יעל דרוקמן. אינסטגרם, צילום מסך
צילום מסך/אינסטגרם

"הגמול לא משתווה לנתינה": הזוגות שממש לא רוצים ילדים

ענת ניסני

29.12.2020 / 9:00

"עזבי אותך, ילדים זה overrated, עושים מזה יותר מדי. הגמול לא משתווה לנתינה" אמרה אמא של יעל לבתה בת ה-39 כששאלה אותה עד כמה זה שווה את זה. דוד כבר כמעט התפשר, ורויטל פשוט לא סיימה לכייף עד גיל 40. אל-הוריים מדברים על הספקות, החרטות והזכות להתלבט

מאז ומתמיד, בזמן שחברות וקרובות משפחה חלמו להיות אימהות וגם הגשימו, אני - שמאחוריי עבר עשיר כמלצרית בשלל מסעדות איטלקיות - סבלתי מחלומות סדרתיים על בטן הריונית מלאה בניוקי ברוטב שמנת. כיאה לרווקה תל אביבית העברתי את רוב שנותיי הבוגרות באווירת מסיבות וכיף, עם המון רצון לזוגיות אבל לא לאימהות. באיזשהו מקום הרגשתי שהשעון הביולוגי שלי מתפקד ממש כמו השעון המעורר: אני יודעת שהוא אמור לצלצל, אבל איכשהו אני אף פעם לא שומעת אותו ופשוט ממשיכה לישון.

בתזמון מושלם עם גיל 39 וחצי הגיעה הקורונה, ובזמן שכל העולם נעצר, אני נכנסתי לסחרור. בשנות השלושים, אפילו המאוחרות, אולי עוד היה בחוסר ההחלטיות שלי משהו חינני, או לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי, אבל בגיל 40 לא לדעת אם את רוצה ילדים? זה הרי חוסר אחריות, זאת קלות דעת, אפילו חוצפה, בייחוד אם את אישה.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

עם המון שאלות לא פתורות, החלטתי לקפוץ ראש לנושא ולדבר על הורות ועל אל-הורות עם אנשים שעשו את הבחירה.

יעל, מאפרת, מאמנת כושר ויועצת תזונה בת 45, גרושה, אל-הורית, שנמצאת בזוגיות עם גבר שצעיר ממנה ב-11 שנים. כששאלתי על ההחלטה לא להביא ילדים לעולם היא אמרה שעבורה, זה פשוט קרה עם החיים. "התחתנתי בגיל 28, שנינו עבדנו, הרווחנו, חיינו כמו משוגעים וכל הזמן היה אצלי קול שאמר: עוד לא. במקביל, חברות התחילו להביא ילדים וראיתי מה הן עוברות: הלידה, התפרים, הסיבוכים, הדיכאון. אחרי שהתגרשתי, בגיל 40, כבר הבנתי שזהו. שאני שמחה שלא עשיתי את זה".

אז הסיבות נבעו ממה שראית אצל אחרים? שכן בחרו להיות הורים?
"יש המון סיבות. מעבר לנטייה הטבעית שלי שפשוט לא הולכת למקום הזה, אני יכולה לתת המון סיבות למה לא וקשה לי מאוד לתת סיבות למה כן. מעבר לזה, כשהייתי בת שש, אמא שלי הייתה בהריון ומתה מוות קליני בלידה. היא יצאה מזה אבל עבורי זה היה ממש טראומטי ומאז אין לי ספק שאישה שהולכת ללדת היא אישה שאולי גם הולכת למות. זה תרם המון להחלטה שלי בסופו של דבר. אני לא רוצה להקריב את כל הפיזיולוגיה שלי לטובת יצור שנכנס ואת אף פעם לא יודעת איך הוא ייצא".

מה המשפחה אמרה על הבחירה שלך?
"הסביבה הקרובה שלי ממש בסדר עם זה. אמא שלי חינכה אותי לנאמנות עצמית בצורה יוצאת דופן ויותר מזה - לפני שלוש שנים שאלתי אותה: "תגידי אמא, ילדים זה באמת כמו שמספרים?" היא אמרה לי: "עזבי אותך, ילדים זה overrated, עושים מזה יותר מדי. הגמול לא משתווה לנתינה". גם בן הזוג שלי לא מעוניין, אבל למרות שזה רצון משותף הרבה פעמים יסתכלו עלי בתור האישה הקלפטע והדעתנית, שכופה עליו את הרצונות שלה".

