אישה מנשקת נעל. ShutterStock
צילום: , ShutterStock

לא סאדו ולא נעליים: לא תאמינו מה הפטיש שמאפיין נשים

נעליים, ליצנים, תחפושות והצלפות - הפטישים הקיימים רבים ומגוונים, ורובם מיוחסים דווקא לגברים. לולה קידר צללה למחילת הארנב של הפטישים הקיימים וחזרה עם מסקנה שהפתיעה אפילו אותה

ShutterStock

בוידאו: הילד שפתח דוכן ייעוץ פסיכולוגי בסאבוויי

קשה להיות סוטה בימינו. נשים וניליות ברחבי העולם עוטות על עצמן 50 גוונים של BDSM ומגיעות לחדר המיטות עם נכונות לקבל כמה פליקים בטוסיק או חניקה בהסכמה בעודן לבושות "בגדי פטיש" כמו גרביון רשת, מכנסי ויניל, או מגפי עור. לצד אלמנט ההפתעה, קוֹלָרים, אזיקים, שוטים, ומפגשים עם זוגות נשואים מרמת השרון במועדון הדאנג'ן, איבדו משכבר את קסמם האפל. אולם מעת לעת, פוסעת אישה בנעלי עקב לחדרו של מאהב חדש וחשה שהוא מעדיף שהנעליים יַחְלצוּ אותה במקום שהיא תחלוץ את הנעליים, או תסיר את בגדיה, או בכלל תישאר שם בחדר.

בעוד "לייף סטייל", אביזרים, ולבוש "קינקי" עשויים לתבל את יחסי המין, עבור פטישיסטים אמיתיים מדובר במנה העיקרית. אם הפטיש הוא נעליים, הן יעוררו את הפטישיסט יותר מהאישה שנועלת אותן, או לסירוגין, רק כשהיא נועלת אותן.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

בחסות האינטרנט צמח ענף שלם המספק "שירותי פטיש" לכל דורש, כולל סשנים סאדו-מזוכיסטיים בזום, חנויות מקוונות לתחתוני וינטג', ופלטפורמות שונות המפגישות בין אנשים עם תחביבים משותפים כמו סקס עם ליצנים, סקס עם כפכפים, או קלאסיקות כמו קניבליזם. לצד קבוצות, פורומים, פורנוגרפיה, ואתרים המקדשים כל פטיש שניתן להעלות על הדעת בעודך על קראק, לא ברור אם הרשת מספקת מוצא אפקטיבי לבעלי פנטזיות פטישיסטיות או דווקא מעצימה את הדחף לממש אותן גם בעולם התלת-ממדי.

בסוף המאה ה-19, אלפרד בִּינֶה, ממציא מבחן ה-IQ ואבי המושג "פטישיזם מיני", הסביר את התופעה כקישור אסוציאטיבי לקוי בין דחפים מיניים לחוויות שריגשו אדם בילדותו. בינה מיאן לתת סיבה להיווצרותו של הפאק המרתק או לספק קלסתרון נפשי של הפטישיסטי המצוי, ורק תיאוריית חרדת הסירוס של פרויד נותנת הסבר בלתי מספק לעוררות מינית מעצמים דוממים ושאר ירקות.

עוד בוואלה!

אנחנו יודעים למה הזוגיות של תום וגל לא תשרוד בחוץ

לכתבה המלאה
תיאוריית חרדת הסירוס נותנת הסבר בלתי מספק לעוררות מינית מעצמים דוממים (צילום: ShutterStock)

על פי המשנה הפסיכואנליטית, בנים נכנסים להלם בעל השלכות הרות גורל כשהם מתוודעים לראשונה לעובדה שלאמא אין בולבול. החרדה הלא-מודעת מכך שגם להם יגנבו את הבולבול גורמת להם להסיט את מבטם אל עבר האובייקט הראשון שנקרה בדרכם - רגליים, נעליים, תחתונים, חזיות, בובות, חיתולים, מוצצים, או כל אובייקט אחר אליו נחשף תינוק בעודו זוחל על הרצפה. לימים עלול אותו אובייקט להפוך לפטיש. שבוי בנפלאות הפאלוס, לפרויד לא היה זמן לפלפולים ענייניים על פטישיזם נשי מלבד הקביעה שרבות מאתנו סובלות מקנאת פין.

כך או אחרת, רוב החוקרים מסכימים כי תגובה מינית לחפצים, סיטואציות, הפרשות או חלקי גוף לא שגרתיים, מתחילה בגילאי ארבע עד שש, מתודלקת באמצעות פנטזיות עד גיל 10, והופכת למושא כפייתי לאוננות עד גיל הנעורים. אחת ההשערות היא שמדובר בגרורה פסיכולוגית של טראומה, התעללות, או חשיפה מוקדמת להתנהלות מינית בעייתית. מסיבה שטרם נקבעה, אנשים מסוימים מגלים עוררות מינית נוכח תחושות או אלמנטים שאפיינו סיטואציות שצילקו אותם במהלך ילדותם. ולדוגמה, מקרה של גבר שעבר בילדותו התעללות מינית על ידי תוקף שהשתיק את זעקותיו עם כרית, ואינו מסוגל להגיע לפורקן מיני אלא אם הוא עצמו או מישהו אחר חונק אותו תוך כדי האקט.

