רםי דלויה, ניר פקין. רםי דלויה, ניר פקין, עיבוד תמונה
צילום: רםי דלויה, ניר פקין, עיבוד תמונה

מביך, אבל חשוב לאפשר את שיח חיי המין של טיילור וקים

בעקבות התגובה של בן זיני שכביכול מגן על נפשן הרגישה של בנות הדוד שלו, ש"לא צריכות לשמוע" על דברים כמו נידה, הגיב גם ליאור דואק (זוכרים, יהודה של העונה הקודמת?). מן הסתם בן זיני בעצמו לא היה מעוניין לדעת פרטים על חיי המין של טיילור, אבל השיימינג לא במקום

בשבוע האחרון נחשפנו לשתי כתבות שמכניסות אותנו לחדר המיטות של צעירות בנות 18. לא מדובר בכתבות על מיניות, על הנוער של היום לעומת זה של הדור הקודם ואני אפילו לא מתכוונת לכתבה שדיברה על כך שבני נוער שולחים אחד לשניה דיק-פיקס ותמונות עירום משל היו גיפים של "חברים". מדובר בשני ראיונות, אחד של טיילור מלכוב שדיברה על כך שהיא שומרת נידה, והשני של קים אור אזולאי, שסיפרה על כך שהחבר הכדורסלן שלה לא מוכן לשכב איתה לפני משחקים.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

הראיונות האלו עוררו סערה - מעבר לעובדה שטיילור עצבנה ציבור די גדול עם העובדה שהיא בכלל טובלת במקווה כרווקה ולא מבינה את הקונספט של נידה (רק נשים נשואות יכולות לשמור נידה - רווקות אמורות לשמור נגיעה, אבל זה כבר היטפלות לפרטים בשלב הזה), פשוט כי מדובר בשתי נשים שתיארו באופן די גרפי את מה שקורה בחדר המיטות שלהן, ואני לא חושבת שהקוראים היו מוכנים לזה. אני מודה שגם אני זעתי באי נוחות כשקראתי כמה קים מתבאסת שחבר שלה לא מוכן לשכב איתה לפני משחק.

עוד בוואלה!

אישה יפה: המשפט של ג'וזי ששבר סופית את קארין עלייה

לכתבה המלאה

כולנו יודעים מה בני 18 עושים (וגם בני 17 ו-16 ואני לא מסוגלת לכתוב כאן גילאים צעירים יותר) אבל מין של צעירים הוא משהו שאנחנו לא רוצים לדבר או לחשוב עליו, בערך כמו שאנחנו לא רוצים לחשוב על מה ההורים שלנו עושים אחרי שהם נועלים את הדלת. אולי בגלל זה שתיהן קיבלו כל כך הרבה תגובות ברשת, כי אנחנו פשוט לא מרגישים בנוח לדבר על נושאים שאמנם אנחנו מבינים שקיימים בעולם, אבל אנחנו לא רוצים לקרוא עליהם מעל דפי עיתון. צעירה בת 18 שמתארת איך החבר שלה הסתכל עליה אחרי שהיא יצאה מהמקווה - מביכה אותנו.

הנינוחות הזו שלהן, השחרור לדבר בכזו פתיחות על מה הן עושות במיטה ולהבין שמאחורי העיניים שקוראות את המילים יהיו אנשים שידמיינו אותן עושות את הדברים האלו, היא משהו שאני לא מסוגלת לתפוס. ועם זאת, אני מבינה שהבעיה היא אצלי - לא אצלן.

העובדה שאנחנו לא רוצים לשמוע על זה, לא משנה את המציאות. אנחנו לא יכולים לחיות את חיינו כמו ילד קטן ששם ידיים על האוזניים ושר לעצמו "לה לה לה" כשההורים אומרים לו משהו לא נעים. פעם היו אנשים שלא נאה להם לשמוע שבעולם יש גברים שמעדיפים גברים או שמסתובבות ביניהם נשים שבוחרות לא להביא ילדים, והיום אנחנו מבינים עד כמה המצב הזה היה מזויף, מסוכן ומחניק עבור אותם אנשים שהרגישו כל כך שונים, וכל כך לבד. אפילו קים התייחסה לנושא בכתבה במוסף הסופ"ש, ודיברה על כך שלפעמים היא לא מצליחה לעשות את ההפרדה ומביאה את הפרסונה הציבורית הביתה, "מרגישה אוטומטית כאילו אני מדברת באיזה רדיו, במוד "שאלות - תשובות באינסטגרם, עונה דיפלומטי" גם כשהיא לבד עם בן הזוג שלה.

אז היום "מותר" לדבר על העדפות מיניות, למסור שמות של אנשים שהטרידו מינית - חזקים ועשירים ככל שיהיו, ואפילו לפתח שיחה על מחלות נפש וטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי - אבל כשצעירה בת 18 אומרת ש"זה לא כיף" שחבר שלה לא שוכב איתה אנחנו נמתחים לדום מתוח ומתחילים לצעוק. אני לא מדברת על בן זיני, שהתעצבן וכתב "למה אחיותי הקטנות צריכות להיחשף לשיח סביב מין", כי ברור לכולנו ממה נובעות ההערות האלו כשהן מגיעות מאדם שסיפר שהוא חיכה לטיילור מתחת לבית עם קפוצ'ון ובכה במשך ימים ארוכים על סיום הקשר, אבל כשאנשים כמו ליאור דואק כותבים "לא מבין איך כוכבות ילדים עם מאות אלפי עוקבים מחליטות לדבר על חיי המין שלהן" אנחנו צריכים להבין שזו התחלה של השתקה בעייתית, ושהעובדה שהמילים האלו גורמות לנו להרגיש לא בנוח לא הופכת אותנו לנאורים יותר - להיפך.

אז נכון, אנחנו לא רוצים לראות צעירה מתנשקת בפה עם אבא שלה, או לצפות בזוגיות שנרקמת על מסך בין אישה בת 25 לגבר בן 57, אבל העובדה שאנחנו צועקים החוצה את אי הנוחות שלנו ומנסים לגרום לאנשים שמדברים בפתיחות על החיים שלהם להפסיק, היא בעוכרינו, והופכת אותנו למקובעים יותר, סגורים יותר ומלאי בושה. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מקבלת את העובדה שיש דברים בעולם הזה שלא מתאימים לי או לא מובנים לי, אבל עצם היותם כאלו לא הופכת אותם לבעייתיים או מוטעים. אני לא מעוניינת לשתות קפה בשישי בבוקר ולגלות שקים אור קונה עם אבא שלה גלולות וקונדומים, אבל זה בדיוק העניין - לקים לא באמת אכפת ממני, או מאף אחד אחר, ומי שצריך לבחון את עצמו מחדש הוא אני, לא היא.

העובדה שההורים שלה מקבלים אותה כמו שהיא ראויה להערכה, לא לגנאי - בעיקר כשאני מבינה כמה כאב היה נחסך לאנשים שלא זכו לדבר עם ההורים שלהם בפתיחות על נושאים קריטיים כאלה. ההתקדמות הזו אולי קשה עבור חלקנו, אבל דווקא עצם הקושי גורם לי להבין כמה השיח הזה חשוב, ושיש סיכוי מאוד גדול שהנשים הצעירות האלו הן חלק משינוי חשוב, והפתיחות הזו שמביכה אותנו תעשה טוב לילדים שלנו, וברמות עמוקות וחשובות יותר ממה שרובנו מצליחים לתפוס.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully