סטנדאפיסטית חירשת יוצאת לדייט זום, ולא, זו לא התחלה של בדיחה

בוידאו: תכלת בדייט עם עוד זמר כושל

תכלת גינס היא סטנדאפיסטית, כותבת תוכן וכבדת שמיעה. היא נעזרת במכשירי שמיעה, מכבה אותם כשחופרים לה, קוראת שפתיים ומצוידת בהרבה הומור. כיום היא מדברת על זה בצורה גלויה ומשעשעת, אבל קדם לכך מסע מפותל שנמשך כל השנים האחרונות, מאז שהחלה לאבד את שמיעתה.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

הקושי בשמיעה ליווה אותה מגיל צעיר, אבל עם השנים היא שמה לב שהסביבה נעשתה שקטה יותר. "בגיל 32, תביני כמה מאוחר, קלטתי שהשמיעה שלי הולכת ומדרדרת. הלכתי לרופאה, לבדיקות, אבל לא התמודדתי עם זה נפשית." רק אחרי סדרת בדיקות ארוכה, תכלת החלה להפנים שהיא הולכת ומתחרשת. כיום היא מסתובבת עם מכשירי שמיעה ועם פני, כלבת הנחייה הלא רשמית שאימצה, אבל זה לא מפריע לה להמשיך לחיות חיים לגמרי מלאים שכוללים בן זוג, חברים, עיסוקים ואת עבודתה כסטנדאפיסטית. החיים כאישה חירשת בתל אביב מאתגרים, במיוחד בתקופת הקורונה, אבל יש להם גם כמה יתרונות: "כשאני מוציאה את מכשירי השמיעה, אני לא שומעת כלום. אני גרה מול המשטרה, מול אצטדיון בלומפילד, ואני בשקט".

איך בכלל הגעת לסטנדאפ?
תכלת מספרת שבשלב מסוים החלה סביבת העבודה האינטנסיבית במשרד הפרסום כמעצבת גרפית, לסגור עליה "לכל החירשים נותנים ללמוד עיצוב" היא צוחקת. התסכול מעולם הפרסום, יחד עם ההבנה שהשמיעה שלה במגמת התדרדרות, הובילו אותה להמר על שינוי, ובחנוכה 2014, באווירת הניסים, החליטה לנסות את מזלה בסטנדאפ, בעיקר בשביל החוויה והעלאת מצב הרוח. "רציתי לעלות פעם -פעמיים, זהו. מרוב הלחץ היו לי כאבי בטן. הייתי אשכרה מקיאה מרוב סטרס."

הסטאנדפיסט דניאל כהן, שאליו הגיעה דרך הפייסבוק, היה זה שעזר לה עם הצעדים הראשונים - לימד אותה איך לבנות בדיחה, הסביר לה מה צריך לעשות ולמי לפנות. "זה עולם קשה, חבל על הזמן." היא נזכרת בחלחלה בהופעותיה הראשונות "כדי להצליח לעמוד על במה ולהצחיק, צריך ביטחון עצמי, חוש הומור ויכולת אלתור חדה וזריזה, אחרת הקהל יריח את הפחד ויטרוף אותך. בהתחלה הייתי גרועה, היו לי בדיחות מפגרות וגסות, שאלוהים ישמור. משהו על זה שמקללים אותי במיטה, ואני לא שומעת בגלל שאני חירשת, ואז הכלבה פתאום מגיעה. כאילו בדיחה על זה שאני מבינה שהוא קרא לי כלבה".

אבל למרות הקושי להתברג אל זירה בה כל סטנדאפיסטית נחשבת כפמיניסטית חלוצה (בין אם תרצה בכך ובין אם לא), הפעם היא נשארה. "הבנתי שאני נהנית, שככה אני מרימה את הראש, ופתאום קלטתי שאני עושה את זה כבר שנה, אז המשכתי." כיום היא מופיעה בבתי ספר, בחברות, ארגונים, חוגי-בית, ובתקופה הפרה-קורונה על במות מועדונים. מסתבר, כמו בשיר קיטשי של קלי קלרקסון, שהקושי עושה אותה חזקה יותר, "אני מביאה משהו אחר עם ערך מוסף, מספקת מוצר שהוא לא רק קומי."

אתגרי השמיעה הם לא רק בתחום הקריירה, אלא נוכחים בהרבה פעולות יומיומית פשוטות, כמו למשל הליכה ברחוב. אם מישהו יקרא לנו מרחוק, כנראה שנשמע. אם נשמע צעדים מלחיצים מאחורינו ברחוב, כנראה שנגיב. תכלת לרוב לא תשמע את הסימנים האלו, אבל בשביל זה יש לה את פני, סוג של כלבת נחייה לא פורמלית. תכלת אימצה את פני מעמותה, היא לא חיפשה כלבת נחייה, ופני מעולם לא אומנה לכך. בכל זאת תכלת לוקחת איתה את פני כמעט לכל מקום, והן צמד מוכר בשכונה, למרות שפני עושה לה פדיחות לפעמים: "היא גזענית! היא נובחת על שחורים והם אומרים לי 'מה היא לא יודעת שגם היא שחורה? מכירים אותנו פה כבר."

אבל תכלת גם יודעת שאם פני שומעת צעדים חשודים היא שומרת עליה, אם מישהו מאחוריהן, היא מסמנת לתכלת שלא תיבהל, ואם חברים רואים אותן מרחוק, הם יקראו כבר ישירות לפני, "החברים החכמים, לא כולם." פני גם מקבלת תגמול על הליווי והצמוד, ולא פעם זוכה מן ההפקר: "הייתי עושה הרבה ערבי הקראת שירה מונגשים לחירשים בקפה לנדוור, עם מתורגמנית לשפת הסימנים, ושם הכלבה מאוד השמינה, כי היה נופל מלא רוזלך בין השולחנות."

פני לא רק כלבת נחייה בלתי רשמית אלא לקחה על עצמה עוד תפקיד שמעולם לא אומנה אליו - ציד גברברים. "היא כבר יודעת מה הטעם שלי בבנים. אני משחררת אותה שתביא לי חתיכים." תודו שזה סוג אילוף ששווה להשקיע בו. "הבעיה שהטעם שלי בבנים זה ערסים-לייט כזה, אז במקום חתיכים היא מביאה לי פקחי עירייה ואז אני מקבלת דוחות על כלב משוחרר."

במשך הזמן הפנימה פני את הדינמיות של החיים, ושיטות הצייד שלה השתנו בהתאם לשינויים בחייה של תכלת, וחברותיה, שאוהבות להסתובב איתן, כי בסופו של דבר הפסיקה לרוץ בהתלהבות לעבר גברים קירחים אקראיים שהזכירו לה את בן הזוג הקודם של תכלת ופיתחה טעם לחתיכים עם בלורית. היום היא בזוגיות עם לירון, שופע השיער, שלצערו גם שומע מצוין את השכן שאוהב לשיר בשעות הבוקר המוקדמות.

איך זה לצאת עם בן זוג שומע?
"זה משהו שהתרגלתי אליו, כי אני בסביבה של שומעים והתחרשתי עם השנים יותר ויותר. אני לא בוחרת חברים ובני זוג לפי מוגבלויות אלא לפני האופי אז מה שיוצא יוצא. יש כימייה - אש, מי שלא - לא. מסתבר שהמון שומעים שמחים ללמוד שפת סימנים וגם שמחים על ההזדמנות לדבר ברור ולחשוב לפני שהם מדברים, זה מדיטטיבי בשבילם, מה שגם איפשהו השמיעה שומרת עליי - אני מקיפה את עצמי באנשים סבלנים, רגישים, וטובים".

החירשות היא אישיו בשביל גברים?
"בהתחלה, כן. פעם היתה לי בדיחה שאני כבר לא עושה כי כנראה שחררתי, על זה שיצאתי עם מישהו והוא אמר לי בסוף: שמעי אני זיין-על אני, רציני, אמרתי לו שסבבה ואין לי בעיה, אז הוא אמר לי שלא נעים לו, כי אני חירשת ולא רוצה לפגוע, אז אמרתי לו: "מה קשור חירשת? מה תכננת לעשות אותי באוזן?" אז זה באמת קרה והוא היה ממש חתיך. אבל פעם מישהו אמר לי משהו ממש מפגר: "חירשות זה השמנות החדש". יעני הכוונה שהן מפצות על זה שהן שמנות/חירשות בביצועים מרשימים. אני הלכתי למות."

איך נראה דייט איתך?
"ממש כייפי, אבל בטח כל אחד אומר את זה על עצמו. אני צריכה מקום יחסית מואר כדי לקרוא שפתיים - תנאי שטח מתאימים לפעולה. בת'כלס אני חולה על דייטים כי תמיד מגניב להכיר אנשים חדשים בלי קשר למה שיוצא בסוף, אולי זה כי אין לי מטרה ממוקדת לעשות ילדים (אל-הורית) אז אני פחות לחוצה על למצוא אבא ויותר רוצה למצוא חבר טוב."

החירשות מביאה איתה התמודדויות יומיומיות שלא היו עולות בדעתו של אף אדם שומע, שלוקח את היכולת הזאת כמובן מאליו. למרות כישורי קריאת השפתיים, השמיעה משפיעה גם על יחסים רומנטיים. נושא שהיא מדברת עליו רבות בהרצאות ובסטנד-אפ שלה. "חברים מפליצים לידי חופשי. הם שוכחים שאני מריחה."

ואיך זה משפיע על הסקס?
"לפעמים לוחשים לי דברים במיטה ואין לי מושג מה ואני עושה את עצמי שומעת ובלב אומרת 'טוב טוב תסתום'. תכל'ס, לא מבינה שומעים, אתם עושים סקס - תתרכזו בזה, מה הקטע לדבר מלוכלך באמצע?
במועדונים, פעם, בחיים קודמים שלי ושל כולנו, בנים היו לוחשים לי משהו באוזן והולכים, ואני הרי קוראת שפתיים, אין לי מושג מה הם אומרים. בטח הפסדתי מלא מחלות מין ככה."


את מרגישה פערים בין מערכות יחסים שהיו לך בתקופות בהן שמעת יותר טוב, או שאין הבדל?
"שאלה טובה. אני פחות מדברת בטלפון, אז בחורים ששונאים לכתוב ואין להם סבלנות לא בכיוון שלי בכלל. זה עשה לי סלקציה. יש כאלה שדווקא אוהבים את זה שאני לא מדברת בטלפון שאני לא חופרת. אני אשמע מתנשאת, אבל וואלה אני חירשת, יש לי שפם לפרקים, אני לא הכי כוסית ולא הכי יפה, אבל תמיד יש לי בני זוג שווים. בעיקר האחרון. וגם אמא שלו, איזה נסיך יש לה. מצטערת, אבל הקלישאות ממש נכונות, זה לגמרי מה שאת משדרת. תמיד שאלו אותי איך אני מחזיקה בני זוג כ"כ הרבה זמן ומוצאת חדשים. אז הייתי עונה: "הם יודעים שאם לא הם, יבוא מישהו אחר. אי אפשר נאחס בהכל."

כשמקשיבים לתכלת מדברת על חייה, אפשר לטעות ולחשוב שלהפוך חירשת באמצע החיים זה הדבר הכי קל בעולם. ספויילר - זה לא, במיוחד בתקופה הזו, בה שפתיים של אנשים מוסתרים על ידי מסיכה, מה שגרם לעולם של תכלת להיות אפילו יותר דומם מהרגיל, הרבה פעמים מוצאת את עצמה אבודה, וכל פעם מחדש נאלצת לבקש שיורידו מסכות ויסתכלו עליה: "וואו, צעקתי על מישהו לא מזמן... " היא נזכרת במבוכה "הוא שאל את העובד שלו למה הוא הוריד את המסכה, ואני צריכה להסביר כל פעם מחדש שאפשר לשמור מרחק, ואני נשארת עם המסכה, ופשוט חטפתי עליו עצבים. מסכן. ביקשתי ממנו סליחה אחר-כך. תחשבי, זה עוד מעט שנה שאני ככה."

אם תשאלו אותה איך אפשר לשפר את המציאות העגומה הזו, שבה גם הבמות סגורות, יש לה שפע רעיונות: "לצרוך תרבות וצחוק שזה הדבר שיכול להציל אותנו. להציע לחברה שאת עובדת בה הרצאות, להזמין אלייך לחצר הופעות, לפי ההנחיות. ללכת לראות אומנות, בתל אביב יש מלא דברים בחוץ. לצלם, לפרגן, ללכת לגלריות אם אפשר." ובקשה נוספת, חשובה לא פחות: "שאנשים יפסיקו להשאיר את הזבל והטייקאווי שלהם ברחוב, כי פני הכלבה בדיאטה וקשה לה."