כבודה ראש הממשלה: איך נראים החיים כשאישה מנהלת את המדינה?

בזמן שאצלנו עדיין אין ממשלה ועוד לא ברור אם כשתקום אחת היא תכיל שתי נשים, שלוש או - בחלומותינו הפרועים - מספר עצום של ארבע נשים שלמות, בניו זילנד נשים ממשיכות לעשות היסטוריה. בשבוע שעבר אושר בניו זילנד חוק שכמוהו, כך טוענת חברת הפרלמנט שגיבשה אותו, לא קיים בשום מדינה אחרת בעולם: לפי החוק, אחרי הפלה טבעית או לידה שקטה, בכל שלב של ההיריון, שני בני הזוג יהיו זכאים לשלושה ימי חופשה בתשלום. בישראל, אם אתם רוצים להשוות, רק האישה זכאית לחופשה, של עד שבעה ימים, על חשבון דמי המחלה שצברה.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

החוק, שהוא בעצם תיקון של חוק קיים שאפשר עד כה חופשה בתשלום רק עבור אובדן הריון משבוע 20 ומעלה, הוא לא רק חוק פרו-נשי, אלא חוק פרו-הורי, שמכיר גם בקושי של בן הזוג ומרחיב את ההכרה באובדן בכל שלבי ההיריון. מי שעומדת בראש ממשלת ניו זילנד כבר מ-2017 היא ג'סינדה ארדרן, ולמרות שלא היא זו שהציעה את החוק, אין ספק שהאישור שלו, שהתקבל פה אחד, הוא תוצאה של מנהיגות נשית. אנחנו, כאמור, רחוקים משם כרגע שנות אור.

בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים טוענים שאם רק נשים היו מנהיגות את העולם, הכל היה נראה טוב יותר. אמנם יש לי הסתייגות קלה מההכללה הגורפת ומתחושת העליונות שמתלווה למשפט, אבל תשמעו, עד עכשיו סמכנו בעיקר על גברים והמצב, צר לי לומר, לא להיט. אז רק כדי שנדע מה האופציות שלנו ומה אנחנו מפסידים, החלטתי לבדוק איך זה נראה במקום שבו אישה אחראית על ההחלטות, ולברר אם החיים שם באמת יותר טובים.

בניו זילנד, המדינה שלא מסתפקת בהוביטים חמודים ובנופים מטורפים כדי לגרום לנו לקנא, אישה בראשות הממשלה היא כבר לא תקדים. ג'סינדה ארדרן היא ראש הממשלה השלישית של המדינה, ומשנות ה-80 יש בכל ממשלה גם משרד לענייני נשים שבראשו עומדת - אישה, הייתם מאמינים? בממשלה הנוכחית של ארדרן גם שרת החוץ היא אישה, יש גם שרה למניעת אלימות משפחתית ומינית, ונשים נוספות מכהנות כשרות בתחומים אחרים.

האמת, לא הייתי מצפה לפחות מזה במדינה שהייתה הראשונה שהעניקה זכות הצבעה לנשים ושידועה בתפיסות חברתיות מתקדמות, אבל כנראה שגם ציפיות הן דבר יחסי, כי אחרי שילדה את בתה טענה ארדרן שלמרות התדמית המתקדמת של ניו זילנד, ולמרות שהם עצמם מגדירים את עצמם כסובלניים, פתוחים וחדשניים, יש להם עוד הרבה מה לעשות כדי שזו תהיה המציאות.

ואיך קיבלו אותה במדינה כה נאורה ומתקדמת, אתם שואלים? בתחילת הדרך אמרו עליה שהיא צעירה מדי וחסרת ניסיון (היא הייתה האדם הצעיר ביותר שנבחר לפרלמנט והצעיר ביותר שנבחר לראשות ממשלת ניו זילנד מאז 1856). בהמשך היו קולות שטענו שהיא נחמדה מדי בשביל לעסוק בפוליטיקה, שהיא לא אסרטיבית או אגרסיבית מספיק ושהאמפתיה שבה היא ידועה הופכת אותה לחלשה. היא המשיכה בשלה, הצהירה שקמפיין הבחירות שלה יתמקד ב"חיוביות בלתי נדלית" ואמרה שהיא לא רואה שום סתירה בין להיות מלאה בחמלה ואמפתיה לבין להיות חזקה.

התומכים שלה, שהם רוב הציבור בניו זילנד, טוענים שדווקא האמפתיה והפתיחות שלה הם מה שגורם להם לתת בה אמון, ואחת מראשי הממשלה לשעבר, הלן קלארק, אמרה שאנשים אוהבים את זה שהיא לא מטיפה להם אלא עומדת לצידם. בתקופת הקורונה (מצאו את ההבדלים בין ניו זילנד לבין הארץ) היא הייתה מצהירה על החלטות ממשלה חדשות במסיבות עיתונאים רשמיות, ואז עולה ללייב בפייסבוק מהבית, בטרנינג ובלי איפור, עונה לשאלות של הצופים ובעיקר, כמו שהגדירה את זה: "בודקת מה שלום כולם". את אותו קשר בלתי אמצעי עם האזרחים היא המשיכה לשמור גם כשפעלה לקידום מעבר לארבעה ימי עבודה בשבוע ושאלה את הגולשים - שוב, בלייב בפייסבוק - אם לדעתם זה יכול להיות רעיון טוב עבור מקום העבודה שלהם.

מלבד החוק שאושר בשבוע שעבר, ג'סינדה ארדרן פועלת להעברת חוקים ותקנות רבים שנועדו לסייע לנשים ולמשפחות. העזרה לחלשים היא הדבר העיקרי שמנחה אותה ונראה שמהמקום הזה היא גם מבינה את כל הצרכים הלא מטופלים של האוכלוסייה הנשית, שאפילו במדינה כמו ניו זילנד נמצאת מאחור בהרבה מובנים.

אחד הנושאים שאותם היא התחייבה לתקן היה הגדרתן של הפלות כחלק מחוקי הפשיעה של ניו זילנד. עד 2020, כדי לעבור הפלה חוקית, אישה הייתה צריכה לעבור סדרה של מבחנים שיוכיחו שהבאת הילד לעולם תסכן משמעותית את שלומה הפיזי או הנפשי. בכל מקרה אחר, הפלה הייתה בלתי חוקית. במרץ 2020, לראשונה מזה 40 שנה, אושר עדכון לחוק ההפלות שקובע שעד שבוע 20 הפלה היא חוקית לחלוטין, והחל משבוע 20 נדרשת חוות דעת מקצועית של שני אנשי מקצוע שיבחנו את ההיבטים החוקיים והרפואיים של המקרה, את בריאותה הפיזית והנפשית של האישה ואת גיל העובר. על שינוי החוק ארדרן אמרה שאין לה שום זכות להחליט על זכויות הרבייה של אדם אחר ושזה לא תקין שאישה צריכה לשקר בשביל לעשות הפלה ולא להיחשב לפושעת.

נושא נוסף שהיא קידמה היה רפורמת המשפחות שאושרה בפרלמנט ביולי 2018, עשרה ימים אחרי הלידה של בתה. במסגרת הרפורמה הוחלט על הארכה של חופשת הלידה מ-18 שבועות ל-22 שבועות, והחל מיולי 2020 ל-26 שבועות. בנוסף, נקבע כי בשנה הראשונה לחיי התינוק כל משפחה תקבל קצבה שבועית של 60 דולר ניו זילנדי, ושבמקרים מסוימים הקצבה תמשיך עד שהתינוק יגיע לגיל 3. במפלגת הלייבור, שבראשה היא עומדת, טענו שהקצבה תוציא עשרות אלפי ילדים ממעגל העוני עד 2020.

אחרי שהתברר ש-12% מהנערות בשכבות החלשות של האוכלוסייה לא יכולות להרשות לעצמן לרכוש טמפונים ותחבושות הגייניות במידה הדרושה להן, ואחרי שהבינו שבגלל זה קרוב ל-100 אלף תלמידות נעדרות מבתי הספר בזמן המחזור החודשי, החליטה ארדרן יחד עם שרת הנשים להקצות 120 מיליון דולר בשנה לטובת רכישת טמפונים ותחבושות הגייניות לנערות נזקקות. דבר דומה, אגב, נעשה מעט קודם לכן גם בסקוטלנד, שגם אותה מנהיגה אישה.

חוק נוסף שעבר בניו זילנד במהלך כהונתה של ארדרן קבע שקורבנות של אלימות במשפחה יקבלו עשרה ימי חופשה בתשלום כדי שיוכלו למצוא מקום מגורים חדש ולעזוב את בני הזוג האלימים שלהן, זאת בנוסף לימי המחלה שהן יכולות לקבל. החוק, שהיה יוזמה של חברת פרלמנט מהמפלגה היריבה של ארדרן, נולד בגלל השיעור הגבוה במיוחד של אלימות במשפחה בניו זילנד. חוק דומה קיים גם בפיליפינים ובשני מחוזות בקנדה.

ג'סינדה ארדרן היא כאמור לא האישה הראשונה שעומדת בראש ממשלת ניו זילנד, והיא בטח לא האישה היחידה או הראשונה בעולם שעומדת בראש ממשלה, אבל מבין המעטות שמכהנות כיום בתפקיד כל כך בכיר, היא ללא ספק אחת המתוקשרות ביותר. עוד הרבה לפני שקיבלה בתקשורת את תואר "המנהיגה שהביסה את הקורונה" (סורי ביבי) היא קיבלה המון אהבה והערכה גם בניו זילנד וגם מחוצה לה, ולקראת סוף 2020 נבחרה ברוב קולות לכהונה שנייה. אחת הסיבות שבגללן היא נחשבת לכל כך אהובה ופורצת דרך, היא דווקא האופן שבו היא מנהלת, לצד העבודה, את חייה הפרטיים.
לחיות במדינה שבה אישה עומדת בראש הממשלה, בעיקר אם היא אישה צעירה, פירושו שיש מצב שאת וראש הממשלה שלך יוצאות במקביל לחופשת לידה. ארדרן, שתהיה ביולי בת 41, היא ראש הממשלה השנייה בהיסטוריה (אחרי בנזיר בהוטו, ראש ממשלת פקיסטן) שילדה בזמן כהונתה.

כשהייתה בת 37, שלושה חודשים בלבד אחרי שנכנסה לתפקיד, הודיעה שהיא בהריון והצהירה שכמו הורים רבים, היא ובן זוגה, איתו היא חיה ללא נישואים, "יחזיקו בשני כובעים" - היא תהיה גם אמא וגם ראש ממשלה, והוא ימשיך לעבוד כעיתונאי אבל בעיקר ישמש כ- "stay at home dad".

היא יצאה לחופשת לידה של שישה שבועות שבה סגן ראש הממשלה שימש כמחליף הרשמי שלה, ולאחר מכן חזרה לעבוד במשרה מלאה. עד היום נשים רבות מעריצות אותה ורואות בה ובזוגיות שלה מודל לשילוב אימהות וקריירה, אבל לצד ההערצה שהיא קיבלה על זה הגיעו גם לא מעט ביקורות. כשהבת שלה הייתה בת 11 שבועות, ארדרן רצתה לקחת חלק בוועידה בינלאומית אך לא רצתה להיפרד מבתה, שעדיין ינקה, לזמן רב מדי, ולכן הגיעה ליום אחד בלבד ואילו הסגן שלה נשאר לאורך כל ימי הוועידה. המבקרים שלה טענו שהטיסות הנפרדות שלה הן בזבוז של כספי הציבור, היא ענתה שהיא מבינה את הביקורת אבל שבכל זאת היה לה חשוב להגיע לוועידה.

מאוחר יותר, כשהבת שלה הייתה בת 3 חודשים, היא כבר הצטרפה אליה לנסיעה לעצרת הכללית של האו"ם. בן הזוג שלה התלווה אליה גם, כדי לטפל בתינוקת בזמן שהיא בעבודה, וארדרן הצהירה שהיא תשלם מכיסה את עלות הנסיעה שלו.

אחד המשברים הבעייתיים שלה, שגם עליו היא ספגה לא מעט ביקורת, קשור דווקא לנושא הטעון של תקיפה מינית. ב-2019 פורסמו תלונות על תקיפה מינית אלימה מצד חבר צוות בכיר במפלגת הלייבור. אחת המתלוננות העיקריות טענה שהיא הגישה לבכירי המפלגה תלונות רבות בעניין, אבל זכתה להתעלמות. הנאשם התפטר מתפקידו וארדרן הצהירה שלא ידעה על פרטי המקרה עד שהוא פורסם בתקשורת. רבים טענו שיש עדויות שמוכיחות כי בכירים במפלגה ידעו על זה במשך כשנה, ולכן לא יכול להיות שהיא לא ידעה על המקרה בעצמה. ארדרן אמרה שהיא "מאמינה שנעשו טעויות" והתנצלה בפני המתלוננות על הדרך שבה הנושא טופל. האם זה ריצה את המבקרים? אני ממש לא בטוחה.

אז איך נראים החיים עם אישה כראש ממשלה? למען האמת, הייתי בטוחה שהחיים בניו זילנד הרבה יותר ורודים, אבל כנראה ששום מקום הוא לא מושלם. תהליכים פוליטיים וחברתיים לוקחים זמן, אבל יש חוקים שרק הנהגה נשית יכולה להבין את הצורך בהם וליזום את חקיקתם, ויש מהלכים פוליטיים שכנראה לא היו עוברים במנהיגות שרובה גברית.

ההשתייכות לאוכלוסייה שדוכאה כל כך הרבה שנים יכולה לאפשר למנהיגה לראות את אי השוויון בבירור רב יותר ולפעול לטובת שני המינים ולמען כל אוכלוסיה מוחלשת, ומסתבר שאמפתיה, תכונה מושמצת בפוליטיקה הגברית (ואינה בלעדית לנשים), דווקא גורמת למצביעים להרגיש שרואים אותם, דבר שחסר כיום מאוד בכל העולם. כל אלו סיבות מעולות לתת לנשים להנהיג, או לחפש אצל שני המינים את סגנון ההנהגה הנשי הזה. בכל מקרה, כל עוד יש כל כך מעט נשים בתפקידים בכירים, חלק גדול מהחשיבות של אישה כראש ממשלה הוא הדוגמה האישית שהיא מהווה. כשזה יהפוך לחלק מהנורמה, אולי החיים באמת יהיו קצת יותר ורודים.