אחת הדמויות הקשות לעיכול ב"כתום זה השחור החדש" היא לורנה מורלו, סטוקרית שנכנסה לכלא אחרי שהפרה את צו ההרחקה שהוציא נגדה מושא הערצתה. הדמות שלה מעוררת אי נוחות עזה, ולא כי היא האכזרית או המרושעת ביותר, אלא כי היא משקפת לנו את אחת התכונות הפחות פוטוגניות בארסנל האנושי: אובססיביות. אין הרבה תקופות מבישות, צורמות וקודרות כמו זו שבה ביטלנו את עצמנו לחלוטין בשביל אדם שלא רואה אותנו ממטר.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
אצלי זה היה בגיל 23. הייתי כל כך פגועה ומצולקת ממישהו שלא יכולתי לחשוב עוד על דבר מלבדו, במשך יותר משנה. הוא כילה כל חלקה בראש שלי כמו חיידק טורף. במשך חודשים ארוכים תהיתי לעצמי איך זה שאני מתהלכת ברחוב כאחד האדם. באותה המידה, חשבתי, אני יכולה למצוא את עצמי באברבנאל, או - למה לא - גם בכלא, לצד לורנה מורלו.
אחר כך למדתי שאנשים רבים חווים תקופת אובססיה כזו. המתאבססים והמתבאססות מתביישים בעצמם, ולכן, בדרך כלל, ינסו להסתיר מהסביבה את חומרת מצבם. זו אולי הסיבה בגללה כל מתבאסס ומתאבססת בטוחים שהם המוטרפים ביותר שידעה ההיסטוריה. אבל בעוד שרובנו מסתפקים בסטוקינג ברשתות החברתיות, או אפילו ביקור "אגבי" בסביבת מגוריו של מושא התשוקה, יש מי שהלכו עם האובססיה שלהם רחוק באמת. בהשוואה אליהם, אתם באמת יכולים לראות בעצמכם מופת של שפיות והיגיון.
עוד בוואלה!
עמית צפריר, 29 מירושלים, נתקעה בעץ בשביל תשומת לב. זו אולי לא הדרך הסקסית ביותר לסובב ראשים, אבל אפשר לתת לה הנחה מסויימת על כך שעשתה את זה בתיכון. כשכולנו היינו קלולס. ועדיין. "היינו בטיול ים אל ים", משחזרת צפריר. "אני הייתי בח', הוא היה בי'. הוא היה ממש מוזר, אבל הייתי מאוהבת בו ברמות מטרידות, ולא ברור למה, כי לא הכרתי אותו". עד כאן, נשמע כמו קראש נעורים סטנדרטי.
ואז הגיע הרגע המכונן. "בדרך לשירותים נתקעתי בעץ", היא מספרת. "זה כאב אבל לא היה סימן. ואז אמרתי: 'וואו, רגע, אולי אני אתקע עוד פעם בעץ ואז תהיה לי פציעה כזאת בראש'". וזה בדיוק מה שהיא עשתה. "נראה לי שדמיינתי אותו באמת כזה מניח מגבת על המצח, וגם מתפעל מכמה שאני גיבורה שלמרות הפציעה אני רוצה להמשיך לטייל עם הגדוד". וזה עבד. הוא ניגש אליה, ונישק אותה רכות ולחש, "איזה מצח חזק". סתם, הוא לא שם לב שזה קרה בכלל. וצפריר השתדלה מאוד שהוא ישים לב. "הלכתי לכיוונו עם היד על הראש וסיפרתי שנתקעתי בעץ", היא מספרת. "ואז מישהו אחר בכלל שאל אם אני רוצה קרח או להישאר במחנה בזמן שהם ממשיכים".
האובססיה של צפריר לא נגמרה שם, ובטח שלא התחילה. "בכלל אספתי עליו מלא מידע", היא נזכרת. "ראיתי אותו פעם עם חולצת שייגעצ, אז התחלתי לשמוע שייגעצ ולדבר עליהם בקול רם בכל פעם שהוא היה בסביבה. מבחינתי הדבר הכי מגניב בעולם, למרות שהטעם שלו היה קולדפליי ועברי לידר. הסיבה שבכלל הצטרפתי לצופים, היא כי שמעתי שהוא שם".
אלינה (שם בדוי), בת 23 באותה התקופה, החליטה להיכנס לבית "האח הגדול" בעקבות מושא אהבתה, שחקן מפורסם שניהלה איתו משהו בין רומן לשום דבר. "הייתה תקופה שהוא כבר לא ממש שם עליי והייתי טיפשה מאוד ורומנטיקנית", היא נזכרת, במידה יפה של מבוכה. "לא רציתי להגיד לו שאני מאוהבת בו באופן ישיר, אז החלטתי ללכת לאודישנים של אח הגדול כדי להגיד לו דרך התוכנית שאני מאוהבת בו", לדבריה. "לא התקבלתי". אלינה לא אמרה נואש. היא חיפשה עבודה בסמוך לביתו במטרה להתקבל בו "במקרה" במהלך יום עבודה. היא מצאה עבודה, אבל לא נתקלה בו אף פעם.
יונתן יובל, 30 מיפו, הלך על סטוקריות קלאסית בסגנון "You". הסיפור שלו קורה במהלך בכיתה ח', אז נדלק אנושות על מישהי שלמדה שלוש שכבות מעליו בתיכון. "הייתי יורד כמה תחנות אחרי התחנה שלי כדי ללכת מאחוריה עד שהיתה מגיעה הביתה", הוא מספר, בקלילות יתרה. לאחר מספר מעקבים, יובל אזר אומץ לדבר עם אהובתו. לה לא היה מושג שהוא גר רבע שעה ממנה, ומאריך את הדרך רק כדי לדבר איתה. יום אחד, הוא החליט שבשלה העת לחשוף לפניה את כוונותיו. הוא טעה. "השארתי לה מכתב בתיבת דואר, כחלק ממה שהמוח בן ה 14 שלי חשב שהוא מחווה רומנטית, וכתבתי שם כל מיני דברים לא קוהרנטיים", הוא מספר. "היא אמרה לי שזה ממש הלחיץ אותה, ושהיא חשבה שזה מכתב מג'ק המרטש או משהו, וכל כך הובכתי שהפסקתי ללוות אותה הביתה".
אם הסיפורים האלה נשמעים לכם קיצוניים, היכונו לקצה כל הקצוות. תחשבו על לורין מיכאלי פוגשת את "האקסית המשוגעת". אין דרך לספר את זה בקצרה, אז נא לקחת נשימה עמוקה: אורן (Oran) סגל, 27, הייתה אז נערה חסרת ביטחון בת 16. הימים הם ימי ישראבלוג, וכיאה לנערות מופנמות באותה התקופה, סגל פותחת בלוג תחת זהות בדויה. היא קוראת לעצמה גאיה, ומציגה את עצמה כבחורה בת 27. דרך הבלוג היא מכירה את מיכה, נער אובדני ומסובך בן 15.
"אני הייתי ילדת מושב תמימה וחמודה, והוא היה נער בסיכון באשקלון", היא נזכרת. מיכה, מבחינתו, זכה בתשומת לב מבחורה בת 27 שמדברת איתך באיי.סי.קיו כל לילה. "הדברים הובילו לכך שהקשר לא היה בריא", היא אומרת. "הוא כל הזמן רצה שאני אבוא אליו והתנחם בזרועותיי, כי אני כביכול הבחורה הבוגרת. בשבילי זה היה גיל ההתבגרות לפנים - לפגוש פתאום נער עם נטיות אובדניות ובפנימיה. אני הוקסמתי מזה בגדול".
גם מיכה לופינסקי, היום בן 27 מרמת גן, הוקסם מהדמות המסתורית והקשר המסוכן איתה. "כשכל הסיפור הזה קרה הייתי ממש צעיר", הוא מסביר. "לא יציב בכלל מבחינת הורמונים ודיכאון וזה". לסערת הנעורים תצרפו את האינטרנט, חבר חדש שנכנס לחיינו ופתח דלת לעולם מופלא ולא נודע - וקיבלתם את קראש הנעורים המושלם.
"ואז באה גאיוש", הוא משחזר. "מבחינתי היא הייתה גדולה ממני באיזה 12 שנה, ואישה שרואה אותי ומעוניינת בי. ממש התאהבתי בה. זה היה מוזר אז, להתאהב במישהו דרך המחשב. היום להכיר מישהו באינטרנט זה א' ב', אז סיפרו לנו שכולם באינטרנט אנסים ופדופילים. אז היה לזה גם טעם ריסקי".
אבל גאיה, כלומר אורן, הסתבכה בשקר שלה ולא מצאה את הדרך להתיר אותו - עד שהתייאשה. אחרי חצי שנה של דיבורים הבינה שאין טעם לקשר תחת זהות שקרית, סיפרה למיכה שהיא עוזבת את הארץ והשניים נפרדו לדרכיהם. דבר אחד שמר על הקשר שלהם בעל כורחה: מספר הטלפון שלה, שמסרה לו ברגע של תעוזה יוצאת דופן. "במהלך השנים הוא מדי פעם היה מטלפון מטלפון שאני לא מזהה, והייתי מקבלת התקפת לב, מגמגמת, נחנקת ומנתקת", מספרת אורן. לופינסקי, מצדו, חווה דחייה כואבת. "אני המשכתי לשלוח לה הודעות ומיילים", הוא מאשש. "אבל בשלב מסוים הבנת שזהו, הקשר נגמר, וגם לא קיבלתי ממנה תשובה אף פעם".
השנים חלפו, וסגל הגיע למיונים לכיתה י"ב, אז החלו מיונים לשנת שירות. כשהבחינה במיונים לפנימיה שבה למד מיכה, היא עשתה אחד ועוד אחד - והבינה שאם תלך למיונים תוכל לפגוש אותו. "זה היה ערב, באתי לשם וממש לא עניינו אותי המיונים", היא נזכרת בחיוך. "הלכנו לחדר אוכל ופתאום אני רואה אותו שם וקופאת. אני ממש זוכרת את המבט המת מבפנים שבו הוא הסתכל עליי, והוא בכלל לא ידע מי אני. הוא מאוד מצא חן בעיניי כשראיתי אותו פנים אל פנים. ממש. לא היה סיכוי לדבר איתו, רק להסתכל מהצד, כי גם ידעתי שנמצאת שם מי שהייתה חברה שלו".
באותו הזמן, לא תיאר לעצמו כי הצעירה הנוטשת עוקבת אחריו בשקיקה. גם סגל איננה מודעת לאירוע הדרמטי שמתחולל בחיי אהובה: הוא מקבל, לראשונה, סים עם הודעות חופשי-חודשי. "קיבלתי את האסמסים הבלתי מוגבלים האלה והבנתי שאני חייב לנצל את זה", הוא אומר. אבל אז נתקל בבעיה: "למי אני אשלח הודעה? גרתי בפנימייה, כל החברים שלי היו סביבי".
התשובה לא איחרה להגיע. "זכרתי את המספר של גאיה, עדיין זכרתי באופן קצת אובססיבי, ואמרתי יאללה, אני אשלח הודעה", לדבריו של מיכה. הוא לא יכול היה לשלוח לה סתם הודעה - לא אחרי כל הסירובים הקודמים שלה - ומוכרח היה למצוא תחבולה שתצדיק את הגישוש החוזר. "אמרתי שקיבלתי את הטלפון הזה מחבר, ואני מכיר את כל המספרים חוץ מהמספר הזה, אז מי זה?". התשובה איכזבה. "היא ענתה לי 'אורן'. אז חשבתי, 'טוב יאללה, ביי, אתה לא מעניין אותי, Oren'".
בערב של אותו היום, אורן התחילה לעניין אותו. "קיבלתי הודעה, 'מי זה?'. עניתי: 'מיכה'. האסמסים המשיכו, והיא הציגה את עצמה בתור Oran. טוב, אובייסלי אני בי"ב וזאת בת, אז 'היי מה נשמע מה קורה'", הוא צוחק.
אורן, בת 19 בשלב הזה, כבר ידעה איך להקסים אותו. להזכירכם, היא למדה את רזי נפשו לאורך חודשים של התכתבויות. "הוא נגנב מזה שהוא סתם כותב לבחורה בטלפון, והיא זורמת מגניבה ופתאום בא לה לבקר אותו", היא מפשטת. מיכה זוכר את זה באופן קצת רומנטי יותר. "פתאום אני מרגיש אשת המסתורין הזו שקוראים לה אורן סופר קולטת אותי ומרגישה אותי", לדבריו. "אחרי שלושה חודשים של היכרות אמרתי לה שאני אוהב אותה".
בעקבות הוידוי הזה סגל נבהלה וחטפה צעד אחורה, באקט שלופינסקי פירש כרתיעה נורמטיבית ממישהו שנקשר אלייך מהר מדי. "התבאסתי על עצמי ונכנסתי לדיכאון", הוא נזכר. "ואז היא אמרה לי, 'תקשיב, אני שולחת לך מייל ופורקת כל מה שיש לי'". אורן אכן שלחה לו מייל, ושם היא סיפרה לו הכל. אולי הייתם מצפים מהאדם השפוי לברוח עכשיו, אבל להזכירכם, לא מדובר פה באנשים שפויים: מדובר בבני נוער. "זה פוצץ לו את המוח אבל זה גם הדליק אותו רצח", מספרת סגל.
לופינסקי זוכר תגובה אפילו נינוחה ומכילה מזו. "קראתי את זה, ואמרתי, 'מה? זה סופר לא ביג דיל. אני אוהב אותך'", לדבריו. באותה תקופה, הוא מסביר, לא ידעו ממש מה זה "קטפישינג", מושג שמגיע היום עם קונוטוציה שלילית ברורה. לופינסקי לא חש מרומה או נבגד - אם כבר הוחמא לגלות עד כמה אורן חיזרה אחריו. "כל מה שהיה חשוב לי זה שלמישהו אכפת ממני", הוא צוחק.
מאז, יצאו השניים למשך שנה, שהסתיימה כדינן של רוב מערכות היחסים שמתחילות לפני גיל עשרים. כך או כך, סיפור החיזור הגורלי הפך לסיפור אהבה. אולי בזכות השילוב של שתי אובססיות הדדיות, ואולי בזכות ההחלטה המושכלת של אורן לחכות שמיכה יתאהב בה לפני שסיפרה לו את האמת. אבל אובססיביות ואובססיבים יקרים, אנא, אל תראו בסיפור הזה המלצה, כי אם רק מקרה נדיר שבו הכוכבים מסתדרים בשורה. על סיפורים כמו של מיכה ואורן נכתבים קומדיות רומנטיות בדיוק מהסיבה שאינם סבירים במציאות. בפעם הבאה שבא לכם על מישהו, אפשר פשוט להציע לצאת לבירה. זה ממש ממש בסדר.