בשבוע שעבר, בגיל 85, הלכה לעולמה יעל מן, מרגלת אגדית שעבדה בשירות המוסד במשך 16 שנים, במהלכן פעלה במדינות אויב רבות והייתה אחראית להישגים מודיעיניים חשובים. רוב הפעילות שעשתה עבור המוסד היא חסויה, אבל יש מבצע אחד שהחלק שהיא לקחה בו דווקא נחשף - מבצע "אביב נעורים" שהיה שיתוף פעולה בין המוסד לצה"ל.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
המבצע, שבמסגרתו חוסלו בכירים בפת"ח שהיו אחראים, בין היתר, גם לטבח של 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן, זכור לא רק בגלל החיסולים המוצלחים אלא גם בגלל שאהוד ברק ושני לוחמים נוספים של סיירת מטכ"ל התחפשו בו לנשים, כדי לעורר פחות חשד. היכולת של נשים לעורר פחות חשד מגברים ולגרום לגברים שלצידן להיראות פחות חשודים היא אחד הגורמים שתרמו לא רק להצלחת המבצע הספציפי הזה אלא להצלחה הכללית של מרגלות בשירות המוסד.
אל תפספס
החלק של יעל באיסוף המודיעין למבצע "אביב נעורים" התחיל כנראה אי שם בשנת 72', כמה חודשים אחרי הטבח במינכן, וכשנה אחרי שהצטרפה למוסד. היא הגיעה לביירות תחת סיפור כיסוי של תסריטאית שכותבת סדרה על פעילה פוליטית מהמאה ה-19 בבריטניה, שהתגוררה בלבנון. יעל שכרה דירה בבניין שמולו התגוררו מטרות המבצע: שלושה בכירים של הפת"ח שהיו אחראים, בין היתר, גם לטבח במינכן. התפקיד שלה היה לאסוף כמה שיותר מידע על השלושה.
היא הייתה יושבת ו"כותבת" במרפסת שצפתה לדירות של שלושתם ותוך כדי כך למדה על ההרגלים שלהם, המשפחה שגרה איתם, שומרי הראש שלהם ועוד, ואפילו התיידדה איתם. האינפורמציה שהיא השיגה אפשרה ללוחמים לתכנן את החיסול לפרטי פרטים, להגיע בליל המבצע עד לדירות של אותם בכירים, לחסל את שלושתם ולברוח חזרה דרך הים.
למרות שאחרי מבצעים נהוג בדרך כלל למלט מהאזור גם את המרגלים מחשש שייחשפו, במקרה הזה כדי לא לעורר חשד מיותר, יעל נשארה בדירה שלה כמה ימים נוספים אחרי המבצע. בזכות זה שהסתכנה ונשארה, היא לא נחשפה כמרגלת והצליחה להמשיך לעבוד עוד שנים ארוכות גם במדינות ערב אחרות, ולהשיג המון מידע משמעותי למדינה.
בהשראתה של יעל החלטתי לעשות קצת עבודת "ריגול" קלה משל עצמי כדי להבין קצת יותר מה זה אומר להיות אישה שהיא מרגלת חשאית של המוסד. לעומתה ולעומת שאר המרגלות, שנקראות למעשה לוחמות מוסד, איסוף המודיעין שלי נעשה בבית, מול גוגל, עם מזגן וכוס קפה קר וטיפה פחות אדרנלין וסכנה.
בתחילת הדרך של נשים במוסד, הן שימשו בעיקר כ"בנות לוויה" ללוחמים הגברים. ההנחה הייתה שאישה "מרככת את הסיטואציה", ושכשהיא נמצאת לצד גבר - הוא מעורר פחות חשד. לאט לאט הבינו שהעובדה הזאת היא גם מה שמאפשר לנשים להשיג דברים יותר בקלות ולהגיע למקומות שגברים יתקשו יותר להגיע אליהם. הסתבר שנשים, למשל, עוברות ביקורת גבולות יותר בקלות, ובעוד שגבר שהולך לבדו ברחוב עלול לעורר חשד, כשרואים אישה לבדה ברחוב רוצים לעזור לה. בהמשך, התגלו יתרונות נוספים של נשים שהופכים אותן למרגלות מצוינות, כמו קור הרוח שלהן, האינטואיציה, יכולת האלתור במצבים לא צפויים וגם - כמו שטען פרופ' מיכאל בר זוהר, שחקר וכתב על פועלן של נשים במוסד - היעדר האגו ש"אוכל" את הגברים.
לאורך השנים החלו להשתלב יותר ויותר נשים במוסד, ונראה שבהיבטים רבים הארגון הקדים את זמנו מבחינת היחס השווה לגברים ונשים: מרגלות שהתראיינו לאורך השנים סיפרו שלא חוו שום אפליה, שעברו תהליכי גיוס ואימונים זהים לאלו של הגברים, ושאפילו השכר שווה, דבר שעד היום לא קורה ברוב התחומים. מרגלות של המוסד נשלחו, בדיוק כמו המרגלים הגברים, לפעילויות מבצעיות במדינות אויב מסוכנות, חלקן גם נתפסו וישבו בכלא האויב, ורבות מהן הגיעו לתפקידי מפתח חשובים בארגון, כשהבכירה ביותר היא עליזה מגן ששירתה במוסד במשך 40 שנה והגיעה לתפקיד השני בחשיבותו בארגון - המשנה לראש המוסד.
אבל עד כמה שהחלום האוטופי שמתואר בפסקה הנ"ל נשמע מדהים, המציאות רחוקה מלהיות שוויונית. אחת ההתמודדויות הכי מורכבות של נשים - שילוב של קריירה עם אימהות ומשפחה, הופכת לכמעט בלתי אפשרית כשמדובר בקריירה כל כך תובענית, הכוללת היעדרויות ממושכות מהבית, בלי שאף אחד יכול להשיג אותך, ובלי שום יכולת לקחת יום מחלה עם הילד, לצאת מוקדם מהעבודה או להגיע לאספת הורים.
לציפי לבני, למשל, הייתה קריירה קצרה במוסד שנגדעה בדיוק בגלל הנושא הזה. לבני וחברת ילדות שלה בשם מירלה גל, הצטרפו יחד למוסד וסיימו את ההכשרה בהצטיינות, אך באותם ימים נאמר להן, בצורה כזאת או אחרת, שאסור להן להביא ילדים לעולם בשנים הקרובות, ושגם חתונה לא תתקבל בברכה. לבני התחילה את השירות והתמקמה בדירת מסתור בפריז, אבל אחרי כארבע שנים החליטה שהחיים האלה לא מתאימים לה ופרשה. מירלה גל, לעומת זאת, לא ממש התייחסה לאיסורים ובסוף נהנתה מכל העולמות - גם התחתנה והביאה ילדים וגם התקדמה בארגון, שירתה בו 23 שנה והגיעה לתפקיד בכיר של מנהלת מחלקה.
דברים מסוימים, כמובן, השתנו עם השנים (בעבר, למשל, נשים שהפכו לאימהות לא שובצו יותר לפעילות מבצעית, אך כיום יותר ויותר נשים חוזרות גם כאימהות לפעילות רגילה) אך נראה שהגבלות מסוימות עדיין קיימות, כמו למשל האיסור על נשים להתגרש, כן כן - רק על נשים.
כמובן שבפועל האיסור הזה לא משנה הרבה וסטטיסטיקת הגירושים של לוחמות המוסד די דומה לסטטיסטיקה הכללית, בעיקר בגלל שהבעלים מתקשים להתמודד עם העבודה התובענית, אבל אין ספק שהמוסד מנסה מאוד להימנע מחיכוכים משפחתיים. פרופ' מיכאל בר זוהר ציין בראיון מלפני כשנה שכשמגייסים היום אישה למוסד והיא כבר נשואה, מזמנים את הבעל ומסבירים לו מה צפוי לו - שאשתו תיעדר מהבית לפעמים לשבועות ארוכים ושהוא לא יידע איפה היא נמצאת ומה היא עושה. אתם מבינים, היא הולכת לסכן את עצמה מול האויבים הכי חמקמקים שלנו, אבל אותו צריך להכין לזה שהוא יישאר לבד עם הילדים. ולא רק שמכינים אותו - מה שיקבע אם האישה תגויס או לא זה לא הכישורים או היכולות שלה, אלא התגובה שלו.
בלתי נתפס, אבל זה לא המוסד אשם אלא ההתנהגות וההרגלים שלנו כחברה, שבה זה תקין לגמרי שגברים מקריבים את המשפחה לטובת קריירה, אבל אף אחד לא מקבל הקרבה דומה מצד אישה. מזלן של לוחמות המוסד שההקרבה שלהן לפחות נעשית למען מטרה נעלה כמו טובת המדינה ולא סתם בשביל קריירה בהייטק או איזו הגשמה עצמית, כמו כל גבר רנדומלי.
ואחרי שהתעצבנו, אי אפשר לדבר על נשים במוסד בלי להתייחס לתדמית של נשים מרגלות, שרבים עדיין רואים אותן כלא יותר מפתייניות שמשתמשות במראה ובנשיות שלהן כדי להשיג מידע או שיתוף פעולה מהאויב.
אחד הסיפורים המפורסמים של המוסד הוא התפיסה של מרדכי ואנונו, שמכר צילומים מהכור הגרעיני בדימונה למערכת ה"סאנדיי טיימס" בלונדון, ונתפס אחרי שסוכנת מוסד בשם "סינדי" הצליחה לגרום לו להתאהב בה. במוסד טענו שהפיתוי של ואנונו לא היה חלק מהתכנון המקורי, שסינדי הייתה חלק מצוות של מרגלים שעקבו אחריו ושהוא זה שהתחיל איתה מיוזמתו, ורק אחרי שזה קרה, כשהבינו שיש להם כאן הזדמנות, סינדי קיבלה הנחייה לפתות אותו, למרות שזה לא משהו שהמוסד עושה בדרך כלל. עם כל הכבוד להיתממות הכמעט משכנעת, קשה לי להאמין שארגון כל כך אגדי, שידוע במלאכת המחשבת שמאחורי המבצעים המורכבים שלו, לא העלה בדעתו, שלא לומר כיוון את האירועים לתרחיש המתבקש הזה, של חיבור בין פושע נמלט מפוחד ובודד לבין מרגלת שבמקרה גם הייתה, לפי מה שמספרים, אמריקאית בלונדינית ויפהפייה.
ובאמת, על אף שהמרגלות של המוסד הן הרבה יותר מנערות פיתוי, אין ספק שהנשיות היא חלק מארגז הכלים שבו הן יכולות, ולפעמים גם מתבקשות להשתמש. מראיונות עם מרגלות לאורך השנים עולה כי גם מבחינתן וגם מבחינת מדיניות המוסד - כל האמצעים כשרים, כולל שימוש בנשיות, מיניות, ניסיונות לפתות את מושא החקירה או לגרום לו להתאהב, אבל יש קו אדום אחד: סקס עם האויב - אסור. יכול להיות שבמקרה של ואנונו באמת נחצה איזשהו קו, כי שנים אחרי המבצע, הגיעה אותה "סנדי", ששמה האמיתי הוא שריל בנטוב, אל ראש המוסד, טענה שבאותו המבצע הכריחו אותה לעשות דברים שלא היו במסגרת התפקיד שלה, דרשה פיצויים, וגם קיבלה.
עליזה מגן, אגב, שכאמור הייתה במשך שנים מספר 2 במוסד, סיפרה פעם בראיון שהם מעולם לא הכריחו מרגלות להיכנס למיטה כדי לגייס משתפי פעולה מצד האויב, ואמרה שהיא עצמה לא השתמשה בנשיות שלה כדי לבצע את תפקידה אלא הפעילה דברים אחרים. כששאלו אותה מה היא הפעילה, היא ענתה: "את הראש", וחייכה.