שהולכות לקחת חופשה באילת… כל הנושא של כבוד האדם הפך לסיסמה ריקה. יש הרבה אנשים שמתבלבלים וכבר לא חושבים שאישה, זקן או ילד הם בני אדם. אז כשמסתכלים על הסביבה הכללית מבחינת תופעה של אלימות, זה מחלחל גם לאותה הגברת שמרימה את חבילת הטיטולים ומעיפה על הילד".
ויש את הקורונה.
"אין לי נתונים מדוייקים בנושא הזה, אבל ידוע שבמצבים של מתח, במצבי משבר, במצבים שכל הסדר משתבש, גם בזמן מתח ביטחוני - האלימות פורחת. אומרים לנו שכולנו מתאחדים ומתגבשים ויש סולידריות חברתית, אבל זה קישקוש. מחקרים קרימינולוגיים מראים ההפך - יש התפרקות ויותר אלימות ופשיעה".