איך את מגיבה להערות מהסביבה?
"זה לא חודר אלי, אני מגחכת כשמעירים לי או מנסים לשכנע אותי שאני לא יודעת מה אני מפסידה. אני עונה בחזרה ואני גם אהיה לפעמים ממש ביצ'ית בתשובות שלי כי זה פשוט לא אינטליגנטי בעיניי. מה אתם משכנעים אותי? אתם מיסיונרים? ביביסטים של ילודה? אני לא הולכת כל היום ומספרת לכם כמה זה דפוק מבחינתי שהבאתם ילדים וכמה אתם הולכים לאכול חצץ".

לא היו לך אף פעם ספקות? חרטות?
"לא. אני היום כבר מתקרבת לגיל 50 ואני לא מאמינה שאני אי פעם אחשוב אחרת. אני בנאדם מאוד מחושב, כל החלטה שאני לוקחת בחיים אני שופטת אותה בצורה מאוד רחבה. עד היום גם אף אחד לא נתן לי תשובה הגיונית למה זה הכרחי. אני יכולה לסתור כל טיעון שתתני לי. ביולוגי? זה לא ביולוגי כי אם זה היה ביולוגי הייתי כמו חתולת רחוב, מתייחמת ונכנסת להריון בלי החלטה. ברגע שמעורבת דעת אין ביולוגיה בסיפור".

מלאה בקנאה לנוכח ההחלטיות של יעל, הבנתי שאין ברירה אלא להמשיך לחקור את הנושא. הגעתי אל דוד רוזנטל, עורך בכיר בוואלה! NEWS, בן 46, נשוי, כדי לקבל גם את נקודת המבט של גבר שלא רוצה ילדים. "תמיד ידעתי שאני לא רוצה ילדים, אבל תמיד ידעתי גם שאמצא מישהי שרוצה, כי מה הסיכוי שאמצא את האחת שתגיד: גם אני לא רוצה ילדים? אז התפשרתי בראש, כבר השלמתי עם העובדה שאהיה אבא, ואז לשמחתי באה האחת הנכונה שחשבה כמוני".

עוד בוואלה!

ליהיא גרינר לשמחה גואטה: "מתי תפסיקי עם החרטא ברטא?"

לכתבה המלאה

ומה הסיבה? למה אתה לא רוצה?
"התשובה הקצרה מסתכמת בחמש מילים: "תראי באיזה עולם אנחנו חיים". התשובה הארוכה יותר מורכבת מהרבה דברים אחרים. יש פה גם עניין של אגואיזם - לא אכחיש, בגיל שלי לקום ב-11 בבוקר בשבת זה לא עניין של מה בכך - אבל גם עניינים סביבתיים. אני רואה מה זה עושה לאנשים, צריך מאוד לרצות את זה. רוב ההורים מסכימים שמדובר בנתינה עצומה, ואני בהחלט בעד, אני פשוט חושב שקשה לי לראות את עצמי עוצר את החיים שלי ומתחיל לחיות עבור מישהו אחר. אני לא חושב אפילו לרגע אחד שלהביא ילדים זו טעות עבור מי שרוצה. אני פשוט לא רוצה".

לא היו לך מעולם רגעים בהם חשבת שאולי אתה טועה? רגעים של מחשבה שנייה?
"לא. אפילו לא רגע אחד, אבל ללא ספק ניסו לטעת בי ספקות מהרבה כיוונים - הורים, משפחה, חברים, סביבת עבודה. אל-הוריים, במיוחד נשים, הם קבוצה נרדפת כמעט כמו הומוסקסואלים. זה נראה לא טבעי בחברה. ההבדל בינינו לבין גייז הוא שכשאנחנו מתבגרים האנטי יורד ומתחילים לכבד את ההחלטה. אבל כן, זו החלטה שאני לגמרי שלם איתה".

בתור גבר, אתה חושב שמגיבים שונה לאל-הורות שלך?
"בוודאי. נשים סובלות יותר. גבר יכול לעשות מה שהוא רוצה עם החיים שלו וזה יתקבל. אישה צריכה כל הזמן להסביר, להצטדק. הרי משחר ההיסטוריה, בטח ובטח מקום המדינה, נשים היו רחם מהלך. כל אישה היא רחם, ואם הרחם הזה לא נושא פירות, אז מה בעצם זה שווה? עצוב, אבל זו המציאות. אגב, מי שפיתחה את כל הנושא הזה בארץ, או לפחות אחת העיקריות, היא אורנה דונת, שכתבה ספרים בנושא וגם המציאה את המונח "אל-הורי". אני חושב שגבר לא היה יכול לעשות את זה, כי זה לא היה מקבל את אותו אפקט. אבל שאישה תעשה את זה? זה דורש תעוזה".

כמי שהתעוזה להחליט ממנה והלאה, אחרי הביטחון של יעל ודוד השתוקקתי לכמה ספקות טובים שיגרמו לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי. בשיחה עם רויטל, מהנדסת תוכנה בת 45 מרמת גן, רווקה, קיבלתי הצצה למורכבות של עולם הדייטינג האל-הורי ולתחושות של מי שלא מצהירה על בחירתה בפה מלא. "עכשיו בגיל 45 שאלת האל-הורות היא אמנם פחות רלוונטית מבעבר אבל גם היום, אם אני אכיר מישהו חדש, אלא אם אני יודעת שגם הוא אל-הורי, אני לא אגיד שאני כזאת. בטח שלא בהתחלה, כי אני יודעת שזה ירחיק. אני חושבת שחיבלתי לעצמי בקשרים רציניים עוד משנות ה-20 של חיי כי זה נורא הפחיד אותי להגיע לשלב הזה שהשאלה תעלה. באופן כללי מעט מאוד אנשים שמכירים אותי יודעים את זה עליי".

למה את נמנעת מלספר?
"אני פשוט יודעת שזה יוביל לכל מיני תגובות, שיש אנשים שאפילו קצת יכעסו עליי ולא בא לי לעורר את זה. אנשים שיש להם ילדים ואת אומרת להם שאת לא רוצה, זה כאילו את מטילה ספק בבחירות שלהם, זאת התחושה שלי, ולא בא לי לעשות את זה. אבל אני מרגישה מאוד שונה. אני אישה מזרחית מהפריפריה, להורים שלי יש המון אחים, הכי לא היית מצפה שאני אהיה "כזאת". אז יש לפעמים תגובות מפורשות, כמו סבתא שלי ז"ל ואחותה שהיו אומרות: "איזה מסכנה, אני אעשה תפילה בשבילך בבית הכנסת", אבל לרוב, בעיקר מול הדורות הצעירים יותר, זה בעיקר תחושה כזאת, זה לא נאמר. בעבודה אני יודעת שיש אנשים שתוהים "מה לא בסדר איתי", איבדתי גם לא מעט חברות בדרך, חלקן פשוט בגלל שתחומי העניין השתנו אבל היו גם מי שאמרו שאני כישלון, קראו לי תבוסתנית, בגלל ההחלטה הזאת".

וכשאת מקבלת תגובות כאלה זה מעורר אצלך ספקות?
"ברור. במיוחד בתקופות שאת בדאון ורואה רק את הדברים הרעים ושוכחת מההישגים שלך, ובטח במדינה שלנו שבה ילדים זה סוג של הישג, או כשאני חושבת על ההורים שלי וזה מייסר אותי. מעבר לזה היו גם את הספקות של רגע לפני גיל 40, כשאת אומרת לעצמך שאחר כך זה כבר אולי יהיה בלתי אפשרי, ובגיל 60 תהיי ערירית ותתחרטי על זה. אבל זאת לא סיבה להביא ילד מבחינתי, בטח לא כשאני בלי זוגיות, זה משהו שלא הייתי עושה. אני מאוד מעריכה את מי שכן אבל אני יודעת שאם אני הייתי מביאה ילדים הייתי אומללה".

את חושבת שיש הבדל ביחס של הסביבה לגברים מול היחס לנשים?
"אני חושבת שנשים נשפטות יותר בחומרה בכל דבר, אז ברור שגם בעניין הזה. מצפים מנשים שיהיה להן אינסטינקט אימהי ושירצו את זה מלכתחילה יותר מגברים, למרות שבפועל אני חושבת שיש כמות שווה של אל-הורים ואל-הוריות. גם בהורות עצמה יותר קל לגברים, הם לא נדרשים לעשות ויתור מלא כמו שנשים עושות, הם נשארים מי שהם. ואצל נשים הזהות שלך כאמא פשוט שוללת את כל מה שהיית לפני כן. העבודה נדחקת, לא קיים שום דבר מלבד האימהות. זו לדעתי אחת הסיבות לדיכאון אחרי לידה וזה אחד הדברים הכי עצובים מבחינתי בלהיות אמא

גם אחרי השיחה עם רויטל, ולמרות שהזדהיתי עם כל כך הרבה דברים שנאמרו על ידי שלושתם, משהו עדיין הרגיש לי לא שלם. בכנות, אני חושבת שרציתי לשמוע שזה בסדר להמשיך להתלבט, שאולי אין לי עוד הרבה זמן אבל יש עוד קצת, וזה בדיוק מה שקיבלתי כשפניתי למירב, קואוצ'רית בת 43, נשואה, שילדה לפני כחודש את בתה הראשונה.