פטישיזם מיני אינו מפלה בין הטרו להומוסקסואלים. לא מדובר בהעדפה מינית כי אם בחוסר יכולת לתפקד מינית מבלי לגעת או להתמקד באובייקט מסוים (תחתונים, חיתולים, חזיות, בלונים, וכד'), איבר גוף מסוים שאינו איבר מין (כפות רגליים, שיער, צוואר, וכד'), הפרשות גוף ("Two Girls, One Cup", וכד'), וסיטואציות שעל פניו הקשר בינן לבין גירוי מיני מקרי בהחלט (משיכה לגופות (נקרופיליה), משיכה לחיות (זואופיליה), וכד').

זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה איוואן פבלוב, שם לב לכך כי כלביו מריירים לקראתו עוד לפני שהוא מגיש להם אוכל. הוא הסיק כי מדובר באינסטינקט נרכש - תוצר של למידה והפנמת הקשר בין הופעתו שלו להופעת המזון. תאוריית "ההתניה הפבלובית" קיבלה חיזוק בניסוי שנערך בשנות ה-60 ובו קבוצת גברים נחשפה לצילומים של נשים ערומות בסמיכות לצילומים של מגפיים, צנצנות, וצורות גיאומטריות שונות. בשלב הבא, הוסרו צילומי הנשים אך תגובתם של הגברים לאותם אובייקטים שהיו חסרי כל קונוטציה אירוטית לפני הניסוי, עדיין נענתה בזקפה. מחקרים בני זמננו כוללים ניסויים פורצי דרך שגרמו לעכברי מעבדה להתחרמן מדג צעצוע ולקופים לאונן על מגף. מה חבל שבקונטקסט הנ"ל, קיימים יותר מחקרים מדעיים על מין עם מגפיים מאשר על המין הנשי.

יש הטוענים כי פטישיזם הוא תולדה של חיווט לקוי בתאי המח המשמשים להעברת מסרים. אלו מקשרים בין מערכות עצביות המגיבות ליצרים מיניים, לבין אלו האחראיות על תגובותינו האינסטינקטיביות, הפיזיות והמנטליות, לעצמים וסיטואציות שונות. לדוגמה, האזור במח האנושי האחראי על העברת מסרים לאיברי המין, נושק לאזור האחראי על תחושות ברגליים. הנחה זו עשויה לספק הסבר ביולוגי להיווצרותם של הפטישים המיניים הנפוצים יותר. מחקר שפורסם ב-International Journal of Impotence Research, ניתח תוכן מפלטפורמות פטישיסטיות שונות במשך כשלוש שנים, ומצא כי הפטישים השכיחים ביותר - כפות רגליים, נעליים, ותחתוני נשים, אכן קשורים או מובילים לאזור החלציים. כמו כן, ידוע לפחות על מקרה אחד בו כריתת אונה של גבר שסבל מהתקפים אפילפטיים, גמלה אותו במקרה גם מפטיש אירוטי ארוך שנים, במקרה הזה, לסיכות ביטחון.

אולי התאהבות בדולפין אפשר להבין? (צילום: ShutterStock)

אסכולת הפסיכולוגיה בגרוש מחזיקה בדעה שכל פטיש מסמל כמיהה לא-מודעת לחוויה או תחושה מסוימת שלא קיבלה מענה בעבר או אינה ניתנת לביטוי בהווה. הבנת מקור הפטיש יכולה לכאורה לאפשר לפטישסט להגשים את תשוקותיו האמיתיות, ולא רק באופן סימובלי. על פי היגיון זה, פטיש לנעליים, כפות רגליים ותחתוני נשים, מאפיין בעיקר בנים בכורים לאמהות עסוקות, שצמאו לתשומת לבה הבלעדית של האֵם אך נתקלו בעיקר ברגליה המתרוצצות ובמתרחש במעלה שמלתה. בבגרותם הפכו אלמנטים אלו לפטיש המאפשר את שחזורה של נקודת המבט הראשונית שגרמה להם להרגיש קרבה ואינטימיות.

בהתאם, נקרופיליה כביכול מאפיינת אנשים שחוו אובדן, נטישה או דחייה טראומטית. בעלי חרדה חברתית וביטחון עצמי נמוך, הם חשים כי לעולם לא יזכו לאהבה ללא תנאי מאדם עם דופק. גופה לעומת זאת, לא תשפוט אותם, תדחה אותם, או תקום יום אחד ותנטוש. עולה השאלה, האם מערכות יחסים עם גופות, חיות, תחתונים או נעליים, מקבילות למשיכה לאנשים בלתי מושגים או למערכות יחסים עם אנשים עם בעיית מחויבות? הלוא גם אלו מסייעות לנו למזער את הסיכויים ללב שבור.

כך או כך, ארגון הבריאות העולמי קובע כי פטישיזם מיני יכול להיחשב הפרעה פסיכיאטרית רק במקרים בהם הפטיש הוא המקור הבלעדי לסיפוק מיני והעיסוק בו פוגע בתפקוד היומיומי, גורם לתחושת מצוקה, או בא לידי ביטוי בהתנהגות המסכנת את בעל הפטיש או אחרים. לעיתים נדירות הדחף לגעת למישהי בשיער או להשיג פריט מחרמן כמו גופה, דולפין, או תחתון משומש, מתדרדר לתקיפה, פריצה, גנבה, ואף רצח ואונס.

יש לקחת בחשבון כי לא מעט פטישים הם תלויי זמן ומקום. לדוגמה, באתר המורשת העולמית קרטחנה שבצפון קולומביה הקתולית, חל איסור מפורש על סקס לפני הנישואים וכמובן שעל בגידות במהלכם. על רקע הגבלות אלו הפך סקס עם חמורים לאקט מקובל ואף רצוי ש-"מותח את הפין וגורם לגברים להפוך למאהבים טובים יותר לנשותיהם". במסגרת דוקומנטרי של Vice על הנושא, העיד אחד המרואיינים כי לא פעם מצא את עצמו מפנטז על חמורת נעוריו בזמן שהתנה אהבים עם אשתו. כמובן שאין ספק כי נפקני החמורים הללו סמוּכים ובטוחים שסקס הומוסקסואלי הוא סטייה גועלית של חולי נפש עם פטיש לגברים שהולכים "נגד את הטבע" ודינם סקילה.

אולי הוא ראה דובי בזמן זקפה מתישהו בילדות (צילום: ShutterStock)

חוקים במדינות שונות ברחבי העולם, (קרי, ארה"ב), חושפות את קיומן של סיטואציות שככל הנראה התרחשו והצדיקו איסורים מפורשים על בעילת דרְבָּנים (פלורידה), בעילת דגים (מינסוטה), בעילת מכוניות (אוקלהומה), ובעילת חיות ששוקלות פחות מ-40 קילו (וירג'יניה המערבית), בין השאר. הגישה הסובלנית ביותר לפטישיזם נמצאת דווקא בקרקוב. שם נעצר אדם רק בפעם השלישית בה נתפס מקיים יחסים עם דב, ועונשו - תרומה למקלט לבעלי חיים. היש גבול לחמלה הפולנית?

נכון להיום, לממסד הרפואי אין הערכה מדוייקת לגבי אחוז הפטישיסטים בחברה או כיצד בדיוק הפכו לכאלו. ההנחה היא שפטיש נולד כמו תינוק. בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה, וזה עלול להיות מכוער להשתלט לך על החיים. מאחר והתופעה נחשפת בעיקר כשהיא חריגה במיוחד או מלוּוה בפעילות שמובילה למעצר, רוב המחקרים על מיניות פטישסיטית מבוססים על ראיונות עם עברייני מין מורשעים. ייתכן כי בין השאר, תורם הדבר להערכה כי 99% מהפטישיסטים האמיתיים הם גברים פוסט-טראומטיים עם יצר מיני עודף.

בסופו של דבר, נראה כי פשוט ישנם אנשים בעלי תשוקות מיניות כפייתיות משונות יותר או פחות. אך בעוד פֶּדוֹפיליה לדוגמה, מבוססת על משיכה כפייתית לילדים ומהווה סכנה, פּוֹדוֹפיליה - משיכה כפייתית לכפות רגליים, יכולה לקבל מענה בהסכמה מלאה מנשים עם פטיש לרפלקסולוגיה/ באשר לנשים פטישיסטיות כשלעצמן, כך לפחות על פי "המדע", מדובר באגדה אורבנית. מזוכיזם והנטיה לפגיעה עצמית לדוגמה, נחשבת למאפיין נשי נורמטיבי, ונטיה להזיק לזולת נתפסת גם היא כתולדה "הגיונית" של הפרעות אישיות, נטיות פסיכוטיות, או היסטוריה של התעללות, ומציגה נשים כקורבנות גם כשהן עצמן בעמדת המקרבן.

חרף עדויותיהם של לא מעט מהנחקרים על התעללות שחוו בילדותם מצדן של נשים, מחקרים על פטישיזם נשי נוטים להתמקד במוטיבציה של נשים לרָצות פרטנר עם פטיש, או במקרים אינדיבידואלים שמוזרותם מתעלה או משלבת בין כל קטגוריות הפסיכיוּת הנשית המוכרות. דוגמה שכזו פורסמה ב-Canadian Journal of Psychiatry ותיארה מקרה של אישה בת 28 שנעצרה ואובחנה כפסיכוטית אך לא כפטישסטית, על אף שהציתה 175 פחי אשפה, צפתה במתרחש מרחוק, והתענגה עד פורקן. כאלו אנחנו, חמימות ומולטי-אורגזמטיות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully