אופיר סגרסקי. שרון בנימין, באדיבות המצולמים
באדיבות המצולמים/שרון בנימין

"אני לא רוצה ילדים ולו כבר יש - למה לנו לעבור לגור יחד?"

עודכן לאחרונה: 30.3.2021 / 19:13

היא אל-הורית שאוהבת את הדירה הנקייה ואת החתול הפסיכופת, והוא בלגניסט בפרק ב', עם ילדים, שיכול תיאורטית לגרוב את אותו זוג גרביים שבוע. הילה ויטקובסקי פרץ מסבירה למה, למרות הפערים, לעבור לגור יחד בכל זאת יכול לעשות טוב לזוגיות

כמעט כל זוג שעובר יחד כברת דרך מגיע לשלב הזה: עוברים לגור יחד. המעבר תמיד מלווה ברעידת אדמה דרגה 10, לשני הצדדים, אך העולם ממשיך כסדרו. גם בשלב הבא, כאשר נוצר בבטנה של האישה אדם שלם וזו דוחקת אותו החוצה בצרחות דרך איבר המין, אף אחד לא מזדעזע. לכל היותר מברכים ב"מזל טוב". כל השלבים האלה, שנחשבים לחלק אינטגרלי מהחיים - בחברה הישראלית בפרט - מהלכים עליי אימים. אפשר לתהות מה דפוק בי, האל-הורית המתבודדת, אבל מבחינתי הרוב הוא המטורף. שרון, בן זוגי שיחיה, גם הוא נחרד מהרעיון של מגורים משותפים, ואף על פי כן החלטנו לגור יחד.

החרדות של שנינו היו מוצדקות: הן התבססו על ניסיון מר וממשי מהסגר הראשון, שאז לקחתי איתי את החתול וכמה בגדים, ועברתי לגור אצלו. בדיעבד, שמעתי שזוגות רבים התחרטו על הבחירה לגור יחד מכורח הסגר, ומערכות יחסים רבות התפרקו בשל הבחירה להצטופף דווקא בתקופת אבטלה ומצב חירום מדיני. הפחד הכלכלי, אי הוודאות והשהות הממושכת מדי יחד, כמעט ללא ערוצי בריחה (למעט יציאות מרגשות לסופר), לא עשו חסד עם אף אחד מאיתנו.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

לאחר שהצבענו על אותן נסיבות מקלות, החלטנו שלא לאפשר עוד לזיכרון המר לגזור עלינו פירוד, וצללנו אל חיים משותפים. הצלילה הזו תמיד מפחידה, ובמקרה שלנו, המים עמוקים במיוחד: הוא מביא איתו ילדים בני חמש וחצי, אני מביאה חתול שהוא, במילים עדינות, פסיכופת. שנינו התרגלנו לגור לבד. לא רק כרווקים, אלא גם ללא שותפים. אני באה מהשקט של יפו, הוא בא מהגינות הירוקות של הצפון הישן ושנינו נחתנו הישר אל תוך התקף המאניה המכונה מרכז תל אביב, בדיוק כשהעיר מתעוררת חזרה לחיים.

הילה ויטקובסקי פרץ
לשימוש חד פעמי בלבד!. דנה אופז, באדיבות המצולמים
הילה ויטקובסקי פרץ/באדיבות המצולמים, דנה אופז

אם לשים רגע את כל אלה בצד - המעבר של זוג למגורים משותפים קשה מספיק גם ללא הדקויות הייחודיות לקשר שלנו. רבים חווים סביבו חרדה, ויתורים כואבים ואת אי הנוחות שבמעבר מ"אני והוא" ל"אנחנו". איך צולחים את השינוי במינימום פגיעות לשני הצדדים? לדברי המטפלת והמגשרת הזוגית הילה ויטקובסקי פרץ, תיאום ציפיות הוא סוד הקסם כולו. "אם עושים את תיאום הציפיות לפני המעבר או סביבו או בשלבים הראשונים שלו, זה מגדיל את הסיכוי שהשלב הזה יעבור בהצלחה", לדבריה. וכשהיא אומרת "לפני המעבר", כוונתה עוד בשלב חיפוש הדירה.

