עדן גברה. מיכאל טופיול,
צילום: מיכאל טופיול,

"אין לנו כסף אפילו לילדים שלנו, בקושי לשכירות ואוכל"

נשים סודניות ואריתראיות שברחו לארץ ברגל, דרך סיני, מבלי לדעת מה מצפה להן כאן, הן הנשים השקופות ביותר בישראל, אולי אפילו בעולם כולו. כך הציל פרוייקט קוצ'ינטה להרבה מהן את החיים, וגם אתן יכולות לעזור

אבי כהן

בוידאו: יום המהגר הבינלאומי, קוואמי מתגייס למען העובדים הזרים

"הייתי חולה, אחרי השתלת כבד, בלי פרנסה. רציתי עזרה", מספרת עדן גברה, 31, אישה אריתראית שמתגוררת כיום בתל אביב עם בעלה ושלושת ילדיה. גברה עלתה לישראל ב-2012, ולפני שלוש שנים חלתה במחלת כבד. כשנעזרה בעמותת א.ס.ף המסייעת לפליטים ומבקשי מקלט בישראל, זו הפנתה אותה לקולקטיב "קוצ'ינטה" ("סריגה במסרגה אחת" בטיגרינית), שמציע למבקשות מקלט אפריקאיות פרנסה וקהילה תומכת. את משכורתן, מרוויחות הנשים בקוצ'ינטה על ידי סריגה ומכירה של פריטים שונים דרך הקולקטיב. בדומה לגברה, מרביתן הגיעו מאריתריאה ברגל ובעזרת מבריחים, דרך סיני.

"ברחתי מאריתריאה חזרה לסודן כדי להגיע לישראל", מספרת גברה. "בגלל המלחמה אצלנו יצאתי מהמדינה שלי. לא הכרתי שום מקום, פשוט שמענו אנשים הולכים והלכנו". באותו הזמן, גברה לא ידעה דבר וחצי דבר על ישראל או על המחירים שגובה הדרך אליה. "אם אתה לא מכיר את המקום אתה חושב שזה קל", היא אומרת. "גם לגבי הכסף, גם לגבי הדרך. בכסף היה לי בעיה כי הייתי צריכה לשלם הרבה כדי להגיע לכאן, ולא היה לי איך". ללא אמצעים או תכנית, החלה גברה ללכת ברגל בעקבות השיירה. היא הגיעה לסודן, משם למצריים ושם הוכנסה גברה לשישה חודשים בכלא. "המשטרה תפסה אותי כי באתי באופן לא חוקי, ואמרה לי לחזור למדינה שלי", היא מספרת. "אם הייתי חוזרת לאריתריאה, ישר הייתי נכנסת לכלא והמשפחה שלי לא הייתה יכולה לראות אותי".

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

בדרך לישראל הכירה גברה איש שאיתו הגיעה לסיני, עד שנתפסה על ידי חיילים מצרים והוכנסה לכלא, בעוד הוא הצליח לברוח ולהיכנס לישראל. באותו זמן, לא תיארה לעצמה שאותו האיש עתיד להפוך לבעלה ואבי ילדיה. היא הייתה מפוחדת, רעבה ועייפה מדי לשאול שאלות כאלה. ככה זה כשעסוקים בהישרדות. את הגבר ההוא פגשה בישראל מחדש, בעזרת תיווך של חבר משותף שליווה אותה בחציה השני של הדרך לישראל. כשבעלה לעתיד שמע כי עדן הגיעה, הוא התחיל לשאול אנשים על מקום הימצאה. כיוון שכל מבקשי המקלט היו מרוכזים בתחנה המרכזית וסביבתה, החיפוש לא היה קשה במיוחד. תוך זמן קצר, השניים התחתנו והביאו 3 ילדים.

