"איטק'ה אהובתי, כה גדולים געגועיי אלייך...מהרגע שקיבלתי את מכתבך איני רעב עוד". כך פתח פנחס בורנשטיין את המכתב שכתב לרעייתו איטה ב-1945, כשהוא בבירקנאו והיא לא הרחק משם - באושוויץ. הזוג, במקור מזגלמביה, החליף מספר מכתבים בזמן שהותם במחנות הריכוז וההשמדה, בעזרת נהג פולני, שהעביר כביסה בין המחנות. מרבית המכתבים הושמדו, למעט המכתב האחרון, שהועבר באחרונה על ידי הלן לזר, ביתם של הזוג בורנשטיין למשמרת ביד ושם, במסגרת פרוייקט "לאסוף את השברים".
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
איטה קופלוביץ' ופנחס בורנשטיין הכירו לפני המלחמה, נישאו ב-1941 והתגוררו בסוסנובייץ, באזור זגלמביה, פולין. כעבור שנה החלו הנאצים את החיסול ההדרגתי של יהודי האזור. באביב 1943, חוסל הגטו כליל והזוג מצא עצמו על רכבת לאושוויץ. לפני שהופרדו בסלקציה, הבטיחו פנחס ואיטה זה לזו להישאר בחיים ולהיפגש בסוסנובייץ בתום המלחמה. מתוך 800 יהודי זגלמביה שהגיעו לאושוויץ באותו טרנספורט, 261 בלבד נבחרו לעבודה, בהם איטה ופנחס, והנותרים, 539 איש נשלחו אל מותם בתאי גז בבירקנאו.
בשלב זה, פנחס הועבר לעבודה בבירקנאו ואיטה נשארה באושוויץ, שם החלה לעבוד במכבסה. בעזרתו של נהג פולני, שהסיע כביסה מלוכלכת מבירקנאו אל המכבסה באושוויץ, הצליחו איטה ופנחס לשמור על קשר. הם העבירו אחד לשני אוכל, בגדים ומכתבים. את כל המכתבים הם השמידו מחשש שיתגלו וימיטו עליהם גזירת מוות, אך המכתב האחרון מ-7 ינואר 1945 אותו העביר פנחס לאיטה, ימים ספורים לפני יציאתו לצעדת המוות, נשמר עד היום.
אל תפספס
"איטק'ה אהובתי, כה גדולים געגועיי אלייך...מהרגע שקיבלתי את מכתבך איני רעב עוד" פתח פנחס את המכתב לרעייתו "בעודי שוכב במיטה, את איתי במחשבותיי. כך אני מרגיש טוב וזה מעביר את היום מהר יותר. לא קר לי, כל מה שקיבלתי ממך היה מצויין. זה מרגיש שאת קרובה אליי... אני חייב להפסיק לכתוב כי הם מכבים את האור".
בחלק נוסף שכתב כנראה יומיים לאחר מכן הוסיף פנחס "יום חדש הגיע ואני מחכה למכתב, אך הוא לא הגיע. אני חייב לחכות למחר וככה יום עובר ועוד יום עובר... איטוסיה אהובה, כתבת לי שהיו לך ימים יותר טובים, אז זה אומר שעכשיו לא טוב. בבקשה כתבי לי את האמת, בבקשה, אנסה לשלוח לך משהו- אולי נקניק. אנא כיתבי לי מה מצבך באמת. הם מכבים את האור, אני חייב לסיים, לילה טוב אהובתי".
כמה ימים לאחר ששלח את המכתב האחרון לרעייתו, יצא פנחס מאושוויץ בצעדת מוות שהסתיימה בלודוויגסלוסט, גרמניה. מצבו הגופני היה קשה מאוד. עם השחרור הועבר לבית חולים שדה אמריקאי. איטה נשארה באושוויץ ימים ספורים בלבד ועברה למחנה ריכוז לנשים- ריוונסברוק בגרמניה ומשם הועברה ללייפציג- שם שוחררה בתום המלחמה.
איטה, שלא ידעה מה עלה בגורלו של פנחס, חזרה לסוסונובייץ כחלק מהבטחתם להפגש במקום בתום המלחמה. היא חיכתה וחיכתה ועם הזמן התקווה הפכה לייאוש. לאחר מספר חודשים נדהמה לפגוש את פנחס שהצליח לבסוף לחזור למקום מגוריהם. השניים שיקמו את חייהם ועברו להתגורר בגרמניה. ב-1947 נולדה ביתם הלן, שעלתה לארץ ב-1968, והיא זו שהעבירה את המכתב המקורי שכתב אביה לאמה למשמרת ביד ושם.