"נורמטיבית היה לי ברור שיהיו לי ילדים", היא סיפרה, "אבל אחרי שעברתי לתל אביב, ובעיקר אחרי שההורים שלי נפטרו ופתאום ירדה ממני עננת המחויבות הזאת, נתתי לעצמי פעם ראשונה לשאול את השאלה הזאת. זה לא היה מתוך ספק כמו מתוך רצון להפסיק להיות אוטומטית, כמו שהייתי רגילה בהרבה נושאים, ופתאום הבנתי שאני לא יודעת אם אני רוצה כי ממש כיף לי בלי".
מתי זה התחיל להשתנות?

"כשהכרתי את בן זוגי. נפרדנו חודש אחרי שהכרנו בגלל הנושא הזה ואז אמרתי לו: "אתה יודע מה? בוא לא נקדים את זמננו. אני חושבת שגם אני ארצה אבל בוא נדבר על זה עוד חצי שנה ונראה איפה אנחנו עומדים". ידעתי אז שבאותו רגע - לא בא לי. אנחנו רק התחלנו לצאת, היינו כל היום במסיבות, אני רוצה עוד לראות 700 מקומות בחו"ל, אני מרגישה בת 3 למרות שכבר הייתי בת 40, לא רציתי. אבל לאט לאט התחלתי להבין שלמרות שאני כנראה לא אהיה מהאנשים האלה שיקומו בבוקר וישתוקקו לילדים, ולמרות שזה כרגע מרגיש לי כמו עול, אם אני מסתכלת קדימה לעוד עשר שנים, אני לא רוצה להתחרט שלא עשיתי".

ו

מרגע שהבנת שבעתיד תרצי, הספקות נעלמו?
"ניסינו במשך שנה טבעי ואז החלטנו לעשות טיפולי פוריות ורק תוך כדי הטיפולים התחלתי ממש לרצות. אבל זה לקח זמן. בהתחלה היו פעמים שקיבלתי תשובה שלילית בטיפול ואמרתי: "יאללה, לא נורא, דווקא סבבה", ראיתי שאני לפעמים דוחה טיפול כשיש מסיבה שאני רוצה ללכת אליה, אפילו ממש לקראת סוף ההיריון היו לי מחשבות של: "יו, מה את עושה?" אבל לאט לאט הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר, אני מקנאה באחרים שיש להם ילדים, פתאום זה בער בי ממש".

והיום, אחרי שילדת?
ללידה בגיל הזה יש הרבה יתרונות וחסרונות. חשבתי שאני אהיה עם עמוד שדרה יותר יציב, מחוספסת, יותר בזון - אני ממש לא בזון. אני מרגישה כמו ילדה שלא יודעת מה היא עושה. מצד שני, אין לי פומו, אני לא מרגישה ש"הלכו לי החיים". קשה לי עם הסיטואציה החדשה כי כבר 43 שנה אני עושה מה שאני רוצה, אני עצמאית, אני קמה בלי שעון מעורר כבר שנים, אני בנאדם שלא מפהק מרוב שעשיתי חיים כמו שאני רוצה. אבל הקושי הוא לא ממקום של רצון לעשות משהו אחר אלא ממקום של הסתגלות לדבר חדש".

אז מה היית ממליצה למי שעדיין מתלבטת, לא חשוב שמות?
"אנשים בשוק כשאני אומרת את זה אבל אני אומרת קחו את הזמן. גם בגיל 40 ומעלה, קחו את הזמן - אבל בתנאי שאתן מסתכלות למציאות בעיניים ויודעות שיש סיכוי שזה לא יקרה כמו שהייתן אולי רוצות. אני עשיתי תרומת ביצית וזה משהו שאפשר לעשות גם בגיל 50 וגם בלי מחזור. אז 50 זה אולי לא גיל אידיאלי אבל האופציה הזאת קיימת ויש גם אופציות נוספות. קצת קשה להיות פתוח לזה לפני שמתחילים אבל צריך לדעת שזה המחיר שיכול להיות. אותי זה מאוד הרגיע כשידעתי שיש עוד דרך. ובסופו של דבר - עם או בלי ילדים - העיקר זה להיות בחיבור ובאהבה לדרך שבה את בוחרת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully