היציאה מהארון של ספיר ברמן, שופטת הכדורגל הטרנסית הראשונה בישראל, התקבלה בחיבוק גדול מצד התקשורת הישראלית, מאיגוד השופטים וגם מצד נתח יפה מהעם. הצעד הזה מרגש לא רק בפני עצמו, אלא כמקרה מייצג שעשוי להעיד על התפתחות החברה הישראלית לכיוון מאפשר ומקבל יותר של זהויות מיניות שונות. מתבקש לתהות איך היה מתקבל צעד כזה לפני עשר, עשרים, שלושים שנה ויותר והאם בכלל היה מתאפשר.
מעניין להבין איפה עומדת התפתחותינו כחברה ביחס לזהות המגדרית הזו, שעדיין מתקשה למצוא את מקומה בקהילות שונות, ולעתים אף זוכה ליחס חשדני ושיפוטי בקרב להט"בים אחרים. דרך סיפור היציאה מהארון של שלוש הנשים האמיצות שהחליטו להתראיין לכתבה הזו, נוכל אולי רק לתאר לעצמנו איך זה מרגיש, להיחשף כטרנסית אז ועכשיו.
את הכי יפה כשנוח לך: באפליקציה הזאת אין דושים ואין הברזות
התמונה שתקבע איזה סוג של פרטנר אתם במערכת היחסים
אחרי החגים נהיה רזים: "הדיאטה" של מירי מסיקה ואופרה וינפרי
המקום: כרמיאל. הזמן: שנות התשעים המוקדמות. באותם הימים, אושיית הקהילה הגאה, זמרת הדאנס והרכילאית קים קונקשיין היא בסך הכל נערה פריפריאלית בשם קים לוי. למרות התקופה והאזור המאתגרים ללהט"בים, בלשון המעטה, קונקשיין מספרת כי תמיד הייתה כנה ופתוחה לגבי הזהות שלה, גם כשלא ידעה להגדיר אותה בעצמה. "לבית הספר אמנם לא הגעתי מאופרת, אבל תמיד הייתי עוף מוזר", היא מודה. "תמיד הייתי עדינה, הקול שלי היה 'ציפציף'".
לכן גם אמה לא הופתעה במיוחד כשלוי ביקשה ממנה לפנות אליה בלשון נקבה. "אמא שלי ידעה מהתחלה, כי הייתי שמה כל הזמן את הוילון על הראש, עושה ממנו שיער ואומרת שאני ירדנה ארזי", מספרת לוי בשעשוע נוסטלגי. הפתיחות הזו התאפשרה לה בזכות הקשר הקרוב עם אמה, שהייתה שונה בנוף של כרמיאל בשנות התשעים. "היא הייתה מאוד ליברלית, והיא הכי רצתה שיהיה לי טוב", מסבירה לוי. "אם פתאום היה יוצא לה בלשון זכר, לא הייתי מתקנת אותה, הכל בסדר - זו אמא שלי".
את עולם הטרנסים והטרנסיות לא הכירה עד אותו רגע מכונן בגיל 16, שבו נחשפה לחברת הקהילה דרך חבר משותף שעבר בדיוק לתל אביב. "הוא התקשר אליי ואמר לי, 'תקשיבי, את חייבת לשמוע מישהי שאת והיא נשמעות אותו הדבר'", מספרת לוי. החבר העלה לקו את דנה אינטרנשיונל. בזכותה, לוי הגיעה לראשונה לתל אביב. שם היא פגשה גם את עופר ניסים, נחשפה לסצנת מועדוני הגייז בעיר והבינה שהיא לא לבד. "כשהייתי בכרמיאל, חשבתי שאני היחידה כזאתי בארץ", היא נזכרת.
חודשים ספורים אחרי אותו ביקור, לוי ארזה תיק עם כמה בגדים, כמילותיו של אסף אמדורסקי, והלכה הכי רחוק - לתל אביב. עד כאן נשמע כמו סיפור סינדרלה, אבל כשאת עוזבת את הבית בגיל 17, שום דבר לא יכול להיות מתוק כל כך. "ישנתי עם הפנקיסטים ברחוב, משנוררים שקלים שיהיה לנו מה לאכול", נזכרת לוי. "לא רק שלא היה לי שקל - הייתי ילדה, אפילו לא ידעתי ששוכרים דירות". לוי לא בדיוק תכננה מראש מה תעשה, אז כשיצאה לדרך מכרמיאל לכיכר דיזנגוף. "הייתי בטוחה שעכשיו יפרשו לי שטיח אדום עם נצנצים, זה לא היה", היא צוחקת. "עד היום אני מחפשת את השטיח". בסוף, הדברים הסתדרו איכשהו: "הכרתי שני הומואים שנתנו לי לגור איתם".
למרות המעבר המבורך, לוי מדגישה כי מעולם לא חוותה טרנספוביה מופנית כלפיה - גם לא בילדותה בכרמיאל. "הטרדות מיניות זה משהו אחר, אני עדיין חווה מדי יום", היא מדגישה. "אבל טרנספוביה לא חוויתי. יש משפט כזה 'איך שאתה מציג את עצמך, ככה יקבלו אותך'. כשאת מציגה את עצמך כאדם תרבותי, מן השורה, שכל אדם יכול להתחבר אליו - ככה יקבלו אותך". להתקבלות החלקה שלה בחברה הייתה סיבה נוספת. כמו יפה, גם לוי מספרת כי נתוניה הפיזיים סייעו לה לזכות באהדת הציבור. "בגלל הגנים והקול שלי, לא הרבה ידעו שאני טרנסית בכלל", לדבריה.
מצד שני, היא כן נחשפה לנשים טרנסיות רבות שמשפחותיהן ניתקו עמן כל קשר. בשבתות ובחגים שבהם נשארה בתל אביב, נהגו היא וחברתה להזמין אליהן חברות שנותרו לבד. "שיהיו איתנו, שנהיה כמו משפחה", לדבריה של קונקשיין. "שמעתי גם על הרבה טרנסיות שהמשפחות שלהן ניסו לחטוף אותן ולרצוח אותן, בעיקר מהמגזר הערבי".
לפני תשע שנים עברה לקריות. שם היו כותבים עליה במדורי הרכילות, עד שהבינו שהם מרכלים על הרכילאית האולטימטיבית בכבודה ובעצמה. מפה לשם, קונקיישן היא אימפריית הרכילות הטרנסית הראשונה בישראל, עם שבעה מדורי רכילות שונים משלה ברחבי צפון ישראל. "הד הקריות", "צפון 1" ו"חדשות נתניה" הם רק חלק מהסניפים שלה. מסיפורי רכילות ריקים על יציאות מהארון היא קצת עייפה, אבל לא יכולה הייתה להישאר אדישה לסיפור של ספיר ברמן.
"זו גאווה ענקית", אומרת לוי. "כמה שזה מצחיק להגיד, זו בחורה עם ביצים. היא עשתה שירות לעצמה וגם לקהילה, להראות שגם כאן יש טרנסים. היא יודעת מראש שיקללו אותה. היא יודעת שגם ככה השיר הכי מוכר בכדורגל זה 'השופט בן זונה'. אז לה יקראו 'קוקסינל'. אוהדי כדורגל, כשהם נכנסים לאקסטזה של המשחק, הם לא חושבים 'אוי, היא טרנסית, אז לא יפה לצעוק לה'. הם לא חושבים על שום דבר - מה שעומד להם על הלשון, אומרים אותו".
*כל הסיפורים בכתבה אושרו על ידי המרואיינות לאחר שנכתבו*