בתיאום הציפיות שלנו הצבתי כדרישה מרכזית מקלחת ושירותים משלי. לדברי ויטקובסקי, יש עוד כמה שאלות שמוטב כי בני הזוג יענו עליהן בכנות בטרם יצאו לחפש את ביתם החדש, כמו שאלת טווח המחירים, או שאלת המרחב וחלוקתו. "כדאי לשאול - 'האם אנחנו זקוקים למרחב עבודה בבית?' היום זה מאוד נפוץ, סביב הקורונה", מזכירה המטפלת. "יש צורך במרפסת? אם אחד הצדדים מעשן, איפה הוא יוכל לעשות את זה מבלי להפריע לשני? אם אין לנו מענה לצורך הזה, זה יכול להוסיף לסביבה לחץ שישפיע על המשך הזוגיות".

תיאום הציפיות ממשיך גם לאחר שמצאנו את הדירה המיוחלת. בשלב הזה, מציעה ויטקובסקי לשוחח על הדרך שבה אנחנו מדמיינים את חיינו המשותפים. "אחד הנושאים שחשוב להציף הוא חלוקת מטלות הבית, למשל - 'מי עושה מה'", לדבריה. "אם בן הזוג בא מבית שבו האמא הייתה עושה הכל והבית כלום חוץ מלהוריד את הזבל, יכול להיות שהוא יבוא עם ציפייה בסיסית שאת תעשי הכל חוץ מזה. יכול להיות שאת תבואי עם ציפיות הפוכות, או ציפיות לחלוקה שוויונית. אם תדברו על זה הוא יבין מה ההסתכלות שלך, את תביני מה ההסתכלות שלו ותחליטו מי עושה מה. והכי חשוב - זה יהיה מדובר". שאלות נוספות נוגעות לתחום ניהול משק הבית וכלכלתו: "האם אנחנו נושאים בהוצאות של משק הבית ביחד? האם מי שמרוויח יותר משלם יותר?".

אחר כך, כדאי לרדת לעומקן של אורחות החיים במובן רחב יותר. ואלה כמה מהשאלות הבוערות שויטקובסקי מציעה להעלות בשיחה: "כזוג, מה את מצפה שיקרה אתכם עכשיו? שתהיו כל ערב ביחד? שתלכו לישון ביחד? שלכל אחד יהיה את החיים שלו ותיפגשו רק כשנכנסים למיטה? ומתי באים לבקר? לאמא שלי יהיה את המפתח לבית? ומה עם החברים? יש פה שאלות סביב ההשפעות של המעבר על אורח החיים הזוגי והאישי". הסוגיות שויטקובסקי מעלה מחזירות אותי לרגע מהבוקר. רגע קטן, שולי לכאורה, אך כזה שמקפל בתוכו פער מהותי בין שני שותפים לחיים. אני שאלתי אותו "מתי אתה חוזר?", והוא החזיר לי מבט שפירשתי בשני אופנים: ברמה אחת לא היה לו מושג מתי הוא חוזר, וברמה האחרת - הבהיר לי שאיננו רגיל לתת דין וחשבון על דברים כאלה.

זוג במיטה יחד עם תינוק שצופה בהם. Serg Ivanov, ShutterStock
שלכל אחד יהיה את החיים שלו ותיפגשו רק כשנכנסים למיטה?/ShutterStock, Serg Ivanov

"כשעוברים לגור ביחד, זה מציף על פני השטח את כל הדפוסים וההרגלים שכל אחד מביא איתו מהבית, מחיי הרווקות וממערכות היחסים הקודמות", מסבירה ויטקובסקי. עכשיו הכל מתבהר לי: בבית ילדותו, לא היה משנה כל כך מי נכנס ומי יוצא, לטוב ולרע. אני נמצאתי תחת מעקב צמוד של הוריי, גם כן לטוב ולרע. הפער הזה הוא שיצר בינינו מתיחות, וכל זה כשלא באמת שינה לי מתי הוא חוזר. רק רציתי לדעת. "מעולה, תדברי איתו על זה", מציעה המטפלת. "כל מה שצברתם זה חלק ממי שאתם, וחשוב להבין עם אילו מטענים והיסטוריה והרגלים אתם באים. יכול להיות שאתם משחזרים התנהגויות מסוימות שנחשפתם אליהן בילדות, מבלי שבאמת יש לכם צורך בהן. כשמבינים את זה, אפשר לקחת בחירות משותפות".

שאלות נוספות רלוונטיות הן בתחום הרגלי היגיינה. בן זוגי, למשל, כל כך טולרנטי ללכלוך שהוא מסוגל ללבוש את אותם גרביים שבוע. מבחינתי, טיפות שהושארו על אסלה, כל אסלה שהיא, הן עילה לתביעה. אני פונה לויטקובסקי בזעקה נואשת להחדיר בו את תודעת הניקיון. לדבריה, הקרב הזה לא אבוד. "אני מאמינה ביכולת להתקרב אחד לשני, לא ממקום שמישהו 'צריך' להשתנות, אלא ממקום של רצון למען הצד השני, כי אנחנו מבינים שחשוב לו". עם זאת, לאכזבתי, ויטקובסקי מסרבת להכיר בי כמחזיקה באמת המוחלטת בתחום. "לא רק הוא, אלא גם את - לא נדרשת קודם להתאים את עצמך להרגלי היגיינה של שותפים", היא אומרת. "כשעוברים למגורים משותפים, זה דורש משני הצדדים להתקרב זה לזה ולפתח את שריר הגמישות".

בין השורות, אני מבינה שחשוב להתעקש על ריצוי של כל הצדדים בבית, ואצלנו יש הרבה צדדים. במקרה של משפחה משולבת כמו שלנו, אומרת ויטקובסקי, כבר לא מספיקות השיחות בינינו - וכדאי לערב גורם מקצועי. "אצלכם, עולות עוד הרבה שאלות שזוגות אחרים לא מתמודדים איתן", לדבריה. "למשל, מה את יכולה להגיד להם, מה את לא יכולה? האם האינפורמציה צריכה לעבור דרכו, או שיש לך אמירה עצמאית מעצם זה שעכשיו הבית שלהם הוא גם הבית שלך?". אני כבר רואה את התשובה הרצויה לי, אך לדבריה, גם בנושא הזה אין תשובה אחת נכונה ואף תשובה איננה מובנת מאליה. עברנו רק לפני שבוע וחצי, והילדים היו פה בסך הכל לילה אחד, אבל ויטקובסקי מתריעה: "חשוב לדבר עליהם כבר עכשיו. את לא יודעת כמה זה דרמטי".

מצופה מאיתנו לדבר ולדבר, ואנחנו רק רוצים לנוח. המעבר היה כל כך מתיש: המובילים כעסו שאין חניה, המעבר התעכב ובסוף כל זה ברח החתול שלי בבהלה פרטיזנית על מעבה הרחובות הפנימיים של השכונה החדשה. כל זה גרם לי להותיר את המובילים לבדם, אובדי עצות, ולבכות לשרון בטלפון, "תסתדר עם המעבר, אני מחפשת אותו". רק לעת ערב נמצאה החיה הארורה רושפת בזעם מתחת למכונית סמוכה. "אני מזהירה, זה חתול בעייתי", אמרתי ללוכד החתולים בטלפון, והוא ענה, "נשמה, אני כך וכך שנים במקצוע, אין צורך להזהיר".

גיף אישה מנקה את הבית ורוקדת. Giphy
לא רק הוא - גם את נדרשת להסתגל להרגלי ההיגיינה שלו/Giphy

ובאמת, אחרי שעה שלמה של קרב עקוב מדם, קללות נועזות וסם הרדמה לסוסים, שבו חתולים לגבולם. בעוד הוא משחרר את החתול בין ארבע קירות, אמר לי הלוכד, "תקשיבי טוב, חתולים יכולים לפרק משפחות". תמהתי על הנבואה הקודרת הזו. "בן הזוג שלך, במיוחד כאב לילדים, לא יכול להבין כמה החתול שלך חשוב לך", הוא הסביר. "החתול שלך, עם החרדות שלו, יכול בקלות להביא לאחד הילדים שריטה. ואז בן הזוג שלך חייב להבין שהחתול לא יוצא מהבית, אין מה לעשות. בשבילך הוא כמו ילד, בדיוק כמו הילדים האחרים". הלוכד המסתורי נעלם, ואני התחלתי לתהות אם באמת היה כאן אדם אמיתי או שמא ייצוג ספרותי לרחשי נפשי האפלים. לא היה לו מושג כמה הוא צודק. לגביי, לגבי החתול, לגבי כולם.

"גם זה מתחבר לנושא של משפחות משולבות", אומרת ויטקובסקי. "כמו שאת מקבלת לחייך את הילדים שלו, הוא מקבל את החתול". לשמחתנו, עד עכשיו לא נרשמו שריטות מאף צד, אבל טעמנו בעבר מהאתגר שבמערכת יחסים משולבת. אז, בסגר הראשון, עברתי אליו יחד עם יורי. לבקשתו, שמתי את הארגז של החתול בחדר הילדים. כשילדיו הגיעו, הם שאלו למה החתול בחדר, ואני פלטתי ללא כל מחשבה, "כי זה החדר שלו". כל צבעי הקשת חלפו על הפנים של שרון. הוא התחלחל מהרעיון שגזלתי להם את הבעלות על החדר, ואני נעלבתי שחתולי ואני לא מוזמנים פנימה לחייו, ומקבלים מסר ברור שאיננו בני בית.

"את רצית להרגיש דיירת שווה בין שווים", מדייקת ויטקובסקי. "מצדו, הילדים שלו הם הדבר הכי חשוב ויקר לו, והוא הרגיש שאת לוקחת משהו ששייך להם. לכן חשוב להבין איך מייצרים מרחבים ונפרדות בתוך המרחב של הבית". לדבריה, הצורך בנפרדות אופייני במיוחד לזוגות שחייו חיים ממושכים של רווקות ומגורים לבד, אך לא רק. "אנחנו חיים גם בעולם כזה שכל אחד מאוד רואה את הצרכים שלו ודואג לעצמו", היא טוענת. "מעבר לזה, אנחנו גם חיות בעידן פמיניסטי, שבו אנחנו כנשים פחות צריכות אותם. גם ברמה החברתית, זה כבר לא כזה טאבו לחיות כאישה לבד. בתקופה כזו, פתאום עולה השאלה 'למה לי לעשות בכלל את כל ההתאמות האלה? מה אני מקבלת?'". אז למה, באמת? למה בכלל לעבור לגור יחד?

חתול מכה בחנוכיה. Giphy
"נעלבתי שחתולי ואני לא מוזמנים פנימה לחייו, ומקבלים מסר ברור שאיננו בני בית"/Giphy

ויטקובסקי רואה מגורים משותפים כשלב מהותי בדרך להקמת משפחה, אבל מה זה אומר, בהקשר שלי, להקים משפחה? ילדים משלי אני לא רוצה, ואת שלו כבר יש. במקרה כזה, שבו אין "שלב הבא" ברור כל כך, האם יש צורך בכלל בשלב הזה, הנוכחי, של מעבר למגורים משותפים? ויטקובסקי טוענת שכן. "יש פה סיכוי לאתגר וסיכוי שלא נצלח אותו, אבל יש גם הזדמנות לבסס את הקשר וגם לבחון אותו - לתרגל הרבה מאבני היסוד של הקשר", היא אומרת.

לפני שעברנו לכאן, אמרנו ש"נעשה ניסיון". נבדוק אם עובד לנו לגור יחד, ואם לא - נפריד כוחות חזרה לשני בתים נפרדים, אבל נישאר יחד כזוג. עכשיו, לאור דבריה של ויטקובסקי, אני מבינה שמעבר דירה הוא די חד כיווני. אחריו - או שנשארים יחד וגרים יחד, או שמתפרקים לגמרי. זה קורה כי לחוסר הצלחה במגורים משותפים יש משמעות עמוקה יותר מההיפרדות הפיזית: זה אומר שלא הצלחנו להכיל זו את זו די הצורך, שלא הצלחנו לתקשר מספיק טוב.

מתוך התובנות האלה קשה לקום, ואולי גם אין טעם. "זה מעיד על אתגר שהזוגיות לא הצליחה לעמוד בו", מסכימה ויטקובסקי. הטוטאליות שבדברים האלה מפחידה אותי, אבל היא מרגיעה: "תמיד יש בינינו שוני, והשוני הוא לגמרי בסדר. לא כל פער צריך להפוך ל'בעיה'. אין ספק שזה אתגר, אבל אני מאמינה שיש לזה הרבה מאוד יתרונות. השלב הזה מלמד את בני הזוג ומאפשר להם לתרגל דברים שהם יזדקקו להם בהמשך הדרך". במיוחד אם מתוכננים ילדים משותפים, אבל לא רק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully