5 סיבות בגללן אנחנו מעריצות את הנשים שמעצבנות אותנו

יש נשים שאנחנו אוהבות, ויש כאלו שאנחנו אוהבות לשנוא. למה? מכל מיני סיבות. אופי שאנחנו לא מתחברות אליו, התנהגות שמפריעה לנו, או איזו צרימה שרק האוזן הביונית שלנו שומעת. מצד שני, בתור נשים בוגרות כבר למדנו שבהרבה מקרים הדרך הנכונה להתנהל מול אנשים שאנחנו פחות מתחברות אליהם היא דווקא לנסות לקבל אותם, ולשם כך צריך לנסות להתמקד בטוב שבהם. ובכל אחד יש טוב.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

לקחנו כמה נשים שמשהו בהן גרם לנו לעשות להן UNFOLLOW, ובשם האיזון החלטנו לחפש בהן את הטוב ולהאיר עליו. מה גילינו? שלכל אחת מהן יש תכונה אחת לפחות שאנחנו לא רק מעריכות, אלא מעריצות. שזה עוד יותר מעצבן. אבל אם אי אפשר לנצח או להרוג אותן, אולי לפחות נלמד מהן משהו.

מעיין אדם היא מאותן נשים שאפשר לאהוב או לשנוא, אבל אי אפשר להשאר אדישים אליה. היא אוהבת תשומת לב, יודעת מה להגיד כדי להבעיר אש ולקבל כותרת, מכניסה את הקהל אל תוך החיים הפרטיים שלה בצורה שמרגישה לפעמים מוגזמת ולא מפחדת להיכנס לזירה עם סלבס שמביעים דעה ביקורתית על סגנון החיים שלה. אבל יש דבר אחד שכולנו יכולות ללמוד ממנה - וזו הדרך שבה היא חוגגת את הגוף שלה בלי להרגיש לא בנוח. בניגוד לנשים אחרות שמפציצות אותנו בתמונות בגד ים כדי לספר בצורה לא אמינה בעליל שהן טוחנות המבורגרים ללא הפסקה, או כאלו ששמות תמונה מרוטשת לצד תמונה אמיתית (בזווית מחמיאה, עם תאורה טובה וכמות צלוליט שרובנו חולמות עליה) במטרה לקבל תגובות שיהללו את האומץ ואת העובדה שהן מושלמות בכל מצב, אדם לא מתביישת בכך שהיא עובדת סופר קשה על הגוף שלה. היא מעלה תמונות בבגד ים, בטייץ ובשמלות צמודות, מראה לכולם כמה היא שווה ולא שוכחת לספר (שוב ושוב) כמה קשה היא עובדת על זה, ולתייג את המאמן. זו, גבירותי, הדרך הבריאה לאהוב את איך שאת נראית. לא להתבייש או להתנצל אבל גם לא להסתיר את הקושי שמאחורי הקוביות. במקרה שלה נראה שהיא כל כך אוהבת את עצמה, שהתמונות שהיא באמת הן בשבילה ובשבילה בלבד, ולא בשביל לייקים או תשומת לב.

זוכרים שדניאל גרינברג היתה פליטת ריאליטי שהתחננה להזמנות להשקות? כי היא לא זוכרת. כלפי חוץ נדמה שתוך שעות ספורות מהתמונה הראשונה עם אייל גולן, דניאל החליטה שמ-ע-כ-ש-י-ו היא סלב ליגה א, והיא לא מוכנה להכיר בשום מ ציאות אחרת. ביקום החדש הזה אין אזכורים לרצון להיות מפורסמת, אין ראיונות שמדברים על הקשיים והניסיון להצליח בתעשייה הצהובה, ובעיקר אין שום קשר (מבחינתה) בין הזוגיות לעובדה ש"פתאום" כולם מתחננים לפפראצי. מבחינתה כולם רוצים פיסה ממנה פשוט כי היא דניאל - אישה נפלאה, חזקה ומצליחה, ולרגע לא "אשתו של אייל גולן". וכן, עכשיו היא נכנסת שוב לבית האח הגדול על תקן סלב - כי ברוח הטרנספורמציות המהירות אחרי שהיא היתה שם שבוע, היא כבר יכולה לייעץ. ואתם יודעים מה? היא צודקת. כשאת מחוברת לכוכב כל כך גדול את חייבת לזהור חזק במיוחד או שהאור שלו ישרוף אותך. אז דניאל מקפידה לזהור, ובדרך היא לא מתייחסת לאף אחד שמעז לקשר בין הסלבריטאיות שלה לזו של בעלה ואף חוסמת ללא בושה אתרי רכילות ואופנה שמעזים להגיד עליה משהו רע. אם כבר לחיות בסרט - אז רק ככה.

אני לא חושבת שיש מישהו, כולל נעמה עצמה, שיכול להגיד כמה בדיוק היא הזריקה, איפה ומתי. לפעמים זה נראה כאילו קסרי מתקתקת תיקונים פלסטיים והזרקות כי יש לה שעה בזמן שהילדים בגן או כמו שאנחנו מחליפות את הטרנינג למשהו יותר ייצוגי כי העוזרת מגיעה ואין לנו ברירה אלא לצאת מהבית. בניגוד לנשים של הביצה שמזריקות ומסתירות (כולן, כן?) קסרי גם מדברת על החיבה שלה למחטים ואזמלים בפתיחות ובאהבה. לא היא תסתובב בעולם עם בטן רופסת ועצמות לחיים עייפות, ואם תשאלו אותה קמטי הבעה זה משהו ששמור לפשוטות עם, מה גם שעל הדרך היא גם מיחצנת באמצעות דוגמה אישית והדגמה חיה את עסק הפלסטיקה שלה. מבחינתה היא נראית במיטבה ואוהבת את עצמה, וזה מה שחשוב, והיא לא סופרת את המצקצקים. היא עושה מה שבא לה, והמ שבא לה שזה לא להידחק לפינה החשוכה שמקדשת יופי "טבעי" ושורשי שיער דהויים. היא משחררת, וגורמת לכולנו לחשוב שוב על הקמט הזה שפתאום הופיע לנו באמצע המצח, ועל המאמצים שאנחנו עושות כדי להסתיר דברים שאין סיבה להתבייש בהם.

דנה זרמון היא אושיית אינסטגרם עם מעל חצי מיליון עוקבים, אבא עשיר, בעל מאוהב, קשרים בתעשייה ודרכון מפוצץ חותמות, גם בתקופת הקורונה. אתם יודעים מה היא לא עושה? מצטערת על זה או מנסה להסתיר. להיפך - זרמון ברת מזל, והיא חוגגת את המזל הזה במאות תמונות מעוצבות ומושלמות בלי להתנצל לרגע, ואף מתעצבנת על מראיינים שמעזים לרכב עליה בשביל אייטם נזיפה ולשאול אותה אם היא מרגישה בנוח שהיא מבלה בחו"ל בזמן שלאנשים אין כסף לאכול. ואתם יודעים מה? גם היא צודקת. מי אמר שצריך להסתיר אושר ועושר, ושלגיטימי להפגין רק אומללות ושבר? מי החליט שכדי לקבל הערכה וכבוד חייבים לדהור מתוך האשפתות על גבי סיפורי עוני שוברי לב? למה אנחנו מעריכים יותר אנשים שחוסכים על קוטג' מאת אלה שבוחרים לבזבז את כספם על טיסות ביזנס ומלונות פאר? הרי אם היינו יכולים, כולנו היינו דנה, מתעלמים מהחלקים הפחות יפים ועושים זום רק לנופים מרהיבים ומבטים נוגים של בן הזוג, תודו. אז אולי צריך להפסיק להתעצבן עליה במקום להתבאס שמשהו אצלנו לא עובד, או, יותר מועיל - להתחיל לחגוג גם את ההצלחות שלנו בריש גלי, גם אם הן לא מגיעות עם נוף של שקיעה מושלמת.