לכאורה סוף-טוב מהאגדות, אך סיפור ההישרדות שלה ושל משפחתה נמשך יום יום, והוא רחוק מלהיות ורוד. "כשהגעתי לכאן חשבתי שהכל חוקי ונקבל פה תעודת פליט ושנעבוד ונצליח לחסוך, ושנוכל ללכת לראות את המשפחה שלנו", היא מספרת. "אנחנו רוצים לשמור גם כסף בצד, כי לא יודעים מה יהיה אתנו - אבל אין. הייתי גם רוצה לעזור למשפחה שלי באריתריאה שאין להם כסף לתרופות, אבל אני לא יכולה, אין לנו מספיק כסף אפילו לילדים שלנו, רק בקושי מספיק לשכירות ואוכל. "

עוד בוואלה!

היא מצטלמת בעירום, אבל תתבע אתכם אם תשלחו לה דיק-פיק

לכתבה המלאה
אפשר להביא את הילדים לעבודה (צילום: מיכאל טופיול)

אל הקשיים הללו הצטרפה גם מחלת הכבד שהשביתה את גברה מכל תעסוקה. לאחר ניתוח השתלת הכבד שעברה נותרה תשושה מההליך וממירוץ ההישרדות של חייה. מתוך הייאוש, לא תיארה לעצמה גברה שתצליח להשתלב בקוצ'ינטה. "בא.ס.ף אמרו לי רק לנסות, במקום להיות לבד ולחשוב על הרבה דברים", היא נזכרת. "הגעתי לשם כי בבית הייתי בלחץ, ומשעמם, ולא היה כסף". לדבריה, למידת מלאכת הסריגה אכן הייתה מאתגרת. "אני נולדתי בסודן, אז לא ידעתי איך לסרוג", היא משתפת. "אריתראים יודעים, כי עושים עבודת יד במשפחה. עברתי לאריתריאה רק ב-2005, אז למדתי לסרוג רק קצת".

גברה הצליחה להדביק את הפער, וגילתה שהיא אוהבת עבודת יד. "אם אני אומרת לעצמי שאני אצליח בזה - אני גם מצליחה", היא מסבירה. "כשהגעתי, אני רואה שכל הסלים ממש יפים, ומיד שואלת, איך עשו? אני יכולה גם לעשות כזה?". בתוך שנה בלבד גברה התקדמה בעבודתה פלאים, וכיום היא מנהלת בקרת איכות - "אחראית על כל הסלים ומחלקת את הבדים לנשים", להגדרתה. "אני סופרת כמה קיבלתי ואיזה צבעים, רושמת, מחלקת לבנות לפי ההזמנות שקיבלנו ואומרת לכל אחת מה היא צריכה לסרוג".

האם הצעירה הגיעה לקוצ'ינטה במטרה למצוא תעסוקה ופרנסה, אך בסופו של דבר קיבלה הרבה יותר מזה. "בקוצ'ינטה הכרתי הרבה נשים, והבנתי שאם אני צריכה עזרה אנחנו יכולות לעזור אחת לשנייה. לפני שלוש שנים היה לי ממש קשה, אבל מאז שהתחלתי בקהילה הזו, אני רואה הרבה נשים שיש להן בעיות, כל אישה באה לשם עם בעיות, קטנה או גדולה".

כיום גברה לא רק מסתייעת בקוצ'ינטה, אלא גם מסייעת לנשים אחרות בהתמודדות עם הטראומות שעברו והקשיים שעודן חוות היום. "אני מחזקת אותן והן מחזקות אחת את השנייה", לדבריה. "אנחנו כמו משפחה". כשאחת הנשים העובדות בקוצ'ינטה, מבוגרת וללא ילדים, חלתה בסוכרת שהחמירה עד כדי קטיעת אחת מרגליה, הנשים האחרות נרתמו לעזרתה: כל אישה הכינה לה סל כדי שתרוויח עוד קצת כסף, עד שתוכל לחזור לעבוד באופן מלא.

במהלך תקופת הקורונה המשיך לעבוד המקום כסדרו, ולגברה התבהר יותר מתמיד כמה התמזל מזלה להגיע לקולקטיב. "כשלא היה אפשר לבוא, היו שולחים לנו את העבודות שלנו עד הבית", היא מספרת. "מאוד עזרו לנו". היא מציינת לטובה גם את האפשרות להביא למקום העבודה את ילדיה. "יש מישהי שעוזרת לילדים ומטפלת בהם, ומתנדבים שאוהבים לשחק עם הילדים ולעבוד איתם", לדבריה. "זה גם מקום ממש גדול, ויש שם צעצועים, ושולחנות לציור. עכשיו בקורונה לא כל כך באים, וזה עדיין מאוד עוזר לנו. בעבודה אחרת את לא יכולה לקחת את הילדים שלך. פה גם יש אוכל, כל מה שצריך".

מחכה שתיגמר כבר הקורונה. עדן גברה (צילום: מיכאל טופיול)

בצד הכרת התודה, כמו רבים מאיתנו, גם גברה מתגעגעת לימים שלפני הסערה. "לפני הקורונה היינו עושים שם גם אוכל אריתראי, קפה, באים אנשים להכיר, לשמוע את הסיפור של קוצ'ינטה", היא אומרת. "עכשיו זה כבר לא קורה, אז יש פחות עבודה ופחות כסף. עכשיו גם יש יותר נשים עם יותר בעיות, וגם לאלה שהייתה עבודה יש פחות עכשיו. נשמח ש-2021 תהיה שנה חדשה, וכל מה שהיה לנו ב-2020 יגמר".

איפה את רואה את עצמך בעולם מושלם?
"אני רוצה שמדינת ישראל תקבל אותנו כמו אנשים ישראלים ותגיד לנו שזה המקום שלנו. שנקבל כל מה שמגיע לנו, טיפולים, חינוך לילדים, כמו ישראלים. אם זה לא יקרה, נצא למדינה אחרת, העיקר שיהיה לנו מקום בטוח, בית משלנו. שנוכל ללכת עם הילדים לראות את המשפחה, וללכת לטיול. אבל הכי חשוב שיהיה לנו מקום בטוח לילדים שלנו".

הקולקטיב, שיושב כיום במבנה משלו בדרום תל אביב, נוסד לפני עשר שנים בידי הפסיכולוגית הקלינית ד"ר דידי מימון-קהן (56). היא נולדה בדרום אפריקה ועברה לאנגליה, שם עבדה במרכז טראומה. ב-2008 עלתה לישראל, והצטרפה לפרוייקט שסיפק סיוע פסיכולוגי לנשים שהגיעו לישראל ממחנות העינויים בסיני. באותה התקופה החלו להגיע לישראל גלים גדולים של מבקשי מקלט. "מהר מאוד הבנתי שהנשים האלה במצב של הישרדות", היא נזכרת. "אין להן מה לאכול, אין בית, אין בגדים".

אם מישהי לא יכולה לעבוד, כל אחת תכין לה סל (צילום: מיכאל טופיול)

סיפורים אלה ודומים לו, אליהם נחשפה ד"ר מימון-קהן גרמו לה לפתוח במחקר בנושא, וכך להכיר את הנזירה עזזת האבטז'י קידאנה (ידועה גם כ"סיסיטר עזיזה"), כיום מנהלת שותפה בקוצ'ינטה. לדברי הדוקטור, קידאנה היא הייתה הראשונה לספר לעולם מה קורה בסיני. "נוצר בינינו קשר מאוד חזק", מספרת ד"ר מימון-קהן. "אני עבדתי דרך ה-ARDC (המרכז לקידום פליטים אפריקאים, תל אביב), ועזזת ביקשה שאקח אותה לשם. כשהגיעה, היא הרגישה שהיא צריכה לעזור לאנשים האלה יחד איתי, שזה הבית שלה שם".

יחד החליטו השתיים להקים את פרוייקט קוצ'ינטה, "שהוא טיפולי, שיקומי, קהילתי וגם עוזר לנשים להרוויח כסף", להגדרתה של הפסיכולוגית הקלינית. אז כלל המיזם הנסיוני נשים ספורות בלבד, אך נכון להיום, רשומות בו מעל ל-200 נשים. הסטודיו הקטן שהוקם ב-2013 הוחלף במבנה רחב ידיים, ולסלים הסרוגים נוספו עוד ועוד פריטים למכירה. ביניהם תמצאו פופים, שטיחים, תיקים, ארנקים וכריות, אך מי שגונבות את ההצגה הן - איך לא - המסיכות, שאמונות על נתח ניכר מהכנסות הקולקטיב השנה. אלה עשויות מבדים אפריקאים נוטפי סטייל, ומגיעות בשלל דוגמאות שעיצבו נשות הקולקטיב בסיוע מעצבים ומתנדבים.

"מה שאנחנו עושות זה לא סתם מפעל של מסכנים. אלה נשים עם המון כבוד, יכולת וחוסן אישי", מדגישה ד"ר מימון-קהן. "אני גאה מאוד בנשים שלנו". ויש לה לא מעט סיבות לגאווה. החל מ-2016 החל הקולקטיב בשיתופי פעולה אמנותיים עם מוזיאונים שונים. מאז, הספיקו לחבור למוזיאון תל אביב (שאף רכש מהן עבודה), מוזיאון חיפה, מוזיאון העיצוב בחולון וכן מוזיאונים וגלריות בניו יורק ובשוודיה. כך, לאט לאט, הוכיחו הנשים של קוצ'ינטה שהן לא זקוקות לטובות מאף אחד. הן לא מקוששות נדבות כי אם משתכרות בכבוד, ויותר מזה - כובשות את משבצת העיצוב העילי. אבל מה עושה מי שאיננה עומדת במשימות עדינות ומורכבות כל כך?

"אם את לא יכולה לסרוג או לתפור, את יכולה לעשות דברים בסיסיים כמו המילוי של הבובה או הצמות שלה", מסבירה ד"ר מימון-קהן. "אם יש לך נכות שלא מאפשרת לך לעשות את זה או שממש לא בא לך, את יכולה לבשל ארוחות צהריים, ללכת למכירות - בבתים, בירידים ובמשרדים, לעזור בטקס קפה, לטפל בגינה. יש כל מיני דברים שאפשר לעשות. לכל אחת יש משהו לעשות, מהדבר הכי בסיסי ועד הכי מתוחכם".

נלי תגר לומדת לקלוע סל (צילום: צילום PRPL)

לשנה הבאה מתוכננות הפתעות חדשות לנשות הקולקטיב, שאחת מהן היא קורס מנהיגות. "תמיד אנחנו שואפות לשלב הבא שאליו נוכל להרים את הנשים שלנו", אומרת הפסיכולוגית. "אנחנו דואגות גם להרים את המנהלות שלנו, כי ככל שהן חזקות כך הן יכולות לחזק את השאר". בראש הקולקטיב עומדות 8 מנהלות-נשים, מתוך החלטה עקרונית שנשים יובילו את העמותה. "זה לא פשוט, כי יש למשל נשים שסיימו רק שלוש שנים בבית ספר", מגלה ד"ר מימון-קהן. "לכן חשוב לעזור בקידום מקצועי מכל הכיוונים - שכלית, נפשית ומבחינת הקניית מיומנויות".

חלק מהתכניות יצטרכו להידחות למועדים מאפשרים יותר, נטולי קורונה. "לפני הקורונה בערך 20 קבוצות היו מגיעות בחודש", מספרת ד"ר מימון-קהן "עושות טקס קפה אתיופי, שומעות סיפורים של נשים, לומדות לסרוג, אוכלות צהריים. זה הביא המון חמלה ואמפתיה לקבוצה של נשים שהן שקופות בתל אביב ובישראל ואולי בעולם בכלל. היו לנו קבוצות כמו תגלית, קבוצות של מורים, קבוצות של גמלאים, מסיבות יום הולדת, בת מצווה… והנשים שלנו מובילות את כל זה".

כיאה לעמותה פסיכו-סוציאלית, משתכרות הנשים על פי עבודתן, ולא על פי גובה המכירה שלהן. חלק מההכנסות באות מהמכירות וחלק מתרומות, ולפני הקורונה - גם מאירועים. "זה לא שמי שעושה הכי יפה או הכי הרבה מקבלת יותר", מדגישה מימון-קהן. "אנחנו קודם דואגות לבריאות הנפשית והחוסן הנפשי של הנשים, ולכן מי שהכי צריכה את העבודה מקבלת אותה. כולם מוחלשים באוכלוסייה הזו, אבל יש פחות ויותר ואנחנו משתדלות לחלק את העבודה על פי צורך. אנחנו בונות אותן להיות בלתי תלויות, עצמאיות, חזקות, שיוכלו לדאוג לבגדים ולאוכל שלהן בעצמן. הן המרכז בפרוייקט הזה".

הן לא רק מתפרנסות בכבוד, הן משפחה (צילום: דבי היל)

הגאווה נשפכת מקולה של ד"ר מימון-קהן כל עת שהיא מדברת על הנשים שמקיפות אותה. "הן מעוררות בי השראה כל יום מחדש", לדבריה. "לא רק הנזירה שאני עובדת איתה, שהיא חברה-אחות שלי, אלא כולן. אנחנו יודעות בדיוק מה כל אחת עברה בחיים שלה, פעם ועכשיו. אני רואה אותן נכנסות עם שמחת חיים ואנרגיה, וזה נותן לי המון פרספקטיבה על החיים שלי. קוצ'ינטה זו יצירה בפני עצמה, ואנחנו לא מפסיקות לחשוב איך לשפר אותה. זה נותן לי שמחה שאני לא יכולה להסביר".

רוב הנשים בקולקטיב הגיעו מאריתריאה. אחר כך תמצאו בו גם מבקשות מקלט מאתיופיה, ניגריה וסודן, אבל הרבה פחות. "כשאת מגיעה לקוצ'ינטה, זה עובר מאנגלית לטיגרינית ובו זמנית מישהי מתרגמת לערבית, ואחת מתרגמת לאחרת לאמהרית", מספרת ד"ר מימון-קהן. כדי ליצור ביניהן תקשורת חלקה יותר ולגשר על הפערים, לומדות המשתתפות בקוצ'ינטה את השפות הפופולאריות במקום. הצוות לומד טיגרינית, הנשים האפריקאיות לומדות עברית ."חלק מהן כבר תפסו את השפה ממש טוב, אבל לא כולן - זה מאתגר", מספרת ד"ר מימון-קהן. "כשאת עסוקה בהישרדות ומתמודדת עם טראומה, לא תמיד יש לך פנאי ללמוד שפה חדשה".

בדומה לגברה, רבות מהנשים קמו בזכות קוצ'ינטה משפל המדרגה. כזו היא מנהלת נוספת בעמותה, אם חד הורית שלדברי ד"ר מימון-קהן, עברה זוועות בחייה. "כשהגיעה לקוצ'ינטה היינו צריכות לקלף אותה מהרצפה", מספרת הפסיכולוגית הקלינית. "היא באה אלינו, למדה, קיבלה משפחה וקהילה והתחילה להתקדם ולהתקדם, עד שהפכה לאחת המנהלות שלנו. בקורונה היא הובילה את פרוייקט המסיכות. יום אחד היא באה אליי עם 80 מסיכות ואמרה לי, 'דידי, בשביל זה אני לא רוצה תשלום'. אמרתי לה, 'מה פתאום?'. היא ענתה לי, 'אני קיבלתי מספיק, עכשיו זה הזמן שלי לתרום בחזרה'".

כרגע ניתן לרכוש בעזריאלי דוט קום, בחנות קוצ'ינטה המקוונת. אחרי הסגרים תוכלו להגיע לקפה אתיופי בסטודיו בשדרות הר ציון 104 תל אביב

  • פליטים
  • נשים
  • שיקום

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully