סוזדל, קים ק. הלבנונית. אינסטגרם, צילום מסך
צילום מסך/אינסטגרם

הסיבה שגירוש הכפילה של קים קרדשיאן צריך להפחיד אותנו

29.10.2020 / 9:35

מגישת הטלוויזיה, הכפילה הלבנונית של קים קרדשיאן, התחייבה שלא לפרסם תמונות חשופות באינסטגרם שלה, ועשתה זאת בכל זאת, מה שגרר זעם של השלטונות וגרם לה לברוח מארצה. ג'ני דנסון מפחדת שזה יקרה בקרוב גם אצלנו

מופע במהלך חגיגות ה-40 של קים קרדשיאן/אינסטגרם

בוידאו: חגיגות ה-40 של קים קרדשיאן האמיתית

לפני כמה ימים צפיתי בכתבה על סאזדל מלבנון. מי זאת סזאדל, אם שואלים? ובכן, בתקשורת כינו אותה קים קרדשיאן הלבנונית. מגישת טלוויזיה שנראית כאילו את טיפולי הפלסטיקה שלה היא עושה אצל הרופא של קים, ואת הסטייל שלה היא שואבת ממגזינים בהם צילמו את קרדשיאן בשנת 2015.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

בהתחלה זה נראה לי כמו עוד כתבה מטופשת על מעמד האישה במדינות ערביות, עם טוויסט שמנסה להראות לנו שבלבנון יש נשים שנראות בדיוק כמו קים (למרות שהן חיות בדרך אחרת לגמרי) כמו כל אישה עם גישה לפלסטיקאי ברחבי העולם. אותי הדברים האלה לא ריגשו מעולם כי אני נולדתי ברוסיה, עוד בתקופה הקומוניסטית, שאולי לא הייתה תור הזהב של זכויות הפרט אבל כן אפשרה לנשים לעבוד. ואז עליתי לישראל, ולמרות שידעתי שיש תקרות זכוכית ושוביניזם ועוד כל מיני מילים כאלו שמעצבנות פמיניסטיות, אני מעולם לא נתקלתי בהן, לפחות לא בצורה שגרמה לי לכעוס, או לפחד.

תמיד ראיתי בעצמי פמיניסטית לייט - כזו שפשוט התמזל מזלה לחיות במדינה מתוקנת, ובימים בהם הייתי שומעת חדשות על נשים שחיות במדינות שלא מאפשרות להן לנהוג, להצביע או להראות את השיער שלהן, הייתי מנפנפת את זה במחשבה של "נו באמת - לא טוב להן? שיקומו ויעזבו. יש מספיק מדינות בעולם שיקבלו אותן. הנה - תראו מה קורה באירופה."

מעולם לא הבנתי מה גורם לאדם להישאר במקום שבו לא טוב לו - בטח מישהו כמו סאזדל, אישה שמתפרנסת בזכות עצמה, מופיעה בטלוויזיה ויכולה להרשות לעצמה לעלות על מטוס ולהתעופף לעבר מדינה שאפילו לא דורשת ממנה ויזה או בדיקת קורונה. איך לעזאזל היא מגיעה למצב בו היא מגורשת מהמדינה שלה ולא פשוט עוזבת ונותנת להם לצפות בתחת העגול מדי שלה נעלם לעבר האופק?

מעולם לא הבנתי, עד עכשיו.כי בחודשים האחרונים גם אני מרגישה כאילו אני חיה במדינה שבה אין לי זכויות, ועדיין - אני לא ששה לעזוב. בפעם הראשונה בחיי אני רואה מקרוב מה זה שלטון לא מתפקד שלא עושה שום דבר למעני, מה זה כשלוקחים מהילדים שלך את הזכות ללמוד, מנתקים אותך מהעבודה ומהזכות הבסיסית להתפרנס, בין אם בכבוד או לא - ומחרישים בדרך גם את התרבות והפנאי.

בהתחלה עוד חיפשתי תירוצים - יש קורונה, זה טיפול נקודתי, יהיה בסדר. אבל בזמן שאני חיה בתל אביב, כשחברים שלי מתחננים לצאת לעבודה, השלטון שלנו עושה לכולנו את מה שאני עושה לבן שלי כשהוא משתולל כי אני לא מוכנה לתת לו תוספת שלישית מהקינוח - טופח לנו בעדינות על הראש, אומר "אני מכיר ברגשות שלכם ואני מצטער שאתם מרגישים ככה" וממשיך הלאה, לעשות את מה שמתאים לו.

וזה מה שכל כך נגע בי בכתבה על סאזדל. כי כל מה שהאישה הזו רוצה זה את הזכות לחיות איך שהיא בוחרת בלי לפגוע באף אחד אחר. היא רוצה להעלות תמונות לאינסטגרם ולסגור קמפיינים רווחיים של קרם למיצוק התחת או סלוטייפ שאמור להרים את החזה. היא רוצה לעשות את העבודה שלה, שבה היא טובה, ולהמשיך לבדר אנשים.

והיא לא יכולה - כי אסור. ופתאום האסור הזה שלה מרגיש לי רלוונטי מתמיד, כי למרות שמפחיד אותי לחשוב על זה, במשך תקופה ארוכה היה אסור לי ללכת לים, או לשחק עם הבן שלי בגינה, ולפני כל יציאה מהבית הייתי צריכה לחשוב פעמיים, ובעיקר לתכנן מה אגיד אם יעצור אותי שוטר, והבן שלי כבר בן 5 והוא עלול לשרוף אותי מול השוטר ולצעוק "אבל אמא! אמרת שנוסעים לסבתא - לא לסופר!"

אז הייתי מוותרת על כל הסיפור. אני לא רוצה להיתקל במשטרה ולנהל את השיחות האלו, אני לא רוצה לעשות טראומות לילד שלי, אז העדפתי להישאר בבית, לשתוק, ולראות עוד סדרה בנטפליקס.

הנה מה שכל כך מפחיד אותי - שהמטרה כאן היא תירוץ לאמצעים שמדכאים אותנו. הרי כולנו מבינים שאין צורך לסגור ערים בהן אין אף חולה כבר כמה שבועות, אבל אנחנו לא באמת יכולים לעשות עם זה משהו כי נעלו אותנו בבית עם הילדים, את המסעדות, את החופים ואת חדרי הכושר. בפעם הראשונה אני לא מנענעת את הראש, מצקצקת בהתנשאות ואומרת לעצמי "יואו, איזה מדינות יש בעולם הזה ואיזה מן אנשים אלה שלא מנצלים את זכותם לקום וללכת", אלא מבינה למה אנשים מעדיפים לזעוק ולנסות לתקן את המדינה הפרטית שלהם במקום לעזוב.

זו הפעם הראשונה שאני מרגישה חוסר אונים מול השלטון, למרות שאני חיה במדינה שאמורה להיות דמוקרטית, כי מה בדיוק ההבדל בין הסיפור המזעזע של סאזדל, שלטענת משרד הפנים חתמה על התחייבות לא ללבוש בגדים צמודים ולא להצטלם בהם לאינסטגרם ולסנאפצ'ט וגורשה כי כן עשתה את זה, לבין אדם שמעוכב לחקירה בגלל שהלך קצת יותר מדי רחוק מהבית שלו? תסלחו לי, אבל השניים האלו מרגישים לי כמו בני דודים קרובים, והחיים של כולנו מתחילים להזכיר קצת את הסיפור של סאזדל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully