"בתיכון הייתי קמה מוקדם, אחרי שמילצרתי עד מאוחר, רק בשביל להספיק לפני ההסעה להתאפר ולעשות פן", מספרת אלינה בלחין, 34, מלווה תהליכים אישיים. "אם לא הספקתי, הייתי מתאפרת בהסעה. אם לא הספקתי גם בהסעה, הייתי הולכת לשירותים לפני השיעור ומתאפרת שם. אני זוכרת שפעם אחת הגעתי בלי איפור ומישהו שאל אותי אם אני חולה. הרגשתי שאני לא יכולה להופיע בלי זה, כי אז חלק ממני לא קיים. קשה לי להסתכל על זה כהתמכרות אבל התאהבתי בדמות שלי כשאני מאופרת ולא יכולתי לשאת אותה כשאני לא מאופרת".
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
מקרה קארין מ"חתונמי" נשמע לכם כנראה קיצוני ומוגזם, אבל תתפלאו לשמוע שהיא לא לבד. גם, אלינה, כמוהה הייתה אחת מאותן נשים ונערות שפשוט לא תתפסו אותן בלי איפור. הן ילכו לישון איתו, יקומו איתו למחרת בבוקר וישאו אותו בנרתיק כחפץ מעבר בכל אשר יפנו. העיסוק הקדחתני שלהן במראה החיצוני מעורר בסביבתן תמיהה וגיחוך, אך אם מתבוננים בסיבות שהובילו אותן להיאחז במייקאפ והאייליינר, מגלים גרעין כאוב. הגרעין הזה נוכח גם בסיפור של בלחין.
בהדרגה, התחביב החדש הפך לעול וגבה ממנה שעות שינה רבות, אך בשלב הזה, הרגישה בלחין שאין לה ברירה אלא להמשיך בריטואל. בפעמים המעטות שהעזה להיראות ללא איפור, תגובות הסביבה המשתוממות החזירו אותה למקום המוכר והבטוח. המעבר לתיכון חדש בכיתה י"א, בעקבות מגמה שרצתה ללמוד בה, פתח בפניה הזדמנות להתחלה חדשה. "הייתה שם הבנה שאני לא רוצה יותר להיות במירוץ אחרי היופי ולשלם את המחיר", היא מספרת. "הרי אין לזה סוף. תמיד אפשר יותר ויותר".
עוד בוואלה!
בדיעבד, המעבר לבית הספר החדש גילם את תחילתו של שינוי פנימי, עמוק ומהותי. "עצם המעבר לתיכון שיש בו מגמת פסיכולוגיה, כי זה מה שרציתי ולא היה לי בבית הספר הקודם, זו הייתה חתיכת אמירה", לדבריה. "מרד. להגיד מה אני רוצה, מה מתאים לי. הרגשתי כבר שאני טובה בהרבה דברים אחרים והגעתי חזקה יותר, מה שאפשר לי להרפות קצת מעניין האיפור". אבל לא לגמרי.
גם בתיכון החדש, המשיכה להיאחז במסקרה והעיפרון השחור, שריד לימים עברו. איש מסביבתה לא זכה לראות אותה ללא מסגרת העיניים השחורה. אם ישנה עם בן זוג, לקחה איתה את תיק האיפור למקלחת והלכה לישון עם עיפרון ומסקרה. "חבר שלי באותה תקופה נורא התלהב מהיופי שלי - איך אני פתאום אראה לו את עצמי בלי איפור?", היא משתפת. העיפרון והמסקרה ליוו אותה גם בגיל 22, כשטיילה בהודו. "אני זוכרת את עצמי בכפר בלי חשמל, שמתקלחים בו עם דלי", לדברי בלחין. "לתוך התא הזה הכנסתי את התיק איפור שלי עם המראה והעיפרון והמסקרה".
בסיפור של אלינה תמצאו הרבה מן העיסוק במבט החיצוני של הסביבה עליה, והמבט הזה שיחק תפקיד גם בתהליך הריפוי שלה. "התחברתי שם עם קבוצה של חברים, ובאיזשהו שלב אחד מהם ראה אותי בלי איפור ואמר לי, 'תגידי, מה את מסתובבת כל הזמן עם התיק איפור הזה? ממש יפה לך בלי, אפילו יותר'", היא מספרת. לאחר תהליך ארוך של שחרור מכבלי האיפור, ההערה הזו ניתקה את הכבל האחרון. "התחלתי להסתכל על עצמי אחרת. התחלתי לוותר על האיפור ולקבל את האהבה גם בלעדיו, והרגשתי יפה. הבנתי שאני אהובה גם ככה. התאהבתי בפנימיות שלי. האיפור נתן לי משהו טוב: גיליתי בזכותו עולם חדש של יופי ונשיות שלא הרגשתי בילדות. אבל בשלב מסוים כבר הייתי שם, לא הייתי זקוקה לו".
היום בלחין מעידה שהיא אוהבת לטפח את עצמה, אבל ממקום אחר, משחקי, מהנה. "זה כבר לא משהו שאני תלויה בו, שתוקע אותי, אלא מגיע ממקום של בחירה", היא מסבירה. ללא עבודה עצמית מתמשכת, היא מספרת, לא הייתה מגיעה למקום שבו היא נמצאת היום. "זה היה תהליך של קילוף קליפות חיצוניות ומסיכות, והתחברות לאיזשהו גרעין פנימי שלי", להגדרתה. "להחזיק את הערך הפנימי שלי, שלא תלוי באיך שאני נראית. להתחבר למבט פנימי מיטיב, אוהב, חומל". כיום, במסגרת עבודתה כמלוות תהליכים אישיים, היא משתמשת בכלים שרכשה על מנת לעזור לאחרים לחזק את הערך העצמי שלהם.
"חשוב לי להגיד שזה משהו שהוא לא רק אישי שלי", מדגישה אלינה. "יצא לי לדבר על זה עם חברות, ואין מישהי אחת שלא נתקלה בנושא הזה. שלא עברה איזשהו שיח על כן איפור/לא איפור. למה אנחנו בעצם מתעסקות בזה כל כך הרבה? פעם חברה של אחותי הקטנה אמרה, 'אני לא אוהבת להיות אישה'. שאלתי אותה למה. 'כי אישה כל הזמן צריכה להיות יפה, להתאמץ להתאפר'. דרך העיניים שלה הבנתי איזה מסרים עוברים אליה. איזה נטל אנחנו צריכות לקחת על עצמנו רק מתוקף היותנו נשים".
דבריה האחרונים של אלינה גורמים לי להרהר בנשים סביבי. אמנם לא הכרתי כאלה שמאופרות 24/7, אבל רבות שכן שממוקמות על הסקאלה הזאת, בין שחרור מוחלט מסטנדרט היופי לעיסוק קדחתני במראה החיצוני. אותי, למשל, לא היה ניתן למצוא בתקופות מסוימות ללא אייליינר. לא יודעת מה חשבתי שזה נותן לי, אבל הייתי מוכנה לאחר בשביל זה לשיעורים ולפגישות. גם היום, אם אצטרך להופיע מול מצלמה או על במה בלי איפור, ארגיש חשופה יותר, פגיעה יותר, עירומה. אני נזכרת בדברים שהוסיפה אלינה בתום הראיון שלנו, על אלמנט ההסתרה. באיפור יש משהו שחוצץ בינינו לסביבה, כמו שכבת מגן, וזה בסדר, אומרת בלחין. לא תמיד צריך לחשוף הכל. מותר לנו לבחור מה לחשוף ומה להשאיר לעצמנו, כל עוד יש כאן בחירה אמיתית.
ואיך יודעים אם הבחירה אמיתית, אני שואלת את עצמי. לפעמים הקו בין בחירה חופשית לשיעבוד הוא דק. גם אני סיפרתי לעצמי, אי אז בשנות ה-20 המוקדמות שלי, שהאייליינר הוא לא אישיו. בתוך תוכי, ידעתי שאני מקריבה עבורו חצי שעת שינה שהייתה יקרה לי בשגרת החיים הסטודנטיאלית. נשים אחרות שהכרתי התעקשו לנעול עקבים גם לסופר, ועל התמכרות לדיאטות בכלל אין מה לדבר. מרבית הנשים שהכרתי הגבילו את עצמן בשלב כזה או אחר בחייהן לתפריט מופרך. רוצה לומר, כולנו קצת קארין.
יובל סול בוקר (25), מפיקה ובמאית קולנוע, רואה את זה אחרת. לדבריה, לא תראו אותה יורדת לסופר בלי מייקאפ, סומק ואייליינר, אבל זה ממש לא ביג דיל מבחינתה. היא התאהבה באיפור לפני כשבע שנים דרך שותפה-מאפרת, ומאז נשבתה בקסם. "זה תמיד נראה לי מגניב אז התחלתי להתעניין", היא מקלילה. "זה הפך מבחינתי לסוג של אמנות, וזה מבוסס על מדע של מה נחשב יותר אטרקטיבי". לטענתה, היא לגמרי שולטת במצב. "כמות האיפור שלי משתנה בהתאם לכמה בא לי להשקיע. עכשיו אני כבר לא מאחרת בגלל זה, כי למדתי להתארגן מהר, אבל יצא לי לוותר על הרבה דברים כי 'עכשיו אני צריכה להתאפר'".
קמת ללימודים חצי שעה לפני שיעור - תתאפרי?
"ברור. יש בזה משהו שעושה לי את ההפרדה בין היום שהיה ליום הבא. כמו מקלחת. זה אומר לי, 'התחלנו יום חדש'".
יצאת עם בחור. העברתם ביחד לילה. תקומי בבוקר לפניו כדי להתאפר?
"בחצי שנה הראשונה של זוגיות אני הולכת לישון עם איפור, ובבוקר עושה 'טאץ'-אפס'. בן הזוג שלי היום כבר רואה אותי בלי איפור, אבל בפעם הראשונה זה היה עניין בשבילי. התכוננתי לזה, ידעתי שזה הולך להיות 'היום', נכנסתי למקלחת ויצאתי ולא התאפרתי שוב, והוא אמר, 'אה, התאפרת ממש עדין היום'".
אם מישהו אחר מלבד בן זוגה נמצא איתה בבית, הוא יראה אותה רק מאופרת. מבחינתה, אין במנהג הזה קשר לדימוי עצמי נמוך. "זה יותר כמו תחושה שאני תמיד יכולה להיראות יותר טוב", היא מדייקת. ובכל זאת, יש שם עניין. "כמתבגרת היו לי פצעונים", היא משתפת. "אני לא חושבת שאני רואה את עור הפנים שלי בצורה אובייקטיבית, כי אנשים אומרים לי שהוא בסדר, אבל אני תמיד מוצאת נקודה אדומה קטנה או פצע קטן שבא לי לכסות, ואני רואה את ההבדל עם המייקאפ".
מתווספות לזה עוד התעסקויות מוגברות במראה החיצוני? ספורט, שופינג, לק ג'ל, תזונה קפדנית?
"אף אחד מהדברים האלה לא מעסיק אותי כמו איפור, גם כי זו המסגרת שהכי קל לי להתמיד בה בשגרת החיים של ההפקות, שהיא בעצם חסרת שגרה, וגם כי הפנים הן הדבר הראשון שרואים אצלנו. זה כרטיס הביקור שלנו. מבחינתי, הכל חייב להיות מושלם בהקשר הזה".
גאיה (שם בדוי), בסוף שנות העשרים לחייה, עדיין לא רואה את עצמה מוותרת על מייקאפ בזמן הקרוב. גם אצלה, באופן לא מפתיע, מערכת היחסים עם האיפור החלה בגיל ההתבגרות. "בערך מהחטיבה יש לי אקנה, ונשארו לי צלקות אקנה", היא מספרת. "עכשיו האקנה במצב סביר ומטופל, אבל הצלקות ישארו תמיד. מאוד קשה לי עם זה".
הביקורת הרווחת על איפור כבד אומרת ש"זה לא טבעי", אך גאיה עונה למבקרים: "מבחינתי, האיפור הוא המצב הטבעי שלי. הרי לא נולדתי עם צלקות, לא הייתי אמורה להיראות ככה". מאז הופעת פצעי האקנה הראשונים היא מסתובבת עם בקבוק המייקאפ צמוד אליה, למעט תקופות הקורונה שבהן נדרשנו לעטות מסיכה לאורך כל היום. לפחות יש מי שמצאה במצב הזה פן חיובי.
כשביקרה בברזיל ומצאה את עצמה מכוסה במייקאפ תחת מזג האוויר הטרופי, סובלת מזיעה ומחום, הבינה עד כמה אורח חייה מכביד עליה. "אני זוכרת שהתקשרתי לאמא שלי ובכיתי לה, הבנתי שזה לא יכול להמשך ככה", היא מספרת. בעקבות נקודת השבר הזו פנתה לטיפול אסתטי בצלקות אקנה, וכיום היא נמצאת לפני הסשן השלישי.
בינתיים, גאיה מעידה שהמייקאפ מנהל לה את החיים. "מתישהו הייתי ברפטינג ביום גיבוש של העבודה, וכשכל כך הרבה מים נשפכים לך על הפרצוף, האיפור יורד, אין מה לעשות. לא חידשתי איפור, וראו, לא לגמרי אבל ראו, וזה הטריד אותי", היא מספרת. "אם הייתי ישנה עם מישהו, הייתי ישנה עם מייקאפ, וזה הכי סיוט, כי הייתי צריכה לקום לעבודה ולהסיר ולשים עוד פעם, וזה זוועה. אין לי ספונטניות יותר מדי, הכל מתכוונן סביב זה. בגלל זה אני אף פעם לא הולכת לקאמפים וכאלה. המייקאפ תמיד איתי, וזה לא רק זה. אם אני יודעת שאני אישן מחוץ לבית, אני הולכת גם עם מסיר איפור, מגבון, סבון פנים - צריך הרי גם להוריד את זה איכשהו, לפני שאני הולכת לישון".
אבל מה שמקשה עליה יותר מכל, זה היחס של הסביבה אל המנהג שלה כקוריוז. "אנשים חושבים, 'אויש איזו מפונקת, איזו פרינססה, היא כל הזמן צריכה את המייקאפ שלה'. נורא מזלזלים בזה. כשהייתי בסיני עם המייקאפ שאלו אותי על זה כל הזמן, מבחינתם זו גחמה אבל מבחינתי אין לי ברירה". ככמות אנשים - כמות הדעות, ובישראל כמו בישראל, הדעות האלה גם מוטחות בפניה. "אין לי בעיה ששואלים אותי לגבי זה, אבל כן שגורמים לי להרגיש רע לגבי זה", מסבירה גאיה. "כל אחת שראתה סטורי של אביבית בר זוהר הופכת לרופאת עור ואומרת לי 'תעשי ככה וככה'. אין התחשבות, אין הבנה שזהו, זאת השריטה שלי. גם כשאני מסבירה, יש המון שיפוטיות, בעיקר מצד נשים".
ניסית פעם להשלים עם הצלקות כפי שהן?
"אני מקווה שזה הפיך, ומעדיפה לשנות את זה מאשר לעבוד על עצמי להיגמל מהאיפור. אנשים מתמודדים עם התמכרויות הרבה יותר גרועות".