דוד וענת נדיר
צילום: באדיבות המצולמים

הזעקה שמאחורי המכה: מונולוג של גבר אלים שהשתקם

מאחורי כל רע יש פגיעות, ומאחורי כל אלימות ישנה חולשה - לכבוד יום הגבר הבינלאומי, ודווקא בתקופה הקשה שבה קשיים זוגיים שעוברות נשים רבות בבית, חשוב לנסות להבין מה עומד מאחורי האלימות הזאת. דוד נדיר הוא גבר אלים שהשתקם, ויש לו משהו להגיד לכולנו

צילום: רוני כנפו, דובורת מ"י, מד"א, עריכה: עמית שמחה

בוידאו: גבר במודיעין דקר את אשתו וקפץ מהחלון

היי. קוראים לי דוד נדיר, והייתי גבר אלים.
אמנם השתקמתי, ואני יכול להקל על עצמי, להוריד מעוצמת ההצהרה ולקרוא לזה "בעיית שליטה בכעסים", וכך לייצר את המצג שיש גברים אלימים ממני. זה גם יהיה מדוייק, אבל בדיעבד, שנים אחרי - העובדה שאני לא בין הגרועים ביותר ממש לא משנה את המציאות. והמציאות היא שהייתי גבר אלים.

לא שזה תירוץ, אבל יש סיבות להתפרצויות האלו, והן כעסים ותסכולים מודחקים שמקורם בילדות, באבא. גדלתי בבית עם אבא שהרגש היחיד שידע לבטא היה כעס. ככה אני זוכר אותו. כועס, ולפעמים כועס מאד, ואת עצמי מפחד. לא אשכח את הרגע הזה כשהייתי בן 15 והוא הרים סכין ונופף בה לכיוון של אמי, והיא מתקרבת אליו בהתרסה ואומרת לו "תהרוג אותי" .

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

למזלה התגובה שלה כנראה הייתה מפתיעה מספיק כדי לבלום את ההמשך, ואני זוכר את עצמי מבטיח מבפנים ש"אני לעולם לא אהיה כמוהו." אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד, ועד כמה שהכוונות יכולות להיות טובות, הדפוסים שספגתי בבית, הדינמיקה החולנית של הזוגיות שאיתה גדלתי, שקעה פנימה וקבעה את מושבה בנפשי.

עוד בוואלה! NEWS

גול עצמי: שערוריית ליהיא גרינר מוכיחה שמגיע לה יותר כסף

לכתבה המלאה
"כשהייתי בן 15 הוא הרים סכין ונופף בה לכיוון של אמי" (צילום: ענבל נירוונה)

בגיל 30 אבא נפטר, והוריש לי את הכעס שלו, את הכאב הבלתי נסבל הזה, את הפצע הזה, שלקחתי איתי לזוגיות שלי עם ענת. מבלי ששמתי לב גיליתי שהפכתי לבן דמותו, רק יותר גרוע. עוצמות הכעס שלי היו אפילו גדולות יותר, התפרצויות הזעם שלי היו חזקות יותר, והטריגרים שלי היו אפילו זניחים יותר.

זה קרה באחד מימי הנישואים, דווקא ביום הנישואים, אירוני. חיכיתי לה במיטה והיא לא הגיעה, ולא הגיעה ולא הגיעה ו"תיכף אני באה" שנמשך ונמשך. מה שתכננתי לא יצא אל הפועל ובמקום זה נכנס הזעם, איך היא בוגדת לטובת כתיבת מיילים וענייני עבודה? מה איתי, איתנו? נרדמתי, וכשהתעוררתי הייתי אחוז דיבוק. ניתצתי את המחשב שלה, כאילו ניטרלתי את הפצצה, אבל בעצם הפעלתי אחת חדשה, בתוכי.

סחבתי את אבא על כתפי עוד 30 שנה, והיו הרבה מקרים שבהם איבדתי עשתונות, אבל אני זוכר במיוחד את המקרה האחרון, שהיווה את נקודת האל-חזור. ענת אשתי נסעה לחו"ל מטעם העבודה, ואני נשארתי עם הבנות בארץ, עם הבטחה לשמור על יחסים טובים בינינו. הכוונות שלי היו טובות, אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. זה החזיק יומיים. ביום השלישי בתי התחצפה אלי, כדרכם של ילדים, ואני, כדרכם של גברים כועסים ומתוסכלים חשתי כעס, עלבון והשפלה. לא הצלחתי לראות את חוסר האונים שלה באותו הרגע - רק את שלי. סטרתי לה על הפנים, מעשה שהיה שבירת טאבו שקבענו לעצמנו כשהתחתנו והבאנו ילדים.

"סטרתי לה על הפנים, מעשה שהיה שבירה של טאבו שקבענו לעצמנו" (צילום: ענבל נירוונה)

בעקבות התפרצות הזו הורחקתי מן המשפחה, ויצאתי לממש הצעת עבודה בקנדה, מדינה זרה וקרה, הרחק מכל מי שאני אוהב. הגליתי את עצמי למקום שבו לא אוכל לפגוע בהם יותר. לאחר שבועות מספר הודיעו שאני מפוטר ועלי לפנות גם את המגורים. עם קבלת ההודעה יצאתי לעיירה וחיפשתי בית קפה לשבת בו ולעכל את המשמעויות, ולא מצאתי. כל בתי הקפה והמסעדות היו מוארים אבל סגורים. וכך מצאתי את עצמי, בשבוע השלישי בדצמבר, במינוס 20 מעלות, משוטט בשלג, לבד, הכי לבד שהייתי אי פעם, ללא חברים בקנדה, ללא משפחה בארץ, והיה לי קר. מבחוץ, ומבפנים. קר כמו שמעולם לא היה לי.

לאחר שיטוט חסר מטרה של שעות, הפסקתי להרגיש את הרגליים, ונתקעתי בערימת שלג ונפלתי. הכאב החיצוני היה כאין וכאפס לעומת הכאב הפנימי שפילח אותי. "אני לא רצוי. לא רצוי בארץ, לא רצוי בקנדה, לא רצוי" הייתה המחשבה שעברה בראשי בעודי שוכב כשפני קבורים בשלג המטונף. "אבא לא אהב אותי, אני לא אוהב אותי, לא מגיע לי שיאהבו אותי. אין לי סיבה להמשיך לחיות."

למשך דקות מספר חשבתי שיהיה עדיף לכולם אם אישאר שוכב בערימה הזאת עד שאלקה בהיפותרמיה, וכך יסתיימו חיי, אבל עם הייאוש המוחלט שאחז בי, בתוך הוויתור, השחרור של הרגש, הצליחה להזדחל למוחי עוד מחשבה. אחת חדשה, שונה לגמרי מאלה שהכרתי - נקייה יותר. "הרי אם יותר גרוע לא יכול להיות, אני יכול לבחור להשתנות, לחיות, לעבור שינוי עבור המשפחה שלי, שהיא הדבר הכי יקר לי בחיים. אני יכול לבחור לעשות כל מה שצריך כדי לשקם אותה, לשקם אותנו."

"תסכול שלא מקבל ביטוי הוא אנרגיה שנבנית בפנים, שהניסיון לדכא אותה הופך אותה לכבושה, אילמת, נפיצה"(צילום: יפעת יוגב)

וזה מה שעשיתי. בחרתי לחיות, והפעם באמת, לקחת את האהבה שמוצעת לי וללמוד להכיל אותה, לאפשר לאשתי להיות שם, לתמוך, וביחד עבדנו על שיקום המשפחה והזוגיות.

במהלך השנים עברתי סדנאות שונות, תהליכים שאפשרו לי לשחרר מועקות שונות כלפי ההורים, כולל כעסים ורגשות אשמה, וזה עזר קצת. כל דבר שעשיתי מהרגע שבו החלטתי להשתנות, עזר קצת, עד שבסופו של דבר הבנתי. לקח לי הרבה שנות התנסות בתחום הזה עד שהבנתי מה נמצא מאחורי הקלעים של הכעס. הבנתי שלא יכולתי לבטא רגשות כי זה נתפס בעיני כלא גברי, ילדותי, נשי.

למדתי להכיר את התסכול שנבע מחוסר היכולת לבטא את הצרכים והרגשות שלי, ופשוט להגיד מה אני צריך. נשארתי ללא מענה מדוכא, מתוסכל, כועס. וזה תסס במשך שנים והרעיל אותי מבפנים. בשלב מסוים הרעילות מקריסה את המערכות, ואז הכעס מתפרץ, מוביל לאלימות, מילולית ופיזית.
היום אני יודע שכדי לרפא חייבים לבטא, כי תסכול שלא מקבל ביטוי הוא אנרגיה שנבנית בפנים, שהניסיון לדכא אותה הופך אותה לכבושה, אילמת, נפיצה, ואת ההתפרצות שבאה אחריה לבלתי נשלטת, אלימה וקשה.

עכשיו אני יודע שאם נאפשר לסובלים, לכועסים, לבטא את התסכול ללא מחסומים מגדריים, נוריד את רמת התסכול והכעס וגם את האלימות הנגזרת מכך, ולכן יש צורך דחוף, במיוחד עכשיו, לתת לגברים מרחב פתוח ובטוח. בתור גבר מתוסכל שהפך לאלים בעבר והשתקם, אני מודיע לכם שזה אפשרי. בעזרת של ענת אשתי והסדנאות שאת חלקן היא עצמה העבירה, ובעיקר בעזרת הסליחה שלה ושל הבנות, עברנו מסע שאפשר לי להמשיך הלאה. בלעדיהן זה לא היה קורה, אבל ביחד אפשר לתקן את מה שהתקלקל, אפשר לרפא את הפצעים, ללמוד לקחת אחריות ולבטא רגשות, והגיע הזמן שנקבל את עצמינו גם כרגישים ופגיעים. כי ככה אנחנו, הגברים.

הכותב הוא מנחה מעגלי "גברים נפגשים לשם שינוי"

למיזם המשותף שלי ושל אישתי: בית נדיר - נפגשים עם הלב, ריפוי וצמיחה לזוגיות מחודשת

להשתתפות באירועי יום הגבר הבינלאומי והתנסות במעגלי גברים בזום

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully