איה כורם. אוהד רומנו,
צילום: אוהד רומנו,

'ואני עוד קורין גדעון עלק', חלק ב': תשובת המלהקת לאיה כורם

כשהזמרת והיוצרת איה כורם קיבלה (לדבריה) הצעות להשתתף בתכניות ריאליטי שונות החליטה להשיב למלהקות בעמוד הטוויטר שלה בציוץ: "לא עבדתי כמו חמור 15 שנה על מוזיקה איכותית כדי להופיע על המסך העלוב שלכם". 'ואני עוד קורין גדעון עלק', חלק ב'

אם לא הייתם בנופש בדובאי או לא התעלפתם מכמות מופרזת בדם של גלוקוז באכילת מופלטה אני משערת שגם אתם שמעתם על הציוץ של הזמרת איה כורם. כמות האנשים שכתבו לי באינסטגרם וביקשו שאגיב הדהימה אותי, כי בתור מלהקת ציפו שאשתלח בה על שהטיחה בי ובקולגות שלי כעס ומסר שמקומנו בגיהינום. כשקראתי את דבריה לא נעלבתי ולא כעסתי. זה אפילו שעשע אותי. האמת, אני אפילו יכולה להבין את תחושתה. אולי זה שנים של ניסיון ולפגוש על בסיס יומי שחקנים ואמנים שנבחנים אצלי בסדרות ואני מבינה כמה המקצוע שלהם קשה, סיזיפי וכל-כך פגיע. אולי התבגרתי ואולי 400 שקל בשבוע על הספה של רחלי הביאו אותי להבנה שאפשר להתנהל בעולם בלי להיעלב ולהתקרבן, כי זו לחלוטין בחירה, שאיה כורם כנראה פשוט עוד לא עשתה.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

קבלו שיעור מזורז ביסודות התקשורת ויחסי ציבור: איה כורם מצייצת בכעס שהיא עבדה כמו חמור 15 שנה לא בשביל להופיע על המסך העלוב של תכנית ריאליטי. התוצאה - התחלה של מיני ריאליטי לעצמה, והוכחה של טעותה בו זמנית - איזה קטע, מי היה מאמין שציוץ מעצבן אחד שלה בטוויטר יעשה עבודת יח"צ טובה יותר מכל 15 שנות הקריירה שלה? היא הוזכרה באתרים, בפוסטים ברשתות החברתיות, קיבלה אזכורים ברדיו, ויותר השמעות לשיר שלה. בום.

עוד בוואלה!

זה מטוס? זה ציפור? לא, זו רק ראש ממשלה אחת שהלוואי עלינו

לכתבה המלאה

ומה ההבדל, בעצם? תוכנית ריאליטי פשוט מאפשרת לקהל הרחב היכרות עם צדדים שונים ומגוונים באופיים של אנשים - כולל הרגעים שבהם הם "נופלים" בכעס או קטנוניות. והציוץ הזה שלה נתן לה אפקט של תוכנית ריאליטי, רק בקטן. תארו לכם שהייתה הולכת ל"מחוברים", כמו איתי לוי, שהכרנו את הלב הגדול שלו הרבה לפני ששמענו מוסיקה שלו - וזו הסיבה שנחשפנו אליה.

אני משערת שכל מה שקרה זה שאיזו מלהקת צעירה התקשרה אליה מאקס פקטור שבימים אלו מלהקים, והציעה לה לבוא, לטעון את הקריירה מחדש דרך הפריים טיים של תכנית מוסיקה עם סיימון קאוול כשופט. זה לא חריג - כל יום מתקשרים כך לאמנים - אני בעצמי התקשרתי לא פעם כשליהקתי תכניות מוסיקה - לצד החיפוש אחרי הכישרונות החדשים, תמיד עובדים עם רשימות של זמרי עבר או כאלו שצריכים קאמבק, כי מה לעשות שלא כולם אביב גפן וקרן פלס שמקבלים הזמנות להיות שופטים בתוכניות האלה? ונכון, זה לא תמיד נעים להם, אבל גם הם בדרך כלל פשוט מסבירים לי שזה לא בשבילם אבל שאמשיך לחשוב עליהם לדברים נוספים. זה לא מעיד על כמה הם מוכשרים ועל הרפרטואר שמאחוריהם, רק אומר שנסיבות חייהם גרמו להם להאט.

גם אם אני הייתי במקומם הייתי חושבת עשר פעמים לפני שהייתי אומרת כן. גם כשאני נוסעת בכביש אגרה אני מתלבטת אם לשלם על המסלול המהיר כמה שקלים נוספים. לפעמים אני מחליטה ששווה לי. אז ככה אתם האמנים צריכים להתייחס לתוכניות ריאליטי - לפעמים זה יהיה שווה לכם, לפעמים לא. כל מקרה לגופו. רק בחייאת, תפסיקו להיות מקובעים. במקום לזלזל בריאליטי, למה לא לראות שיש פה הזדמנות אדירה? הרי פעם הסיכוי להחיות קריירה מוזיקלית היה כמעט אפסי - להוציא להיט, לייצר שוב רפרטואר שיגרום לקהל לצרוך את המוסיקה שלך וגם לקנות כרטיסים להופעות? קשה, כמעט קשה מדי, ותכניות המוסיקה שינו את המשוואה.

כשהייתי בלימודי התואר שלי לתקשורת, נינט בדיוק היתה אחרי הזכייה שלה עם 'ים של דמעות'. עד היום זכור לי הפריים הבלתי נשכח של הנפת הידיים לצד ה"ערב טוב ניצנים", וגם את המרצים שלי מדברים על איך "כוכב נולד" הוא הרס התרבות, ושתכניות הריאליטי מזיקות לנו. עברו 20 שנה מאז, ואפשר להתווכח על הנזקים של הראליטי לתרבות, אבל גם להסכים שדווקא תכניות המוסיקה לא נחשבות ממש ריאליטי, אלא יותר לתכנית כישרונות.

כל פעם מחדש אני תוהה עד מתי אנשים ימשיכו למכור לעולם ולעצמם את שקר התרבות הנמוכה או הגבוהה. מי שלא הבין עד היום שמושגי התרבות הנמוכה והגבוהה מתו (כן, איה כורם, אני מדברת גם אלייך) - לא הבין את התפתחות התרבות. זה לא באמת מתחיל ונגמר בטלוויזיה ובתוכניות ריאליטי - הן רק סממן בולט וסקסי בוויכוחים. פוסט מודרניזם זה בדיוק כאן - אפשר גם לשוטט במוזיאון וגם לצפות בריאליטי, ולא לחיות בייסורי מצפון אם נהנים לצפות ב'אח הגדול' וגם לקרוא את ז'וזה סארמאגו.

דברים משתנים, וזה מצוין.

ולבטל את תכניות המוסיקה זו חשיבה ישנה. בעולם החדש אי אפשר כבר לזכור מי התחיל היכן, והאמת - מה זה משנה? מי שטוב, שורד, ותכניות המוסיקה רק יתנו להם את מקפצת המקסימום. נסו לדמיין כמה שנים נטע ברזילי היתה ממשיכה לנגן על הלופר באוזן בר ואיפה היו היום מרגי, שירי מימון, נינט, צחי הלוי, הראל סקעת, עידן עמדי, עדן בן זקן, מארינה מקסימילאן ואפילו עומר אדם. היינו מוותרים עליהם? אני לא.

בעולם החדש לא תחנת הרדיו היא בעלת הכוח, אלא הקהל - הוא מחליט את מי ימליך ומה ירצה לשמוע. הוא לא מחכה לראות מי יהיה בראש מצעד ההשמעות, או שאיזו סדרת ילדים תגיד לו איך אמורה להיראות מלכת הכיתה, אין נמוך וגבוה, אין פופ מול רוק או מזרחית. יש דבר אחד - קהל אוהב או לא אוהב - זהבה בן יכלה תיאורטית לחיות כמו מלכה רק על תמלוגים מהשמעות, אבל אנחנו בישראל ולא בארצות הברית, ואי אפשר להתווכח עם התוצאות - שלושה חודשים בפינת העישון בבית האח, נתנו לה את קיסריה סולד אאוט. פעמיים.

הכותבת היא אשת תקשורת ומלהקת,
בעלת קורסים והרצאות ללימודי משחק, ליהוק וצעדים ראשונים בתעשיה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully